שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

שנה לפיגוע בדומא: מעשה בשלוש אצבעות

מאת |

שנה אחרי שאיבד את כל משפחתו אחמד בן ה-6 חזר לדומא ומשפחת דואבשה מתמודדת לבדה מול מערכת המשפט בזמן שנערי גבעות לא מתביישים להגיע לדיונים ולחגוג את הרצח. הזכרונות לא מרפים ואש השנאה מסרבת לדעוך. שמישהו יחזיר כבר את השד הזה לבקבוק

השבוע התקשרה אלי פעילה מרמלה ואמרה לי "את חייבת לעזור לנו, אני יודעת שהיית הרבה אצל אחמד דוואבשה בבית החולים". מיד נזכרתי שמזמן לא ביקרתי שם. מחר (ראשון) נציין שנה לפיגוע הטרגי הזה, ובראשי חלפו תמונות והבזקים: איך מצאתי את עצמי בחדר טיפול נמרץ באותו יום שישי ארור לצד מה שנותר מהמשפחה; את המסוק הצבאי שנחת בתל השומר ובבטנו ריהאם האימא שנאבקה על חייה אחמד הקטן והרופא הצעיר המבוהל מוחמד שליווה אותם; הביקור המתוקשר של נתניהו ואחריו גם הנשיא וחברי הכנסת ונציג האו"ם; מותו של האב סעד אחרי תשעה ימים במהלכם אושפז בסורוקה, ומריטת העצבים עד שריהאם נפחה את נשמתה והצטרפה לבעלה ולתינוק עלי; ואת בית הקברות ובו שלושת הקברים הטריים, זה לצד זה. נזכרתי גם בחיוך הראשון של אחמד בחדר הומה אדם והומה דמעות, בניתוחים הבלתי פוסקים ובצוות הרפואי המדהים שטיפל בו. עוד ועוד תמונות מאלבום האימה הזה.

נזכרתי גם שלא הייתי במסיבת יום ההולדת השישי של אחמד. התחלתי להסביר לפעילה בטלפון בטון מתנצל וחנוק, שאפילו את עצמי לא שיכנע, איך נעדרתי כך, ושאני עוקבת אחרי מצבו מרחוק. היא ניסתה להקל עלי ייסורי המצפון שלי ואמרה: "אחמד יהיה בסדר אינשאללה, אבל יש לנו בעיה אחרת, 'המתנחלים'". "מה איתם?" שאלתי, והיא הסבירה: "בכל פעם שיש דיון בבית המשפט הם מגיעים, והמשפחה נותרת מולם לבד. הסבא אבו חסן והדוד ומולם צעירי המתנחלים שצוחקים ולועגים למשפחה, מציקים, צועקים ועושים סימנים". היא ביקשה ממני לעזור לארגן עצרת תמיכה במשפחה בשערי בית המשפט, בתקווה שאם יגיעו רבים יתקפלו תומכי החשודים בפיגוע ויפסיקו להתנכל למשפחה.

> כשערביה, יהודיה וסמארטפון נפגשים ברכבת הקלה

בית משפטת דוואבשה אחרי ההצתה, דומא (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

בית משפטת דוואבשה אחרי ההצתה, דומא (אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

באותו יום בנוסעי בדרכים שמעתי ברדיו את הדיווחים מהמשפט של החייל אלאור אזריה היורה מחברון. שעות שידור ארוכות בכל ערוץ אפשרי. על קמפיין התמיכה בו שגייס מאות אלפי שקלים, על נוכחות של רבים בבית המשפט, הצעקות של האב שטוען שמפלילים את בנו, ליברמן נגד יעלון, ועוד ועוד קשקשת ציבורית.

לא הצלחתי להירגע מצירוף המקרים. שני אירועים, ארבעה נרצחים פלסטינים, והחשודים ברציחות האלו שמקבלים תמיכה רחבה. אמנם התמיכה הציבורית לה זוכה אלאור אזריה היא חסרת תקדים בישראל ואילו חשודי הפיגוע בדומא זוכים לאהדה מצומצמת הרבה יותר ולא מתוקשרת, אבל מה שהטריף אותי זה שלכל רוצח בישראל יש גב כלשהו, איפשהו, ואילו לקורבנות הפלסטינים ומשפחותיהם אין אפילו אישורי כניסה כדי להיות בדיונים המשפטיים. אתם יכולים לתאר לעצמכם מצב שבו מישהו פגע באדם יקר לכם מכל ואין לכם זכות להיות נוכחים בבית המשפט? או שהמשפט של רוצח יקיריכם מתנהל בשפה שאתם לא מבינים? או במדינה אחרת שממשלתה נתנה יד ושלחה את הרוצחים עצמם ועכשיו מנהלת משפט נגדם שאמור לעשות צדק?

פתאום קלטתי שהפלסטינים בכלל לא נחשבים לצד בכל המשוואה הזו. במקרה הטוב הם התפאורה בזירת הרצח. הקול שלהם לא נשמע ולא נחשב במקהלה הישראלית הפנימית. מערכת המשפט "משרתת" את היהודים ויש לה גבולות משלה, ובהם כנראה אין זכות לקורבן לנפגע ולמשפחתו אם הוא פלסטיני, פשוט כך.

> שיר: דרוש ערבי

מסע הלוויתה של ריהאם דוואבשה בדומא (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מסע הלוויתה של ריהאם דוואבשה בדומא (יותם רונן/אקטיבסטילס)

ביום חמישי, בבוקר הדיון, הגעתי לכניסה לבית המשפט. בפעם האחרונה שהייתי מול המבנה המכוער הזה בלב לוד זה היה לאחר רצח אישה מהעיר. כל צעד לעבר המקום עשה לי רע יותר. אבל כשהגעתי כבר היתה במקום נוכחות יפה של מפגינים שהגיעו לתמוך במשפחה. כחמישים פלסטינים ויהודים שהגיעו לתמוך בכעשרה מבני המשפחה שהפעם נתנו להם אישור להגיע מדומא.

הם אחזו בשלטים וכולם עמדו בשקט, עד שמישהי אמרה "הנה הם באים. המתנחלים". חבורה של כמה צעירים, חלקם ממש בני נוער, בשיער ארוך ומדובלל, בפאות ארוכות ובגדים זרוקים התקרבו לעברנו. יהודים מסוג שאני לא מכירה. הלחץ באוויר גבר עם כניסתם לזירה אבל מפגיני הסולידריות עם המשפחה החליטו לעמוד בשקט ולא להתייחס.

האיפוק החזיק מעמד יפה עד שנערי הגבעות התחילו להתסיס את האווירה בצהלות ולעג, ולפזר סימנים מתגרים באצבעותיהם. שלוש אצבעות מונפות בהתגרות – אחת לכל אחד ממשפחת דואבשה שנרצח, קריאות וסימונים-איומים "הרביעי בדרך". אחת הנשים צעקה בתגובה "אללהו אכבר" והמפגינים חזרו אחריה וצעיר מדומא הקריא מהטלפון שלו ססמאות בזכות השהידים ולמען אחמד הקטן ואז גם קרא "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד". אני לא הרגשתי נוח עם הקריאות ואשה אחת שאלה "מה זה קשור עכשיו? אנחנו פה כי אנחנו מחפשים צדק", ואחרת העירה שהתקשורת בסוף תראה ערביות צועקות " אללהו אכבר" ולא מה שהמתנחלים עושים. אלוהים "אכבר", (גדול) מהצדק המזויף שלהם. האמת היא צודקת, קצת קשה להאמין למערכת הצדק האנושית בים הטירוף הזה. האשם יוצא זכאי והקורבן מואשם בפשע והכול יכול לקרות. אולי אלוהים הוא היחיד שיש לו צדק אמיתי.

המפגינים הערבים התחילו לחפש ססמאות יותר מתאימות בזמן שהמשטרה ניסתה להרחיק את המתנחלים שנראו מיעוט קטן לעומת התומכים במשפחה, ואז פנו אלי שני מפגינים יהודים גבר ואישה וביקשו הסבר בנימוס והיסוס. ניסיתי להסביר את הקריאות בקושי רב, ואת הדיון הפנימי של המפגינים הערבים שהחליטו שזה לא מתאים כרגע. בינתיים המלאכה בחדר המצב המאולתר שנפתח בצד הושלמה וחיברנו כמה קריאות בערבית ועברית שיתאימו לכולם כמו "לא נשתוק לא נשתוק, מתנחלים שרפו תינוק", "מתנחלים יא פושעים, שורפים את החיים", "אנחנו כאן לא זזים , מול ממשלת המתנחלים".

קיר של שוטרים חסם את קומץ נערי הגבעות וביקש מהם להתרחק כמה שיותר, אבל אז באה שוב הנפת היד עם שלוש אצבעות. בכל פעם שאחד מהם קלט עין מסתכלת הוא הרים את היד עם הסימן הזה מוציא לשון ומחייך מאוזן לאוזן.

> בדיון על הפיגוע בדומא: מתנחלים חגגו עם שלוש אצבעות באוויר, אחת לכל נרצח

שלוש אצבעות בתמיכה ברוצחים. מתנחלים מפגינים מול הדיון בהארכת המעצר של נאשמי פיגוע השריפה בכפר דומא (צילום: היאם זבארקה)

שלוש אצבעות בתמיכה ברוצחים. מתנחלים מפגינים מול הדיון בהארכת המעצר של נאשמי פיגוע השריפה בכפר דומא (צילום: היאם זבארקה)

הדיון הסתיים. חברי הכנסת חנין זועבי ועבד אל  חכים  חאג יחיא יצאו מהאולם לעבר הקהל התומך  יחד עם הסבא והדוד. התקשורת עטה על הסב. בית המשפט החליט להאריך את מעצרו של הנאשם המרכזי בפיגוע עד ה-4 באוגוסט ונקבעו מועדים לשישה דיונים שמהלך ספטמבר, אז יתחיל המשפט עצמו.

אחרי שחוסיין, הסבא, הודה לנוכחים וקרא לכולם לבוא לדיונים ולהפגין נוכחות כי עכשיו כולנו משפחה אחת נגד הרוצחים ניגשתי אליו. לא התראינו זמן רב. הוא סיפר לי שאחמד הקטן ביקר בכפר. שסיפרו לו מה קרה באותו לילה נורא. הוא ביקר בביתו השרוף בפעם הראשונה אחרי שנה. אחמד, שמתכונן לעלות לכיתה א', מספר שעלי אחיו הוא מלאך עכשיו ששומר על אבא ואמא בשמיים.

היה קשה לדמיין איך מבשרים לאחמד את כל המידע הזה בבת אחת, את המפגש שלו עם מראה הפיח השחור בבית השרוף. דמיינתי ילד שותק שניצב המום בין הרבה מבוגרים נבוכים. האם הוא בכה?  ואולי לא הגיב? מבחינתו עברה שנה בבית החולים ובמהלכה הוא בטח ליקט פה ושם מידע כדי להרכיב את הפאזל. הוא מבין שאין לו משפחה ובית ושהחיים הקודמים שלו כבר לא יחזרו. שהכל השתנה. הוא בטח מבין שיש עכשיו סבא וסבתא ורואה הרבה זרים תמהונים מסביבו, ולי אין מושג מתי באמת אחמד בן השש יקלוט מה היה באותו לילה שחור בביתם הקטן ולמה זה קרה בכלל.

אחרי יום ארוך ומתיש חזרתי הביתה. ניסיתי להבין את נושא תנועות האצבע של נערי המתנחלים. שאלתי חברים, חיפשתי ברשת ומהר מאוד מישהו שלח לי מעין מאגר תנועות ידיים של שנאה. חשכו עיני מהרוע הטמון בבני אדם ומכך שאצבעות יד אנושית יכולים לסמן כל כך הרבה שנאה. חברה אחרת הזכירה לי את התקשורת הישראלית שגייסה תמונות דומות של מעריצים פלסטינים שהשתמשו בתנועה של שלוש אצבעות בתמיכה במוחמד עסאף – המועמד הפלסטיני לערב איידול –  והציגה אותן כתנועות שמחה על חטיפת שלושת הנערים. ובכן, מסתבר ששלוש אצבעות אצל המתנחלים הם סימן לניצחון ולנקמה בעקבות הפיגוע בדומא. מיותר לציין שאף פעיל ימין לא עוכב או זומן לחקירה.

מחר ה-31 ביולי הוא יום השנה לפיגוע בדומא. שלושה בני אדם חפים מפשע נספו באש השנאה. עולמו של ילד קטן נחרב. מאז אנחנו נושמים כאן כל כך הרבה שנאה ורוע. אינתיפאדת היחידים פרצה לה והכיבוש הפך להיות אלים וכואב עוד יותר. לכבוד יום השנה מארגנת הרשות הפלסטינית פסטיבל המוני בדומא לזכר משפחת דוואבשה. במקום לבנות מרפאה או להקים תחנת מכבי אש המנהיגים בוחרים לנאום. שד הגזענות והאלימות יצא, השתחרר ומרחף מעלינו ועוד לא נמצאה היד האמיצה שתחזיר אותו חזרה לבקבוק והאצבע הנכונה שתסגור אותו לעד.

> מסתמן: שוטרי מג"ב ירו ברכב והרגו את הנהג אחרי שכבר חלף על פניהם

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני אישה שאוהבת אנשים וסיפורי חיים של פשוטי העם כמוני. הם יהיו גיבורי הסיפורים שאכתוב. תשמעו ממני כאן הרבה ביקורת על התנהלות המדינה וגם פתרונות יצירתיים לבעיות של כולנו.

למדתי בחיים ולא לפי סדר כרונולוגי: תפירה, קרימינולוגיה, בישול, עבודה סוציאלית, מגדר, עיצוב אופנה, חינוך וניהול, רקמה וקצת משפטים עד שנרדמתי בכיתה יותר מדי פעמים. על החיבורים בין הדברים תקראו בעתיד.

אני מודה שהתגייסתי לצבא הכי עדין וגדול בעולם, שמנסה להוביל את המהפכה הכי ארוכה והשקטה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הנשית. וכצעד ראשון הקמתי את עמותת נע״ם – נשים ערביות במרכז בלוד, אותה אני מנהלת כמעט בהתנדבות.

לפני ארבעים שנה נולדתי למשפחת פליטים מסג׳רה בצפון (אילנייה היום), ורוב קרוביי במחנות פליטים בכל פינה בעולם. אני חולמת על יום שיהיה בו שלום, חלקם יחזרו, נבנה בית ויהיו לנו שכנים יהודים רגועים ונריב רק על השאלה של מי הכלב (הערבי או היהודי) שעשה את צרכיו ברחוב המשותף.

עד אז אני גרה בנווה שלום – וואחת אל סלאם ומגדלת שלושה בנים יחד עם זוגי (جوزي) עומר, ואין לנו כלב.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf