לאבד ילד במלחמה עם מצרים ולהמשיך לאהוב את המצרים

השבוע יוקרנו במסגרת פסטיבל "לבי במזרח" הסרטים "שיר ידידות", על רבי דוד בוזגלו, ו"סרט ערבית", על מוסד הסרט הערבי של שישי. שיחה עם הבמאים איל שגיא ביזאוי ורפאל בלולו על מה שחומק מתחת לרדאר הישראלי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

במסגרת פסטיבל "לבי במזרח", שהחל ביום שני, יוקרנו השבוע שני סרטים שחוויית הצפייה בכל אחד מהם ליוותה אותי עוד ימים אחרי שראיתי אותם. האחד הוא "סרט ערבית", בבימויים של איל שגיא ביזאוי ושרה צפרוני, שיוקרן הערב (רביעי). השני הוא "שיר ידידות", בבימויו של רפאל בלולו, שיוקרן בחמישי. שני הסרטים יוקרו בסינמטק תל אביב.

למי שמעורה קצת בשיח המזרחי החדש, שני השמות אינם זרים: איל שגיא ביזאוי, חוקר תרבות וקולנוע מצרי וכותב מדור "רלבנט" במוסף גלריה של הארץ, והקולנוען רפי בלולו, הם מהקולות היותר קוהרנטיים בעיניי בשיח הזה, שעושים חיבור מרתק בין היצירה התרבותית שלהם ובין המרחב הגיאו-פוליטי שבתוכו היא נוצרת. בתור מי שמאמינה שהמאבק התרבותי הוא כיום המאבק המזרחי האקוטי ביותר, אני שמחה על ההזדמנות לפגוש את שניהם לשיחה על הסרטים, ובעצם על הרבה יותר מכך.

> פסטיבל "ליבי במזרח" – חגיגה של תרבות מזרחית מגוונת, עדכנית וריבונית

אייל שגיא-ביזאווי (מימין) ורפאל בלולו. (אורלי נוי)

איל שגיא ביזאוי (מימין) ורפאל בלולו. (אורלי נוי)

בדרך לפגישה, שנערכת ב"תולעת ספרים" בתל אביב, אני תוהה עד כמה מוצדק לשזור את שני הסרטים הללו אל תוך שיחה אחת. אחרי הכל, כל אחד מהם מציג עולם תרבותי מלא משל עצמו, ובכל אחד מהם מורגשת היטב טביעת האצבע של הבמאי. הסרט של בלולו עוסק בדמותו של גדול הפייטנים של המאה העשרים, רבי דוד בוזגלו. יצירה פיוטית להפליא, "סרט שהוא בעצמו פיוט", כפי שמעיד עליו שגיא ביזאוי. "הסרט הוא גם סרט ביוגרפי על רבי דוד בוזגלו, אבל הוא גם סרט על מרחב, על זמן, על אנשים, על תרבות, והוא גם נע בין מרחבים שונים – בין מרוקו לישראל, ובתוך ישראל בין מקום למקום", אומר בלולו.

הסרט של שגיא ביזאוי עוסק במוסד "הסרט הערבי של יום שישי", שריתק אליו במשך שנים את הציבור הישראלי מדי שבוע. סרט שהוא קצת "סרט ערבי" בעצמו – מלא רגש, הומור, חן, ודרמה.

במובן מסוים, שני הסרטים עוסקים בתופעות תרבותיות שהישראליות לא הצליחה לעמוד על עומק מהותן, למרות חשיבותן הגדולה. רבי דוד בוזגלו, מנהיג תרבותי בעל שיעור קומה שמעטים משתווים לו, מעולם לא זכה כאן להכרה הציבורית הראויה מחוץ למעגלי קהילתו. מדובר באיש, שכפי שמעיד עליו בלולו "הקים לחיים בעשר השנים בהן היה בישראל קהילה שהיתה מפורקת לחלוטין, בתוך משבר איום".

גם הסרט הערבי, על אף הפופולריות העצומה לה זכה, עבר לנו במובנים רבים מתחת לרדאר: כמה מאיתנו שאלו את עצמם איך הגיע לכאן בכל שבוע סרט מצרי עוד כשהיינו במצב מלחמה עם מצרים? ומה היתה המשמעות התרבותית, החברתית והפוליטית של הפולחן הזה, על רקע העוינות בין המדינות?

צילום מסך מתוך "סרט ערבית"

מתוך "סרט ערבית"

בין בית הקולנוע לבית הכנסת

"אני חושב שהסרטים משלימים זה את זה", אומר בלולו. "ראשית, שניהם סרטים על מוסיקה, ועל האופן שבו מוסיקה ותרבות עוברות טרנספורמציה בנקודות זמן היסטוריות דרך מדיומים של תקשורת המונית, שהם הקולנוע והרדיו. ר' דוד בוזגלו ישב על צומת שמכיל בתוכו המון דברים, בין היתר הקולנוע והמוסיקה המצרית, והוא ספג אותם ואחר כך סינטז אותם פנימה אל תוך הדתיות הספרדית. כלומר הוא גם היה איש מסורת שישב על אלף שנות שירת ספרד, והוא היה גם מהפכן ופוסט-מודרניסט.

"צריך לזכור שר' דוד בוזגלו היה אדם דתי, וככל שהוא התבגר יותר הוא התכנס יותר פנימה אל תוך הדתיות, שאלת התיקון, הטהרה וכו'. ובמובן הזה אני מרגיש שהסרט של איל הוא הקהל של רבי דוד בוזגלו. הקהל שבא לשמוע אותו זה בדיוק הקהל שאהב את הסרטים הערביים, של הסרט הערבי המקורי. כשרבי דוד בוזגלו לוקח שיר של עבד אל-ווהאב ו'מגייר' אותו עם מילות קודש ומכניס אותו לקודש הקודשים כדי להביא קהל לשירת הבקשות, הוא בעצם מדבר לקהל של הסרט הערבי".

"אני רואה עוד חיבורים בין הסרטים", אומר שגיא ביזאוי. "מבחינתי, החלוקה הזו בין חילוני לדתי היא לא טבעית בעליל, לא אימננטית לנו. אבל אם נידרש לחלוקה הזו לצורך הדיון, במידה מסוימת אפשר להסתכל על בית הקולנוע כעל בית הכנסת החילוני. לכן כאשר בסרט של רפי יש התייחסות לתפילת הבקשות שקיים ר' דוד בוזגלו באולם קולנוע בדימונה, זה בדיוק זה. ואני רואה את המתח הזה בין הקטבים כל הזמן, גם בסרט של רפי וגם בסרט שלנו, אם כי בסרט שלנו אין כל כך התייחסות מפורשת לעניין הדתי.

"מתח נוסף, משמעותי מאוד, שמתקיים בעיניי בשני הסרטים זה המתח בין הרצון העז, העמוק, להיות לאומי, לבין חוסר היכולת להיות באמת לאומי. אני יודע שאומרים על רבי דוד בוזגלו שהוא ציוני, אבל אני רואה אצלו איזשהו רצון להיות ציוני, שבא בד בבד עם קושי פנימי מובנה להסכים בכלל עם הרעיון הלאומי שדורש ממנו לגדוע אחד מאיבריו. בסרט שלי זה בא לידי ביטוי אצל אביבה – אישה ימנית, שבנה נהרג על ידי המצרים במלחמה, ובכל זאת לא יכולה לשנוא את המצרים ומעולם לא ראתה בהם אויב. היא אוהבת אותם.

"נקודת ממשק נוספת בין הסרטים היא ששניהם סרטים שבאים עם ביטחון מלא בתרבות שלהם. זאת הטריטוריה שלנו. המבט מבחוץ לא רלוונטי לנו".

המבט מבחוץ היא נקודה מעניינת, כי בעוד שהקהל של ר' דוד בוזגלו הוא קהל מאוד מוגדר, הקהל של הסרט הערבי היה, למעשה, כל מי שהיתה לו טלוויזיה, פחות או יותר. אתה חושב שחוויית הצפייה של מזרחים, אשכנזים ופלסטינים היתה שונה?

"אני לא חושב שהחלוקה הקטגורית של מזרחים ואשכנזים היא כזו מוחלטת פה. בראיון עם יאיר גרבוז הוא סיפר לנו איך אמא שלו היתה מתיישבת לראות את הסרטים הערביים ביום שישי, והאופן שבו הוא מתאר את זה הוא בדיוק כפי שצפתה בהם כל אישה מזרחית או פלסטינית.

"הדור המבוגר באמת ראה את זה כסרט שמדבר עליהם. מה שמבדיל את המבט של אמא של יאיר מהמבט של יאיר זה הצבריות, לא האשכנזיות. זה כבר המבט הציני, שמתחבר לסרט אבל לא יכול להודות כך. המבט שהתעצב בפרק ההוא של 'זהו זה', על הסרט הערבי".

טריילר הסרט "שיר ידידות". יש לצפות באיכות HD:

מי פה חסר התרבות?

עוד היבט משותף לשני הסרטים הוא ששניהם מציגים מימד חתרני מאוד של הנושאים שלהם: רבי דוד בוזגלו כתב פיוטים לפי לחנים של אום כולתום ופריד אל-אטרש והכניס אותם לבית הכנסת, והסרטים הערביים עסקו בנושאים טעונים כמו הומוסקסואליות וביקורת פוליטית נוקבת. כלומר אתם מחלצים את נושאי הסרטים שלכם מאיזו ראיה חד מימדית.

בלולו: "זאת שאל מעניינת, כי התופעה הזו קיימת ביהדות, לקחת לחנים מדתות אחרות ולהלביש עליהם תכנים יהודיים. אני חושב שרבי דוד בוזגלו היה חתרן מבחינה מוסיקלית, ובגלל שהוא היה כל כך כריזמטי ודומיננטי ופעל בעיר שאפשרה לו לצמוח, הוא הצליח בזה.

"דבר דומה, אגב, הוא עושה גם כאשר הוא מגיע לישראל: בתוך כל הטררם סביב המלחמות והניצחונות וכולי – והוא היה חלק מזה וכתב גם שירי הלל לצבא – הוא יודע גם לעצור ולהגיד 'רגע, יש פה עוד עמדה, והיא העמדה האלוהית'. יש פה בפירוש עמדה ביקורתית כלפי המדינה. הוא שואל 'איפה האל', אבל האל שלו הוא לא אל של מלחמה, אלא אל של שלום.

"זה אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה שלו: שהוא יודע להפריד בין התרבות הערבית והערביות שלו ושל הקהילה שלו, לבין הקונפליקטים הפוליטיים. מבחינה זו, בעיני הוא אופציה רלוונטית מאוד לישראל של 2015, כי הוא לא מתכחש למימד ולהיסטוריה היהודית, או לקשר של העם אל המקום, וזה מימד שחסר בשיח שלנו".

כאמור, השיחה מתנהלת ב"תולעת ספרים", ואנחנו מוקפים במדפי ספרים מסביב. ברגע מסוים איל מתיק את מבטו ממדף הספרים שממול ופונה לרפי:

"זה מדהים, מה שקורה פה עכשיו. אתה מדבר על רבי דוד בוזגלו ועל המרחבים שלו ואני מסתכל כבר חצי שעה על הספר הזה של חיים חפר על המדף מולי. כי אחד הדברים הכי חזקים בסרט שלך ובדמות של ר' דוד בוזגלו זה שאין שם לעומתיות, ולאורך כל הצפייה בסרט, המשפט הזה של חיים חפר, 'מה הם הביאו איתם, כפיים ומופלטות?', הדהד לי בראש".

בלולו: "המשפט הזה תמיד מעלה בי דמעות".

שגיא ביזאוי: "אני רוצה לומר לו 'תבוא ותראה את הסרט הזה, ואז תגיד לי למי חסרה תרבות'. אני תוצר של מערכת החינוך הישראלית, האשכנזית, ובשביל לקרוא את רבי דוד בוזגלו אני זקוק למילון. הרי האיש היה גאון של שפה, של לשון. אז אני לא מבין מה הם בדיוק זוקפים לזכותם פה, מבחינת עושר תרבותי".

> קשר השתיקה של המזרחים שנשלחו לדימונה לעבוד בכור הגרעיני

שיר ידידות

איפה היית 40 שנה?!

חתרני או לא, הסרט הערבי של יום שישי היה אחד מהמוסדות התרבותיים היותר פופולריים שידעה מדינת ישראל. "אנשים אוהבים להגיד שהסרט הערבי היה כל כך פופולרי כי זה מה שהיה אז לראות בטלוויזיה", אומר שגיא ביזאוי. "אבל הרי היו עוד תוכניות ששודרו אז ואף אחת מהן לא זכתה לעוצמת פופולריות דומה, מה עוד שהסרט הערבי שודר בשעה מאוד לא נוחה, ביום שישי אחר הצהריים.

"ברגע שמגרדים טיפה יותר, אני יכול לומר לך שלא היה מרואיין אחד שלא הזכיר את המילה 'רגש' בהקשר של הסרט הערבי. החיבור של האנשים לסרט הערבי של יום שישי נטוע במושג של ה'מובאלע'ה', ההגזמה, שמאפיין גם את תורת הנאום הערבית. ראו בסרטים האלה בכי וראו שם כעס וראו שם אהבה וצחוק מתפרץ, ולא קלוז-אפ של שעה על דמעה בודדת שיורדת מהעין אל הלחי.

"צריך לזכור גם שבשביל המון צעירים מזרחים, זה היה הפתח היחיד לקשר תרבותי כלשהו עם עולמם של ההורים, כאשר בכל הזירות האחרות הם השתיקו את התרבות הזו כי התביישו בה. וזה חיבור מאוד חזק. הרי במשך שנים, המזרחים בארץ ביקשו שיקרינו סרטים ערביים בבתי הקולנוע ולא נענו. יש יהודים שהיו בעלי בתי קולנוע – בעיראק, במצרים, בתוניס. יש כאלה שהבריחו סלילים כשעלו ארצה. זה אחד הדברים היפים והמטורפים ביותר: אלה אנשים שעלו עם מזוודה אחת בלבד, ויש אנשים שהעדיפו להביא סלילים, שזה דבר לא קל משקל, מאשר ציוד אישי ובגדים. והם פנו לבעלי בתי קולנוע כאן ואמרו 'הנה, יש לנו סרטים', אבל למעט מקרים בודדים הם נתקלו בקשיים גדולים".    

שני הסרטים הוקרנו כבר במספר הקרנות חגיגיות, וכצפוי, עוררו לא מעט תגובות נרגשות.

בלולו: "זה מדהים מה שקורה בסוף ההקרנות. אנשים באים אלי ואומרים 'למה חיכית 40 שנה כדי לעשות את הסרט הזה?!', ואני אומר 'ידידי, אני בן 34'. מגיעים להקרנות האלה נשים וגברים מסורתיים ודתיים, והם שרים את הפיוטים יחד עם הסרט, מהופנטים. ותמיד בסוף ההקרנות, אנשים מבקשים לעלות לבמה ולדבר, ולאט לאט משיחה על רבי דוד בוזגלו, זה הופך לערב של עדויות, על ההשפלות, ההדרה והמחיקה התרבותית שהם עברו. כי לסרט יש איזה כוח תיעודי, אנשים יכולים להצביע על זה ולומר 'הנה, זאת האמת', והוא נותן להם לגיטימציה לספר את הסיפור שלהם".

שגיא ביזאוי: "אחת התגובות המרגשות ביותר היתה מייל שקיבלתי מאישה מעזה שראתה את הסרט, שגדלה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, כשכל בתי הקולנוע בעזה היו שרופים והדרך היחידה שלה לראות את הסרטים המצרים היתה דרך שידורי הטלוויזיה הישראלית. והיא כותבת לי שהם היו יושבים יחד כל המשפחה, בדיוק כמו הטקסים שמתוארים בסרט שלי, עם נשנושים ופיצוחים והכל, וצופים בסרט הערבי.

"קיבלנו גם המון תגובות ממצרים, וגם כתבו על זה שם בעיתונות, וגם בעיתונות הפלסטינית. ובארץ, בכל הקרנה יש גם שאלות, אבל אנשים פשוט רוצים גם לספר את חוויית הצפייה שלהם בסרט הערבי. ושם גם רואים עד כמה זה חוצה עדות.

"עוד תגובה מרגשת מאוד היתה אישה דתיה מאופקים, שבאה אלי בסוף הסרט ואמרה 'שמע, זה סרט על החמצה, ואנחנו לא מפסיקים להחמיץ. אנחנו לא רואים אותם, והם לא רואים אותנו'. וכל כך שמחתי שזה בא ממנה, כי בתפיסה הסטריאוטיפית, כאילו לא היינו אמורים לשמוע את זה ממנה, אישה דתיה מאופקים".

> הכי רחוק מדוקאביב: בפסטיבל הקולנוע של שג'עיה הצופים שמחים שיש חשמל

סרט ערבית

"יא באבא, יא אבני"

גם שגיא ביזאוי וגם בלולו מודעים מאוד למימד הפוליטי של עשייתם האומנותית. במובן מסוים, כל עשייה מזרחית בישראל, בטח כשהיא מתחברת לשורשים תרבותיים, היא פוליטית באופן אינהרנטי. וכבר שלושתנו שוקעים בשיחה על המקום המורכב הזה שבו הפוליטיקה התרבותית שלנו כמזרחים נפגשת ומתעמתת עם הזהות הפוליטית השמאלית, ולשלושתנו סיפורים כמעט זהים על משברים משפחתיים על הרקע הזה, והמשבר מול קהילת השמאל, וכן, גם המשבר מול חלקים מהקהילה המזרחית.

בלולו: "אצלנו שיחות הסלון היו לא פעם קטסטרופה של ממש, אנשים קמו משולחן השבת בריב ולא דיברו זה עם זה חצי שנה, והחלפנו בינינו אמירות קשות ביותר, קראו לי 'בוגד' ומה לא. זה היה כאב לב איום. ופתאום אמא שלי, שמתה על פיוטים וגדלה עליהם, מגלה שהבן שלה אוהב פיוטים, והנה אנחנו יכולים לדבר על שלום בלי להכניס פנימה כותרות פוליטיות מהתקשורת. אני חושב שאילו ר' דוד בוזגלו היה חי היום, אולי הוא היה אפילו בבית היהודי, אני מניח שהיה בציונות הדתית, אבל הוא היה מטעין את המקום הזה במטענים אחרים לגמרי".

שגיא ביזאוי: "גם אני הגעתי עם אמא שלי כבר לוויכוחים איומים, אולי זה היה סביב המלחמה, עד שהיא אמרה לי 'אתה פה בבית הזה לא אומר יותר את המילה פלסטינים'. אמרתי לה 'אז את, כשאני בא לפה, לא אומרת לי מילה שקשורה לפוליטיקה'. זה היה ההסכם בינינו.

"יום למחרת היא מתקשרת אלי בצהריים: 'בחייך, תדליק ערוץ 8, יש שם סרט על ערפאת, אתה חייב לראות. איזה חמוד!'. ואני שואל אותה 'תגידי, מה העניינים? את צריכה כדורים? הרי רק אתמול אמרת לי לא להגיד את המילה פלסטינים, חוץ מזה שהבן אדם בעיני מאות אלפים פה הוא רוצח עם דם על הידיים'. והיא עונה לי 'איל, די לבלבל לי את המוח, מספיק כבר עם כל הפוליטיקה הזו'".

מעניין גם ששני המוסדות התרבותיים שמככבים בסרטים שלכם – רבי דוד בוזגלו והסרט הערבי – בעצם "ירדו" מעל המסך במקביל למשברים שחוותה הישראליות דוקא מול הערביות. רבי דוד בוזגלו הפסיק למעשה ליצור בעקבות המשבר שלאחר מלחמת יום כיפור. בסופו של דבר, החומות של המרחב התרבותי האוטונומי שהוא יצר לא היו מספיק חזקות כדי לחסום את השבר שהתחולל מחוצה להן.

שגיא ביזאוי: "אצל רבי דוד בוזגלו, אני חושב שזה בגלל שהוא באמת רצה להיות ציוני. ציוני במובן של להיות ריבון. עד כמה הוא היה, אני לא יודע, אבל הוא באמת רצה. לכן מלחמת יום כיפור היתה נקודת שבר, כי רק כאשר זה פגע בנו, הרבה אנשים הבינו עד כמה מתחולל כאן משהו שהוא הרסני".

בלולו: "המלחמה הזו גם גדעה את אופציית המהגר, עד כמה שהיא השתמרה עד אז, כי נהרגו בה גם הרבה מהגרים. יותר מזה: אני חושב שבמובן מסויים, המלחמה הזו היתה נקודת ההתחלה שממנה הקהילה של רבי דוד בוזגלו החלה לזנוח אותו, כי היא כוננה אצלם איזו זהות ישראלית שאומרת ששירת הבקשות כבר שייכת למקום אחר".

שגיא ביזאוי: "לגבי סופו של מוסד הסרט הערבי, אחד הדברים שהכי ביאסו אותי בהכנות לקראת עשיית הסרט זה שעם כל מי שדיברנו על הרעיון – ודיברנו עם מאות אנשים – כולם, ללא יוצא מן הכלל, קודם התרפקו על זיכרונות מטקס הצפיה המשפחתי ומיד אחר כך התחילו לצטט את הפרק של 'זהו זה' על הסרט הערבי, 'יא אבני, יא באבא' וכיוצא בזה. זה גרם לי להבין עד כמה הפרק הזה קיבע את הסטריאוטיפ של מה זה הסרט הערבי. הוא תרם למבט הציני.

"תקופה קצר אחרי פרצה האינתיפאדה הראשונה, ואחר כך התחילה הטלוויזיה הרב-ערוצית, וכמה שנים מאוחר יותר השידורים של הטלוויזיה בערבית הופרדו מהשידורים בעברית, לעומת הדור שלנו, שגדל על תכניות ילדים בערבית כמו 'סמי וסוסו', 'המסעדה הגדולה', 'ג'ארכ קריבכ' וכולי. מבחינתי, החומה הפיזית שבנו התחילה להיבנות כבר שנים קודם. לא כדי למנוע פיגועים ולא בטיח. זה כדי למנוע מאיתנו לראות. חומה שנבנתה תודעתית כבר שנים קודם".

בלולו: "במובן הזה, אני חושב ששני הסרטים שלנו מציגים אופציה אחרת: של ביטחון עצמי והכרה בכך שיש היסטוריה ומסורת תרבותית שקשורה למקום הזה, ועדיין היא לא מציעה מלחמה וניכור תרבותי אלא שלום ושיתוף. אופציה של קשר למרחב, של שפה, של קודים תרבותיים. הסרטים האלה מציעים, למעשה, את אופציית המתינות שכל כך חסרה היום בשיח הישראלי. מכל הצדדים".

> האק, אני כאן עם כל לבטי: על סרטו הקודם של רפאל בלולו

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אנחנו הקורבן המיידי". חיילים בעיסאוויה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בעיסאוויה לא צריכים את הדיכאון שלנו – אלא פתרון מיידי בשטח

מדוע ישראל סימנה דווקא את עיסאוויה כיעד להתעמרות שיטתית ושרירותית? תושבים אומרים כי הסיבה היא שתהליך הישראליזציה שעובר על שכונות אחרות בירושלים פחות מורגש בה. והתוצאה של דיכוי הפלסטיניות היא מצוקה נפשית של שכבת גיל שלמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf