שינויים בלימודי האזרחות: מחזקים את היהודית, זורקים את הדמוקרטית

על פי מחוון ללימודי לאזרחות שפרסם משרד החינוך: הרוב קובע, וזכויות המיעוט הן משניות; תפיסת ארץ ישראל השלמה היא הבטחה אלוהית, וגם התחייבות בינלאומית; המוסלמים מופרדים מהדרוזים והנוצרים; ורוחו של חוק הלאום, שעדיין לא עבר בכנסת, מרחפת מעל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: עירית קינן

לאחרונה פרסם משרד החינוך מחוון חדש להוראת האזרחות, כהנחיה מחייבת וכבסיס לבחינות הבגרות שינוסחו על פיו. הזמן המועט שעומד לרשות המורות, המורים ותלמידיהם, ומכבש ההישגיות שמופעל עליהם מותירים סיכוי נמוך להעמקת הלימוד אל מעבר לחובת המחוון. יתרה מכך, המחוון מבהיר מהי "רוח המפקד", מה ראוי שיובלט, ומה ראוי שיוצנע. זהו לכן המטען הדמוקרטי שיישאו אזרחי העתיד.

התעמקות במחוון מלמדת שהוא מכוון פחות להוראת אזרחות ויותר להטמעת תפיסה של מדינה יהודית, ואף דתית, שבה הדמוקרטיה המדולדלת מלכתחילה מהווה נדבך משני, אולי אף סוג של מותרות. חוק הלאום טרם אושר בכנסת, ויש לקוות שגם לא יאושר, אולם רוחו מנשבת כבר מן המחוון. בפרק א', למשל, שכותרתו "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", אין כל התייחסות לדמוקרטיה. מופיעות בו הצדקות למדינת לאום, עמדות לגבי אופייה הדתי-תרבותי והלאומי הרצוי של מדינה יהודית, ועוד. הדמוקרטיה נדחקת לסוף המחוון, וגם שם היא מוכפפת מלכתחילה להיותה של ישראל מדינה יהודית, כפי שאראה בהמשך.

השוויון הוא הצהרת כוונות בלבד

ההקדמה, שדנה ברקע ההיסטורי ובהכרזת העצמאות, קובעת ש"המנדט [הבריטי] ניתן על ארץ ישראל משני עברי הירדן". כהוראת רשות לא מחייבת מצוין ש"בריטניה הוציאה את עבר-הירדן המזרחי מחוץ למנדט". כאן מטעה (במכוון?) המחוון פעמיים. הוא מסתיר שהניתוק מעבר-הירדן מצוין במפורש בסעיף 25 של כתב המנדט, ושבריטניה התנתה מראש את קבלת המנדט בהסכמת התנועה הציונית להוצאתו מתחומיו; ומעלים את הצטרפותו להסכמה של הימין דאז, ז'בוטינסקי ותומכיו. זהו ניסיון לְקַבֵּעַ את תפיסת ארץ ישראל השלמה לא רק כהבטחה אלוהית אלא גם כהתחייבות בינלאומית, וליצור תודעה כוזבת על היותה זכות מוכרת על פי משפט העמים.

בהמשך מגומדת מחויבותה המכוננת של הכרזת-העצמאות לפתח את הארץ לטובת כל תושביה, ולקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור". במקום אחד מוצגים הדברים כ"הצהרת כוונות" בלבד לגבי אופיה של המדינה, ובמקום אחר מצומצמות זכויות הפרט למשהו שהמדינה "נותנת" ולא כחובתה. מגומדת גם משמעותה החוקתית של מגילת העצמאות כולה, בטענה שלמרות חיזוק מעמדה המשפטי מאז נקבע שחוקי היסוד יכובדו ברוח עקרונותיה, "לפי הגישה הרווחת נותר מעמדה כמקור לפרשנות חוקים בלבד".

בניגוד גמור לכך מוקדש מקום נרחב ליהדותה של המדינה. עשרה חוקים מפורטים: שלושה מהם דתיים ממש (נישואין וגירושין "על-פי דין תורה", איסור גידול חזיר וחוק המצות), ובאחרים מודגשת עליונות האינטרסים של היהודים כפרטים וכלאום, תוך התעלמות או גימוד המחלוקות עליהם, ואין גם כל דיון בסוגית המונופול של הזרם האורתודוכסי על יהדותה של המדינה.

> חינוך לשלום: שני סיפורים לשני עמים

פינת הלאום בכיתה (צילום: אילן שריף, פליקר, CC BY-NC 2.0)

פינת הלאום בכיתה (צילום: אילן שריף, פליקר, CC BY-NC 2.0)

המחלוקת העמוקה על חוק יסוד מקרקעי-ישראל ל"שמירת אדמות הקק"ל שנקנו במהלך השנים בידי יהודים למען פיתוח ההתיישבות היהודית" נזכרת רק בסוגריים הלא מחייבים; וחוק חינוך ממלכתי מוצג כחינוך ל"אהבת העם והארץ ולימוד מורשת ישראל והמסורת היהודית", כשהחינוך לערכים דמוקרטים ולאהבת כל אדם, שמהווים רוב בנוסח החוק, נדחקים להוראת רשות. יסודות המשפט עוסקים אך ורק בחוק משנת 1980, שמנחה את בתי המשפט "לפסוק על פי עקרונות החרות, הצדק והיושר שבמורשת ישראל במקרים בהם אין חקיקה ראשית/חקיקה שיפוטית אחרת המתייחסת למקרה".

המחוון מתעלם מיסודות אחרים של המשפט הישראלי ומהמחלוקת הציבורית על החוק. גם בחוק רשות השידור מוצג "חיזוק הקשר עם היהדות ועם המורשת היהודית וערכיה", ומועלמים יעדים כגון שיקוף חיי המדינה; טיפוח אזרחות טובה; הרחבת השכלה; או קיום שידורים בשפה הערבית "לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית ושידורים לקידום ההבנה והשלום". אין דיון בדילמות של כל שידור ציבורי כגון חופש העיתונות, חופש הבעת דעה ועוד.

הפרק העוסק במיעוטים בישראל ובשסע הלאומי ממשיך את מאמציהם של השר לשעבר גדעון סער וח"כ יריב לוין (שהצהיר על כך בפומבי) לבודד את הערבים המוסלמים ולהבדיל בינם לבין נוצרים ודרוזים. נקודה מעניינת כאן נוגעת לתקנה שתיקן סער כשר הפנים, שמתירה לערבים נוצרים להירשם כבני הלאום הארמי. בעוד שהכרה בלאום היא מעשה דמוקרטי ורב-תרבותי, סער, ובעקבותיו המחוון, אינם מוטרדים מהדילמה שבהכרה הישראלית בלאום הארמי וסירובה להכיר בלאום הפלסטיני. המוסלמים, מחליט המחוון, "מזהים עצמם כחלק מן האומה הערבית הגדולה, וחלקם הגדול גם מזדהים כפלסטינים" – שאינם מוצגים כלאום. מכיוון שהם גם אינם דת נפרדת, לא ברור מהמחוון מה הם. כך הופך הלימוד לאינדוקטרינציה פוליטית, ברוח הימין הישראלי שאינו מכיר בלאום הפלסטיני, ונוקט בשיטת הפרד ומשול כלפי הערבים אזרחי ישראל.

תרבות דמוקרטית היא לא הכרח

בסוף המחוון מופיעה הדמוקרטיה, כשכנפיה מקוצצות והיא מרודדת למעין בחירות לוועד הכיתה בנוסח "הרוב קובע". דוגמא בולטת לכך היא הפרק "תרבות פוליטית דמוקרטית", שהמחוון קובע ש"איננה תנאי הכרחי להגדרת מדינה כדמוקרטיה". אולי לא הבינו המחברים שהיא איננה תנאי מספיק אך כמובן שהוא הכרחי, שבלעדיו אין כל בעיה בהחלטת ראש הממשלה להדיח מתפקידיהם את המתנגדים לצעדים שערורייתיים של הממשלה (למשל מתווה הגז), ואז לאשרם באמצעות הרוב האוטומטי של הקואליציה.

בהמשך תת-פרק זה מוצגים "ערכים, אמונות וצורות התנהגות המבטאים הזדהות עם עקרונות הדמוקרטיה". כאן מופיעים שני ערכים חשובים, סובלנות ופלורליזם, אולם כהמלצות לדרכי התנהגות וללא תרגום חוקי מחייב. לעומת זאת, למרות הכותרת המבטיחה, האזכור היחיד להגנה על זכויות המיעוט מופיע בהסבר שעריצות הרוב נוגעת להחלטות שפוגעות בהן ובזכויות הפרט באופן "לא סביר/לא מוצדק". כשנעדרת ההתניה הדמוקרטית להכרעת הרוב בהגנה על זכויות המיעוט, והן מצטיירות כמשניות, אין ערך רב לאמירות אלה. גם הפרדת הרשויות, שנמצאת כיום במאבק על עצם קיומה, מצומצמת מאוד כשמנגד שזור העיסוק בבית המשפט העליון בהדגשות חוזרות ונשנות של מחלוקת ציבורית סביב ביקורתו השיפוטית ופרשנותו לחוקי היסוד.

בסופו של דבר, המחוון כמקשה שלמה מייצר תפיסה של דמוקרטיה מוגבלת וחד-תרבותית, כפופה להיות המדינה יהודית, ושבה "הרוב" (שהיום הוא 61 ח"כים), למרות היותו משתנה, יודע וקובע מהי טובת הכלל, שקודמת לטובת הפרט ו/או קבוצות המיעוט. ואכן, לקראת סופו קובע המחוון ש"בהיותה מדינת לאום יהודית, נותנת הדמוקרטיה הישראלית מקום משמעותי לתפיסה הרפובליקנית". לא ברור מי קבע זאת, ואין דיון בסכנת ההתדרדרות של שיטה זו לעריצות הרוב, דבר בסיסי שמופיע בכל ספר לימוד על דמוקרטיה.

יש טוענים, שמשרד החינוך רשאי לקבוע מחוון כזה משום שזוהי מדיניות הקואליציה שזכתה בבחירות. אולם אלה הם דברי כזב והבל. במדינה דמוקרטית רוב מקרי ומתחלף איננו רשאי לערער את היסודות הדמוקרטיים שעליהם הוקמה המדינה. המחוון איננו מציין זאת ומחנך אזרחים בורים, שרצוי שלא ידעו זאת, ויאפשרו לשונאי הדמוקרטיה להתעלם מכך שמסמכי היסוד של המדינה – מגילת העצמאות וחוקי היסוד – כוננו את ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת תרבות פוליטית דמוקרטית מחייבת.

כל זה מתחבר גם למתווה הגז. אין זה מקרה שהמשטרה עצרה את מארגני ההפגנות נגדו, והוציאה להם צווי הרחקה (שנאלצה לבטל לנוכח הסערה הציבורית). כשתרבות דמוקרטית איננה תנאי הכרחי, אין הכרח לאפשר מחאה נגד החלטות ועסקאות שבהן מעוניין השלטון. כשהרוב קובע, הוא עצמו כפוף, יחד עם המיעוט, לרצונו של השליט, וכשההפגנות עומדות למכשול בפני רצונותיו – אין מניעה לדכאן.

כדאי להבהיר לציבור שתרבות פוליטית דמוקרטית איננה עניין של שמאל וימין, והיא חיונית לכל אדם, בן הרוב או בן המיעוט.

עירית קינן היא ראש התכנית לתואר שני בחינוך, חברה ותרבות וראש המכון לאחריות אזרחית במרכז ללימודים אקדמיים, אור יהודה (מל"א).

> מה כואב לשר החינוך? ישראלים שחושבים אחרת

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf