שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

ליל הבאנגים הוא היורש הרע של מחאת האוהלים

מאת |

הן התומכים והן המתנגדים ללגליזציה מנהלים את הדיון כמו מתוך הזיות סמים. הסיפור האמיתי בכלל מתחיל בדרום אמריקה, ונגמר בתחנה המרכזית בתל אביב

אירועי אמש (שבת) בירושלים, תחת הכותרת "ליל הבאנגים הגדול", מסמנים ללא ספק עליית מדרגה במאבק הפוליטי למען לגליזציה של מריחואנה בישראל. את עליית המדרגה מלווה גם עליה בנראות של הדיון בעד ונגד לגליזציה, וגם של כמה מהטענות ההזויות והמופרכות של כל הצדדים. טור זה נכתב בתקווה להתחיל שיח כנה ומורכב יותר בנושא.

מריחואנה היא סם ממכר, אבל

ראשית, עלי לפנות לתומכי הלגליזציה, מאחר שאני בפירוש קרובה יותר לעמדותיהם: זה שבמשך שנים עוסקת ההסברה הממשלתית, הרשות למלחמה בסמים, "אל-סם" ושות' בדיסאינפורמציה, הפחדה ודמוניזציה בכל הנוגע לשימוש ולמשתמשים במריחואנה, תוך הסתמכות על תיאוריית השער ("זה מתחיל בג'וינט תמים ונגמר בהרואין") המפוקפקת, לא אומר שאתם צריכים לחקות אותם במידת השקריות של הטיעונים שלכם.

יש די והותר טיעונים משכנעים ומדוייקים בעד לגליזציה של מריחואנה ודה-קרימינליזציה של שימוש פרטי בסמים מכל הסוגים, גם מבלי להזדקק להגזמות הפראיות שנשמעות בהסברה שלכם.

ללא ספק השקרית והגדולה שבהגזמות היא הטענה שמריחואנה איננה סם ממכר. היא בפירוש כן, וכל אחד מכם שיכתת רגליו למרכז הגמילה הקרוב לביתו ימצא בו דוגמאות למכביר לאנשים שגם מבלי שהשתמשו בשום סם "קשה" יותר, סובלים מהתמכרות קשה למריחואנה, שהרסה את קשריהם עם הקרובים להם, את היכולת שלהם לתקשר, ואת חייהם באופן כללי בכל כך הרבה רמות וצורות טראגיות.

הטענה ההזויה שלפיה המריחואנה לא ממכרת מהווה חוסר אחריות משווע כלפי כל אותם מכורים, וגרוע מכך, מכסה גם על התמכרויות של חברים ומנהיגים בתוך המאבק, שעושים שימוש בטענות פוליטיות על מנת שלא לטפל בעצמם.

נרמסים על ידי סוסי המשטרה. ליל הבאנגים הגדול

נרמסים על ידי סוסי המשטרה. ליל הבאנגים הגדול (אקטיבסטילס)

אבל זה שמריחואנה היא בפירוש סם ממכר לא אומר שבכך נגמר הדיון. גם אלכוהול וסיגריות הם סמים ממכרים, ועל פי כל קנה מידה שניתן להעלות על הדעת הם ממכרים ומסוכנים יותר ממריחואנה. כך שתומכי הלגליזציה בכל זאת צודקים באמרם שהמצב הקיים, שבו בגיר יכול באופן חוקי לעשן ארבע חפיסות סיגריות ליום ולשתות רק ויסקי, אבל אם ידליק ג'ויינט הוא מסתכן בסנקציות פליליות, הוא מצב חסר הגיון לחלוטין.

קצרה היריעה מכדי שאוכל להתייחס לכל השקרים והדיסאינפורמציות שמופצות על ידי "אל-סם" ושות', החל מהסלוגן "אין דבר כזה סמים קלים" (אה, ואללה? אז מה זה הקפה הזה ביד שלך?) דרך הטענה שמדובר בסם מסוכן ביותר בפני עצמו, ועד לטענה שהוא מוביל בהכרח לשימוש בסמים קשים אף יותר, טענה שהבסיס שהמחקר המדעי מציב מעליה סימן שאלה גדול.

עוד גרועה מהדיסאינפורמציה היא ההתעקשות הטפשית וחסרת-הלב של משרד הבריאות על מניעת טיפול רפואי בעזרת מריחואנה מאלפי חולים וחולות במחלות קשות שנאלצים להאבק עד חורמה אם ברצונם לזכות בטיפול היחיד שעשוי להביא מזור לכאבם, רק בגלל הדעה הקדומה של המדינה והאינטרסים הכלכליים של תאגידי התרופות המונעים מהם את הטיפול. למצב הזה אין שם אחר פרט לבושה.

ועכשיו אפנה לדיון בנושא החשוב יותר בעיני, והוא מדוע לגליזציה של מריחואנה היא פשוט לא הפרספקטיבה הנכונה להסתכל על פוליטיקת הסמים מלכתחילה.

(גם) לגליזציה זה סיפור מעמדי

ללא ספק, ההקשר שהכי חסר לי בשיח הציבורי המוזר על המריחואנה, הוא הניסוי שמתנהל כיום על פני חלקים נרחבים של יבשת אמריקה הלטינית, במטרה ליצור דה-קרימינליזציה של שימוש אישי בסמים באשר הם.

ההגיון של הניסוי הזה, שלא בכדי מובל על ידי הרוח החדשה של סוציאליזם ושיתוף פעולה איזורי באמריקה הלטינית, הוא שאל שימוש והתמכרות לסמים באופן כללי, יש להתייחס דרך פריזמה רפואית, לא פלילית. או במילים פשוטות: נכון הנרקומן שביקש מכם שקל או סיגריה בתחנה המרכזית לפני שבוע? האם זה באמת נראה לכם סביר שהמדינה תתייחס לאדם כמוהו כפושע שיש לרדוף ולכלוא במקום כאדם חולה שנזקק לטיפול רפואי דחוף על מנת להציל את חייו?

קרימיליזציה של שימוש אישי בסמים היא חלק מהאג'נדה הימנית שמטרתה להכניס כמה שיותר מאורח החיים של אנשים עניים תחת המסגרת הפלילית, על מנת לייצר מעמד חדש של עבדים בתוך בתי-כלא מופרטים המגלגלים מיליארדים מהציבור אל הטייקונים השולטים בהם, ולמותר לציין שבישראל, כמו בארצות הברית, לעוני, וכך גם לאסירים, יש צבע, והוא לרוב לא לבן.

אחי

ליל הבאנגים הגדול: שכבת השמנת של הצעירים בישראל נאבקת על הלגליזציה (אקטיבסטילס)

ברוכים הבאים לישראל

אבל מבט על הפוליטיקה של הסמים דרך הזווית הזאת מגלה לנו את העוקץ האמיתי שבדיון על הלגליזציה. מי שמנהל את המאבק הזה הוא לא המוני העניים בישראל, שכיום אפילו זכותם לדיור עוברת קרימינליזציה (אם הם מזרחים קוראים להם "פולשים", אם ערבים אז הורסים את בתיהם), מי שמנהל את המאבק הזה הוא דווקא שכבת השמנת, ילדי המעמד הבינוני-גבוהה בערים הגדולות שכועסים על שהמשטר מעז להתייחס אליהם "כאל פושעים", כלומר מחיל עליהם את אותם הסטנדרטים שדרכם נשפטים לרוב העניים, המזרחים, הערבים ומבקשי המקלט.

מחאת ליל הבאנגים, הנחישות שבה שכבת השמנת של הצעירים בישראל מוכנה להתמרד ולהיעצר למען הזכות הפרטית והבלתי-מעניינת שלהם לעשן מריחואנה, מסמנת את השיא החדש של האפאתיות ופשיטת הרגל המוסרית של החברה הישראלית, ההתגלמות האולטימטיבית של הפוליטיקה הניהיליסטית של "מעמד הביניים ואפסי עוד" שאת שורשיה ניתן לאתר במחאת האוהלים.

אני עוברת על התגובות ההמומות לאלימות המשטרה בהפגנה אתמול, על זעקת השבר של מי שעד אתמול בערב חשבו שהמדינה שייכת להם, והנה באים השוטרים ורומסים אותם בפרסות הסוסים המשועבדים שלהם כאילו היו פלסטינים שביקשו להיאבק על זכויותיהם הלאומיות או חרדים שביקשו חופש ממלתעות המפלצת הצה"לית, שמוחים על השארת מובילי המאבק במעצר כאילו היו הפנתרים השחורים, וכל מה שיש לי להגיד להם הוא בוקר טוב, וברוכים הבאים למדינת ישראל.

אשה פמיניסטית, טרנסקסואלית וביסקסואלית, ופעילה בקהילה הטרנסית ובתנועה הפמיניסטית, ובעלת נסיון רב בפעילות בתנועות רבות אחרות.

"ראיתי את זה", כמו במשפט המפורסם של ארונדהטי רוי, כשהייתי בת ארבע עשרה, ומאז עבר עשור שבו לא יכולתי, ואני עדיין לא יכולה, להפסיק לראות את זה.

תמיד אמרו עלי שאני קיצונית ולמרות שנלחמתי רבות בהגדרה הזאת וטענתי להגנתי שאני רדיקלית, היום אני כבר לא פוחדת מהתואר הזה: אני קיצונית בהתעקשות שלי להצביע על עוולות ולעשות כל מה שאפשר כדי לתקן חוסר צדק.

הכתיבה שלי תעסוק לא מעט בתנועות השמאל בישראל ובמנגנונים שמדירים וממדרים מתוך התנועות האלה מזרחים ונשים (ומזרחיות ונשיות), ובביקורת פנימית על התנועות שלקחתי ואני לוקחת בהן חלק באופן כללי, בין השאר כי אני מאמינה שיש כביסות מלוכלכות שחובה לכבס בחוץ.

נמצאת כאן בגלל שורה אחת בסיום מאמר מפורסם של ויקי שירן: "מול סילוף, דיסאינפורמציה, אדישות והתעלמות צריך לנשום עמוק ולכתוב".

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf