כך התדרדרה החברה במצרים לשנאת בני ישראל, וכך אנו מתדרדרים בעצמנו

משרד החינוך מציע מערך שיעור שבו מודגמים שלבי התפתחות השנאה כלפי בני ישראל במצרים, מסימונם כזרים ועד הציווי למותם. מבקשי המקלט בישראל עוברים בדיוק את אותו תהליך

מאת:
השאירו תגובה
א א א

באתר משרד החינוך מצאתי הפניות למערכי שיעור אחדים, הקשורים לחג פסח ולערכים שהוא מבטא ומייצג. אחת ההפניות היא לאתר "מדרשת", רשת בתי מדרש בישראל, ומשם אל מערך שיעור בשם "שעבוד מצרים כדגם לשנאת זרים", שנכתב על ידי ד"ר גבי ברזילי, ממרכז יעקב הרצוג.

בשיעור מנתחים התלמידים את פרק א' בספר שמות, ומגלים בו שלבים אחדים בהתדרדרות החברה המצרית לשנאת בני ישראל. מהגדרתם כאחרים, ועד הציווי להרגם. בכל מקום ובכל זמן, כך מוסבר לתלמידים, ההכנה התודעתית לשנאת האחר עוברת את אותם שלבים, המכשירים פגיעה ברכוש ולבסוף מצדיקים פגיעה בנפש. כדי למנוע מחאה מוסרית, מתחילה הפגיעה תמיד בסתר, עד שלבסוף היא הופכת לפגיעה גלויה ומפורשת.

> כשיו"ר ארגון המורים מכופף את הדמוקרטיה לצרכיו

נשים נגד הגירוש, נשים בעד דרום תל אביב. צעדה ליום האשה 2018. (צילום אורן זיו / אקטיבסטילס)

נשים נגד הגירוש, נשים בעד דרום תל אביב. צעדה ליום האשה 2018. (צילום אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפרדה, הכפשה, אפליה והסתה

שנאת בני ישראל במצרים התחילה בעצם הגדרתם כמי שהם שונים, בעלי שם פניה ייחודי: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל". אל זה מוצמדת מיד הסכנה הדמוגרפית, שכן אם מדובר באחרים, שאינם אנחנו, עצם קיומם בתוכנו מהווה סכנה לזהות המקומית: "הנה עם ישראל – רב ועצום ממנו".

בשלב השני מועצמת הסכנה הפוטנציאלית מהתרבותם הטבעית של האחרים: "פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו". כך מתחזקת הדה-לגיטימציה של האחרים: אמנם הם לא נלחמים בנו, אבל הם עלולים. ומעלולים אולי בעתיד, זה מיד הופך לעבודה מוחלטת בהווה: "ונילְחם בנו, ועלה מן הארץ".

בעקבות סימון הזרים והכפשתם, קצרה הדרך אל שלב האפליה הכלכלית, שנועד להכביד עליהם בתנאי עבודה מכפירים ובמיסים: "וישמו עליו שרי מיסים, למען ענותם בסיבלותם". הסבל הולך ומתעצם, שכן הרוע והאפליה של היום האחד, הופכים לנורמה ביום שלמחרת: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". וגם בהיותם עבדים כבר אין די: "וימררו את חייהם".

האפליה הקשה בתנאי הקיום נתפסת אט אט כדבר שבשגרה, ולכן נדרשת הסלמה נוספת. בשלב הזה מתוארים הזרים כבלתי אנושיים. הם אינם עוד בני אדם כמונו, המצרים המקומיים, אלא משולים לבעלי חיים: "ותאמרן המילדות אל פרעה, כי אין כנשים המצריות העבריות: כי חיות הנה, בטרם תבוא אליהם המילדת, וילדו". נשות בני ישראל הן חיות-בר, משום שהן יולדות את צאצאיהן ללא טיפול והשגחה רפואית.

ההסתה הבונה את חוסר האנושיות של הזרים, מכשירה את הלבבות לחוקי שמד. תחילה נעשה הדבר בסתר: "ויאמר מלך מצרים למילדות … אם בן הוא והמיתן אותו". ובהמשך, בקול רם וברור: "ויצו פרעה לכל עמו: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". כפי שמוסבר במערך השיעור, פגיעה מעשית בזר, באחר, מחייבת תחילה הכשרה תודעתית של הציבור שיתפוס את הזר כשונה ממנו וכמאיים עליו, ובכך יינתן גיבוי רחב לפעולות השלטון.

מבקשי המקלט בישראל – בדיוק אותו דבר

מדהים לגלות כי יחסם של המצרים אל בני ישראל, דומה להפליא ליחסם של הישראלים אל הפליטים מאפריקה. אותם שלבי רוע והתדרדרות מוסרית. תחילה סימונם כאחרים: כאן אין זה משנה אם מדובר במסתננים, מהגרי עבודה, פליטים או מבקשי מקלט. עצם הדיון על דרך הגדרתם כאחרים, מכשירה את הגדרתם ככאלה. כך משר הפנים, ישי, במאי 2012: "הם הסתננו לארץ שלא כחוק", ועד שר החינוך בנט בינואר 2018: "אחת ההוכחות שמרביתם אינם פליטים: מדובר בעיקר בגברים צעירים בגיל עבודה". וכך גם ראש הממשלה נתניהו: "אנחנו עוסקים במסתננים בלתי חוקיים, לא בפליטים", הרב הראשי לאו: "הם מהגרי עבודה", והמדען המתנחל רפאל מינס: "רובם המכריע של המסתננים באפריקה לישראל הינם מהגרי עבודה ולא פליטים".

השלב השני, כאמור, הוא שלב הסכנה הדמוגרפית: הזרים מתרבים ומהווים איום פוטנציאלי על הזהות הטהורה שלנו. הנה נתניהו בשנת 2012: "יש הצפה של מסתננים, צריך להוציא אותם פיזית […] התופעה חמורה ביותר ומאיימת כמובן על הביטחון הלאומי שלנו ועל הזהות הלאומית שלנו". נפתלי בנט: "יש באילת בעיה חמורה מאוד של מסתננים בלתי חוקיים. אמנם הזרם נעצר, אבל הם מתרבים". ואלי ישי: "אמרתי לכם, אנחנו מאבדים את המדינה […] זה איום על החזון הציוני שלנו".

לנוכח הסכנה, כשרה הדרך לאפליה כלכלית שנועדה להקשות את שגרת יומם. ממשלת ישראל החליטה בשנת 2001, וחיזקה זאת בשנת 2010, למנוע מהם פרנסה: "להנחות את הרשויות [להוסיף במכרזים] תנאי סף לפיו לא יועסקו עובדים זרים שהעסקתם מותנית בקבלת היתר". ממה יחיו? שירעבו. חבר הכנסת, דאז, יעקב כץ (האיחוד הלאומי), הסביר את הרציונאל: "יתכן שעבודות אלה יכבידו על המסתננים, והדבר ישפיע עליהם באופן כזה שלא ייעצו לקרוביהם בחו"ל לבוא בעקבותיהם ארצה".

בשנת 2017 נוספה להכבדה הכלכלית תקנה מפלה נוספת: מס של עשרים אחוזים על עבודת מבקשי המקלט. בית המשפט העליון הכשיר את השרץ: "אין להבחין, בהקשר זה, בין מעסיק של עובד זר על פי היתר, לבין מעסיק של עובדים יוצאי אריתריאה וסודן, המחזיקים ברישיונות שהייה זמניים. היטל זה מטרתו להביא, בסופו של יום, לייקור עלות ההעסקה של העובדים הזרים, על מנת לעודד העסקה של עובדים, תושבי ואזרחי מדינת ישראל. המדובר במטרה לגיטימית, ונראה כי אין בסיס להתערב בה".

לאחר האפליה הכלכלית, מגיע תורה של הדה-לגיטימציה האנושית. הזרים אינם רק סכנה דמוגרפית, אלא הם אינם בני אנוש, ובוודאי שאינם בני תרבות כמונו. הנה אלי ישי: "באו לפה עכשיו מאות אלפי זרים עם מחלות צהבת, שחפת, חצבת, איידס, סמים ונתונים קשים […] זה לא מאיים על המפעל הציוני של מדינת ישראל?". הרב שלמה אבינר: "יש גם להוסיף שהמסתננים הביאו איתם מחלות זיהומיות שאינן שכיחות בעולם המערבי, ולכן איננו מקבלים חיסון, כגון שחפת, מלריה, סוגי HIV, חצבת, אבעבועות רוח, ואנו חשופים לסכנת הידבקות. שיהיו בריאים". ואיך אפשר בלי שרת התרבות: "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו".

ומכאן קצרה הדרך אל השלב האחרון: גירוש מסכן חיים. תחילה (2012) בסתר ובלשון מכובסת, בדמות: "סיום ההגנה הקבוצתית למבקשי מקלט". ומאוחר יותר בקול רם וברור: כנסת ישראל קיבלה ברוב 71 חבריה את החוק לגירוש מבקשי המקלט.

בליל פסח הקרוב נשב מסובים לשולחן, וכמצוות הדורות נזכור ונזכיר את היותנו עבדים בארץ מצרים. במערך שיעור נוסף מאתר משרד החינוך, בשם: "ערכי היהדות בחג פסח" מובא ציטוט מכתבי הרב שמשון רפאל הירש, משנת 1850: "כי גרים הייתם בארץ מצרים, זו לשון האזהרה: פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם, והוא שורש כל תועבות מצרים."

אם למדנו משהו ממצרים, אלו הם שלבי ההתדרדרות המוסרית ביחסנו אל האחר. מה שנכון למצרים, קרה גם לנו. מי שלמד את השיעור מוזמן להצטרף במוצאי שבת הקרוב (24.3) להפגנה כנגד גירוש מבקשי המקלט.

> רשות מקרקעי ישראל חילקה צווי פינוי לסוף אפריל באום אל חיראן

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"זה רק עניין של זמן, למרצ יהיה יו"ר משותף, יהודי-ערבי"

הבוחרים הערבים מוכנים לקבל את הציונות של מרצ, לשמאל היהודי המאבק נגד הדרת האזרחים הערבים ונגד הכיבוש חשוב יותר מכפייה דתית, ומרצ יכולה להיות החוט "שמחבר בין אחמד למשה". ראיון עם עיסאווי פריג' ומוסי רז שמאמינים שהתוו דרך חדשה למרצ ולשמאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf