שלג ליהודים בלבד: למה מתעלמת התקשורת מפלסטינים בסיקור הסופה?

מאת |

הסיקור התקשורתי בשטחים הוא תמונת מראה של האפליה שיצרה המדינה. למרות שבנזקי מזג האוויר כל בני האדם שווים, הדיווחים והראיונות מגיעים רק מאוכלוסייה אחת

– אנחנו עוברים לכתבתנו אפרת וייס. אפרת, מה המצב ביהודה ושומרון?

– כן, גשם כבד יורד בדרום הר חברון, הר מנוח, בית חגי, קרית ארבע. גם צפונה באפרת, אזור גוש עציון, ובאגד מתחילים לדלל את האוטובוסים בכבישים באזור זה. בשילה אין חשמל. עמוד חשמל נפל וכרגע אין חשמל בשילה, ביצהר, באלון מורה, באיתמר, יצהר, הר ברכה. פועלים כעת כדי להחזיר אותו לפני שהסערה מגיעה לשיאה. (רשת ב', הבוקר)

תסתכלו על הדיווח הכל כך אופייני הזה של אפרת וייס. כמותו תמצאו היום בכל עיתון, אתר, תדר וערוץ. ברובם ככולם ברור לגמרי שבגדה המערבית חיה רק אוכלוסייה מסוג אחד: יהודים. אותם מעלים לשידור, להם צריך הצבא לדאוג, עבורם מתקנים את החשמל, ביישוביהם יש הצפות או כבישים חסומים. וזהו.

זו לא הפעם הראשונה שבה הסיקור נראה ככה. בסופה הקשה של שנה שעברה עסקו כל כלי התקשורת בפגעי מזג האוויר בהתנחלויות. כולם ידעו לספר על מאחזים שנתקעו ללא חשמל ושהצבא סייע לחלץ את יושביהם. אף אחד לא שאל מה קורה בכפרים הצמודים אליהם, שגם נתקעו בקור ללא חשמל, שגם נשלטים על ידי אותו צבא, ושלא עלה על דעתו של מישהו שצריך להגיש להם עזרה.

גם בסופה הנוכחית זהו המצב. אף כלי תקשורת, למשל, עוד לא דיווח מה עולה היום בגורלם של 13 בני משפחת כעאבנה, שחיו באוהל בבקעת הירדן עד שלפני שבוע בדיוק, ביום הראשון של 2015, הצבא הרס להם גם אותו, כחלק מנסיונות הטיהור האתני של בקעת הירדן. היום הם נמצאים תחת כיפת השמיים, מכוסים רק בניילונים ובבדים שתרמו להם חברים והצלב האדום, בקור של כאפס מעלות. סתם לדוגמא.

> בית ספר בבקעת הירדן קיבל צו הריסה

הריסות בתים בכפר הפלסטיני אל מופקרה מכוסות שלג. ינואר 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הריסות בתים בכפר הפלסטיני אל מופקרה מכוסות שלג. ינואר 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

העיסוק האינטנסיבי בסופה הוא הזדמנות מופלאה לראות את האופן שבו התקשורת מנציחה את התודעה המפוצלת של הכיבוש בבחירת מושאי הסיקור שלה. בניגוד לאירועים אחרים בשטחים, הרי לא מדובר כאן בסוגיה של ביטחון, בסוגיה אזרחית שרלוונטית רק לנושאי תעודות כחולות, או בבחירות שרק היהודים משתתפים בהן. מדובר כאן בסופה אחת: אותם עננים, אותו גשם, אותו שלג על אותה אדמה, אותם קווי חשמל מנותקים, אותן הצפות באותם מקומות נמוכים. ועדיין, הסיפור של התקשורת מפריד בין האוכלוסיות שחולקות את האדמה הזאת לפי שייכות אתנית ולאומית.

לא אשכח איך אפילו ב"הארץ" השמאלני, שבו הקדישו בשנה שעברה ידיעה קצרה בעמוד 3 לנזקים שנגרמו לפלסטינים בסופה (יותר מאשר בכל מקום אחר), תיארו אותם לגמרי בנפרד מאלה שנגרמו למתנחלים, והשתמשו בניסוח המדהים והאלמותי "גם בגדה המערבית גרמה הסופה לנזק רב". כלומר, "גם" – בנוסף לזו שהייתה בהתנחלויות. שאיפה הן, בעצם?

שחיתות בעיריית שכם

הסיקור התקשורתי הזה הוא תמונת ראי למציאות ההפרדה החוקית שכוננה המדינה בשטחים. שטח אחד, שתי מערכות חוק נפרדות, שני סוגים של בני אדם: אזרחים ונתינים. כמו שיעל מרום אומרת תמיד, התקשורת מעתיקה את ההפרדה החוקית הזאת באמצעות הכלים שמבחינים לרוב בין חדשות פנים לחדשות חוץ: באותו שטח, תחת אותה ריבונות, חיים אנשים שחייהם, עבודותיהם, צרותיהם, מאבקיהם, מפלגותיהם וגשמיהם הם חדשות פנים, שיתוארו בהרחבה כחלק מהסיפור הישראלי, ואנשים שמציאות חייהם היא חדשות חוץ, שזוכים להפציע בסיפור הישראלי רק כאויב או מקסימום כקוריוז. או כמו שאמר לי פעם בכיר בחדשות 2: ערבים מורידים את הרייטינג, אז לא מדווחים מה שקורה שם, גם אם "שם" זה ממש כמרחק קריאת מואזין מנווה אילן.

> משפטנים הם לא רק ברגים במערכת הכיבוש, הם השמן שמתחזק אותה

בית לחם, מבט מעבר לחומה ביום שלג, ינואר 2014 (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

בית לחם, מבט מעבר לחומה ביום שלג, ינואר 2014 (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

כל שיעור מבוא בהיסטוריה של תקשורת המונים כולל התייחסות לתפקידה של התקשורת כמכוננת של הקהילה המדומיינת של יושבי הארץ. קוראי העיתונים הכלל-ארציים הראשונים למדו דרך העיתון (בין היתר) להפנים את גבולות ארצם ואת השייכות הלאומית המשותפת של היושבים בה. האבחנה שקובעת שתאונת דרכים יוצרת פקק או שראש עיר חשוד בפלילים או שבית ספר בשביתה או שיש הצפה כתוצאה מגשם היא רלוונטית לנו אם היא קורית בקרית שמונה, חיפה, תל אביב-יפו, אילת, אפרת, אריאל או ירושלים – היא אבחנה שמספרת לנו מי הם "אנחנו".

העובדה שאותם סיפורים יגיעו פחות אם הם ברהט או בנצרת, פחות מכך אם הם בירושלים המזרחית ובכלל לא בשכם או ביטא או בעזה – היא עובדה שמתוך היעדר מבהירה לנו מי זה "הם". שלא לדבר בכלל על שלג בדמשק. מי ישמע עליו בכלל? האם הסיפור האזורי של מזג האוויר וההתמודדות איתו לא רלוונטי לנו? אנחנו חיים ביבשת אחרת?

כל פעם שמאשימים את התקשורת בשמאלנות, או לחלופין כשמנסים להבין למה בשמאל מאשימים את התקשורת בשותפות להצנחת הכיבוש, שווה להזכר בימים הגשומים והמושלגים האלה, שבהם התקשורת כולה מסתכלת על השטחים ורואה שם רק אנשים בצבע אחד.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> ישראל לפלסטינים: למה אין לכם כובע?!

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

חגי מטר הוא עיתונאי ופעיל פוליטי-חברתי.

אחרי שלוש שנים כאחד מעורכי "שיחה מקומית", כיום חגי משמש כמנכ"ל עמותת "972 – לקידום עיתונאות אזרחית", שהיא המו"ל במשותף של "שיחה מקומית" יחד עם ארגון ג'אסט ויז'ן. זה הבלוג שלו באנגלית במגזין 972+.

חגי הוא גם חבר מזכירות ארגון העיתונאים, חובב חתולים, תה ובישול טבעוני וחותר בירקון. נשוי לאורטל האהובה.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf