הכיבוש נראה כה נורמאלי בראיונות החג של הגנרלים

בשורת כתבות יח"צ חגיגיות מדברים קציני צבא בכירים על שגרת הכיבוש, ואגב כך חושפים את המציאות אליה מסרבת התקשורת להתייחס כאשר היא מסופרת בעדויות של "שוברים שתיקה"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: יולי נובק

יש רגעים בהם מה שמכה בעוצמה זוהי דווקא הכנות בה נאמרים הדברים.

במהלך החג קראתי וצפיתי שוב ושוב בראיונות מהשנה האחרונה עם מפקדים בכירים בצה"ל, כמו הריאיון שפורסם ב"ידיעות אחרונות" של סוף השבוע האחרון עם ששת המח"טים באוגדת איו"ש – שאחראים ביחד על הפעילות של צה"ל בכל הגדה המערבית. אלו אמנם כתבות יח"צ שמוזמנות על ידי דובר צה"ל, אבל זה לא אומר שלא צריך לקרוא אותן בעיון. דווקא בגלל שהן אוהדות ומוזמנות הן מגלות באופן הכי ברור את הפנים שצה"ל בוחר להציג, בשם כולנו – כלפי פנים וכלפי חוץ.

הרוח ששורה על הראיונות האלה – שמתפרסמים בכל חג ובין החגים כשצריך להעלות את המורל – היא רוח הנורמליות. בנון-שלאנט כמעט בלתי מורגש, המילים שיוצאות מפי הגנרלים הופכות את המציאות בשטחים, את המדיניות שמכתיבה הממשלה, למשהו שנדמה שהיה ויהיה כאן תמיד. טריוויאלי ומובן מאליו.

> השינוי של אלון מזרחי: כך הפך הימני שתיעב שמאלנים למתנגד לכיבוש

הנורמאליות של הכיבוש. מתוך ראיון החג של ששת המח"טים באוגדת איו"ש ל"ידיעות אחרונות".

הנורמאליות של הכיבוש. מתוך ראיון החג של ששת המח"טים באוגדת איו"ש ל"ידיעות אחרונות".

ה"מיפוי" כמשל

כשאני מקשיבה להם אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שהדברים שאנחנו אומרים ב"שוברים שתיקה" כל כך מטריפים אותם? למה? אם הכל כבר כל-כך "בחוץ", מה הסיפור הגדול ב"לדבר על זה"? נדמה לי שהתשובה היא שזה לא התוכן, אלא ההתנגדות שלנו לקבל את המציאות הזו כנורמאליות, כגזירת גורל. זו העובדה שיש פה לא מעט אנשים שלא מוכנים לראות בשליטה כוחנית כפויה ומדכאת על עם אחר משהו להתגאות בו. כי אין גאווה בכיבוש. אפילו לא טיפה.

קחו למשל את ההתייחסות האגבית כמעט של מח"ט עציון לפעולות "מיפויים". שמעתם על "מיפויים"? זו פעולה צבאית שגרתית, לא הרואית במיוחד, שנעשית בשטחים בכל לילה, כמה וכמה פעמים בלילה, כבר שנים: מזהים בתים שאין בהם אף אחד שמעורב בטרור (זה חשוב – אם לא היה מדובר בבתים של פלסטינים חפים מפשע, אלו המכונים בעגה הצה"לית "בלתי מעורבים" – היו עושים מעצר ולא "מיפוי") ושולחים אליהם צוות לוחמים באישון לילה. מעירים את כל בני המשפחה – בהם נשים, ילדים, קשישים – ומרכזים אותם בחדר אחד. חייל אחד מפקח על המשפחה בזמן שאחרים סורקים את הבית. לפעמים מציירים על נייר מפה מאולתרת של החדרים, לעיתים אוספים את הפרטים האישיים של כל בני המשפחה, ופעמים מעמידים את כולם ליד הקיר ומצלמים.

כשנגמר, יוצאים מהבית. ה"מידע" שנאסף לא מגיע לשום מקום. זה לא מעניין אף אחד. הרי זו לא באמת המטרה. אז עוברים לבית הבא. והבא אחריו. הפרטים עשויים להשתנות בין גדודים, מפקדים ותקופות שונות, אבל העיקרון נשמר. כאן, כאן, וכאן לוחמים שלקחו חלק בפעולות כאלה מעידים במילותיהם איך ולמה עושים את כל זה.

ההיגיון פשוט. אם הם יפחדו – הם לא יתנגדו (לא בצורה אלימה ולא בכלל) – זו הרתעה. משיגים אותה, בין היתר, באמצעות "הפגנת נוכחות" של צה"ל בתוך הכפרים והערים הפלסטיניות. למעשה, זו אחת הדרכים העיקריות בה אנחנו, באמצעות צה"ל, מעבירים לפלסטינים מסר ש"אנחנו יכולים להיות בכל מקום, בכל רגע", אפילו הבית שלכם לא מבצרכם והחופש והביטחון האישי שלכם ושל הילדים שלכם בידיים שלנו. בצה"ל אולי טבעו את הביטוי "הפגנת נוכחות", אבל לא המציאו את הרעיון. זה מכניזם אנושי די פשוט, שבטווח ארוך לא עבד לאף כובש בהיסטוריה. אבל למי אכפת.

לפני כמה חודשים שוחחתי עם אחד הפרשנים הצבאיים הלא-זוטרים והזכרתי את המשימה הזו, "מיפוי". הוא התעקש, ממש התעקש, שאין דבר כזה שנכנסים לבתים של חפים מפשע כעניין שבשגרה. לא יכול להיות, אמר. והנה הסיפור כולו בקליפת אגוז. כי ברור שיש דבר כזה, ואפילו די בטוח שהוא אף ראה בעיניו את המשימה הזו מתבצעת שוב ושוב. אבל הוא בוחר שלא להסתכל. או לא להודות.

לא משחק סכום אפס

הבעיה היא במסגור המעוות שעובר לתקשורת ומוצג לציבור. ממש כמו זה שעולה מהדברים של מח"ט עציון בכתבה – כאילו זה הדבר הנורמאלי לעשות. כאילו אין ברירה ואם פלסטיני בגיל 15-25 לא עשה שום דבר שמאפשר לנו לעצור אותו – אנחנו פשוט צריכים, חייבים, להיכנס לו ולמשפחתו לבית ולנשמה ולהטיל אימה ופחד כדי לשלוט, כדי לוודא שהתנגדות לא תעז לעלות על דעתם. ולמי אכפת מהאנושיות. למי אכפת מכבוד האדם וחירותו. למי אכפת מעונש קולקטיבי. למי אכפת ממה שזה עושה להם. ולנו.

עוד המון דברים אפשר לומר על ראיון החג הזה – על הסטת המבט, על ההתעלמות המטרידה מהדרדור המוסרי העמוק שפושה בחברה שלנו, וצה"ל בתוכו; על התפישה הכל-כך פסימית שרק כוח וכוח ועוד ועוד כוח מאפשר לנו לחיות פה; על המשחק סכום אפס – אנחנו או הם – שהפך לבון-טון שאין בלתו; על מחיקת העם הפלסטיני וכל התייחסות הומאנית כלפיו; על ההתנשאות, העליונות, העיוורון.

אבל מי שבאמת רוצה למצוא גאווה ותקווה במקום הזה, ראיונות החג עם הגנרלים הם לא הכתובת. ועדיין – חשוב וצריך להקשיב להם בשביל להיזכר שזה התפקיד שלנו – של כולנו, לא רק שוברים שתיקה – לחזור ולהגיד את מה שאמור להיות הנכון והמובן מאליו, במיוחד בחג החירות: לא לעולם חוסן.

יולי נובק, מנכ"לית ארגון "שוברים שתיקה".

> על המשטרה לחשוף את תיעוד הריגת האחים בקלנדיה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ההתמכרות של תנועות הנוער לכסף הממשלתי הפך אותן להרבה פחות אידיאולוגיות. חניכים של תנועת הנוער החדשה של בני המושבים (צילום באדיבות השומר החדש)

התנועה החדשה שמטלטלת את עולם תנועות הנוער

תנועת נוער חדשה נולדה הקיץ, לאחר שכ-40 אחוז מחניכי הנוער העובד והלומד, מסניפי בני המושבים, פרשו והקימו תנועה חדשה. במי המנוחות של חינוך הנוער מדובר ברעידת אדמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf