של מי הזגורי הזה? מחשבות של פרסיה על מרוקאים

האם זו סדרה של כולנו, המזרחים, או סיפור מרוקאי שאין לי מקום בו? האם השתחררנו מהמבט האשכנזי או רק הפמנו אותו? ולמה דווקא קללות וקמעות?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בעקבות דיון מאיר עיניים כתמיד עם שירה אוחיון, ישבתי לצפות שוב בכמה פרקים של זגורי אימפריה. הפעם עלו יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה. ראשית, השאלה המרוקאית. האם חוויית הצפיה שלי שונה בהיותי לא מרוקאית? בטוח שכן. תחת ההגדרות הסוצילוגיות במדינת אשכנז נדונו כולנו להסתופף תחת ההגדרה המשטחת של "המזרחים", ולא היא. או לא רק היא. למן השפה ועד החוט האדום על פרק היד, הסדרה הזו באמת לא מדברת עלי, והרבה יותר רלוונטי לשמוע את דעתם של מושאי הסדרה.

אני מבינה משירה שהסדרה היא להיט אצל צופים מרוקאים. זה משמעותי. יחד עם זאת, אני זוכרת היטב איך דמותו של רס"ר שמש בגילומו של יוסף שילוח המנוח היתה להיט אצל בני המשפחה המורחבת שלי. ההתגלמות האולטימטיבית של הפרסי (במלעיל!) המגוחך, הנלעג, והמשפחה הפרסית שלי מתמוגגת. אולי זה משום הצמא האדיר שיש לנו, המזרחים, לייצוג, כמו שכתבה יפה איריס חפץ. כל ייצוג.

זגורי אימפריה (ציום מסך: הוט)

זגורי אימפריה (ציום מסך: הוט)

אבל הסדרה הזו עולה לא רק בתוך הצמא האדיר לייצוג מזרחי על המסך, אלא בתוך קונטקסט פוליטי-חברתי עמוס דימויים משל עצמו. עולם דימויים שבו צפיפות פיגמנטים מגיע בהכרח יד ביד עם הז'רגון המוכר של הערס והפריחה, של קמעות, של "חוכמת רחוב" אנטי-השכלתית באופיה, של "החום המזרחי" על חיבוקיו ותבשיליו, ועוד.

אחת מאסטרטגיות ההתמודדות עם הדימויים האלה היא אסטרטגיית הניכוס. קוראים לנו פריחות בלעג? נעלה תמונות של הלאק האדום והשמלות המנומרות שלנו בגאווה! מעולם לא צבעתי את ציפורני, אבל אחלה. אני מבינה. ובכל זאת, שתי שאלות: האם באמת כל אחד מהדימויים של המזרחי הגנרי עליו הלעיגה הישראליות הלבנה ראוי לאימוץ וניכוס? והאם עצם הפעולה הזו איננה פריבילגיה של מי שיודע או יודעת היטב שאופק האפשרויות שלה רחב דיו כדי שתוכל לאמץ בהתרסה את הדימויים האלה בלי לשלם עליהם באמת את המחיר שהישראליות גובה מאחרות ואחרים אליהם היא הדביקה אותם שלא מבחירתם? האם האלבומים של התמונות המנומרות שלנו באמת מרחיבים את הספירה הציבורית כך שתהיה מסוגלת להכיל גם את החזות המזרחית הזו באופן לא שיפוטי, או שאנחנו רק משתעשעות בפריבילגיות שלא באמת עומדות לרבים ורבות אחרות? ובחזרה לזגורי, האם העמדת הסיפור של המשפחה המרוקאית על תעלומה של קללות וקמעות יש בה משום הנכחה של הסיפור הזה כסיפור לגיטימי בתוך המרחב הישראלי, או דוקא חיזוק הגאטות הפולקלוריסטיים "האקזוטיים" שבו הסיפור המרוקאי כלוא בארץ ממילא?

השאלה הזו קשורה במידה רבה בקהל אליו פונה הסדרה. אם המעגל הראשון של צופי זגורי זה הקהל המרוקאי, אז באמת הם ורק הם יוכלו לענות על השאלות הללו, ושירה ענתה עליהם באותו דיון בהרחבה ובאופן מאיר עיניים. אבל לסדרה הזו יש לפחות עוד שני קהלים פוטנציאליים שגם אופן הבנתם את הסדרה רלוונטי לדיון הזה: הקהל המזרחי, והקהל האשכנזי.

   > קראו גם: "זגורי אימפריה" דרך עיניו של באר שבעי

הקהל המזרחי רלוונטי כי כאמור, בהעדר כה נואש של ייצוגים מזרחיים על המסך, כל סיפור כזה הופך להיות הסיפור "שלנו" במידה מסויימת. בתור מי שמשתייכת לקטגוריה הזו, אני מבינה שאי אפשר לייצר איזה מזרחי-על שאיננו נטוע בתרבות וסביבה מסוימות, ושניסיון כזה סופו להוליד עוד סאלח שבתי. מצד שני, מותר לי לתהות על הבחירה של מאור זגורי – שוב, כמו שרבים עשו כבר לפניו – לספק לקהל את המזרחי "הכי מזרחי" שיש, כאילו רק הסיפור שלו ראוי להיספר. אני נזהרת שלא להשתמש במילה פולקלור כדי שלא ישתמע חלילה שאני מזלזלת בז'אנר, אבל כן, המילה הזו בהחלט לא זרה לשיח הזה.

והקהל השלישי, האשכנזי. כחלק מתהליך השיקום וההעצמה למדנו להגיד לעצמנו כל כך הרבה פעמים "אנחנו נספר את הסיפור שלנו, על אפכם ועל חמתכם", ובאמת אי אפשר להפריז בחשיבות של האמירה הזו. אבל כשאני צופה בזגורי, מתגנבת לי המחשבה שלא רק שלא למדנו לספר את הסיפור שלנו בלי לקחת בחשבון את העיניים האשכנזיות, אלא שאיכשהו, כחלק מאותו תהליך הניכוס, יצא שבסוף אימצנו באופן בלעדי את אותו "מזרחי אותנטי" על קמעיו וקללותיו ושכנענו את עצמנו שזה מעשה ריבוני לעילא. ואולי לא באמת מעניין אותנו מה חושב צופה אשכנזי בסדרה, אבל יש לי הרגשה שכל עוד המזרחים עצמם משוכנעים שהסיפור שלהם כלוא אך ורק בין המופלטה לקבר הבאבא סאלי, ההגמוניה הלבנה לא צריכה להדיר שינה מעיניה מדאגה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
בניגוד לקמפיין של נתניהו, מצע החינוך של כחול לבן משקף עמדה שמרנית וימנית. הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

בניגוד לקמפיין של נתניהו, מצע החינוך של כחול לבן משקף עמדה שמרנית וימנית. הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

הסירוב לעודה הוכיח: כחול לבן היא חלק מהדה-לגיטימיציה לערבים

סוללת הגנרלים והעיתונאי של כחול לבן מדקלמים כי הרשימה לא תוכל לשבת בקואליציה עם מי ש"לא מכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". אלא שהטיעון הזה לא מחזיק מים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf