שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

המפתח לפיתרון הסכסוך טמון בשותפות, לא בהפרדה

מאת |

במאמר חריף תקף יו"ר מכון מולד את יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת" כתוכנית אוטופית להצלת המתנחלים. מירון רפופורט, ממובילי היוזמה, מסביר מדוע לא רק המפות המנטליות של הישראלים והפלסטינים מחייבות מבט אחר על המרחב, אלא גם הצרכים הביטחוניים של כולנו. הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסה

כותב אורח: מירון רפופורט

השבוע פרסם יו"ר מכון מולד, אבנר ענבר, מאמר התוקף את יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת", מאשים אותה ב"בריחה מהפוליטיקה", "פינוי הזירה לימין", "חלומות אוטופיים", ועוד שלל כינויי גנאי. מכון מולד אף ייחד למאמר ניוזלטר מיוחד.

כיוון שנפתלי בנט ובנימין נתניהו כבר ניכסו את המושג "יורים בתוך הנגמ"ש", אפשר להגדיר את המאמר של אבנר ענבר כ"עושים ברוגז בתוך המיני מיינור" המקרטע של אותם לא-רבים שנאבקים למען פתרון של קבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שיביא לא רק לסיום הכיבוש אלא גם לפיוס של ממש בין שני העמים. אנחנו, ב"שתי מדינות, מולדת אחת", שמתרוצצים כבר ארבע שנים ברחבי הארץ המשותפת הזו בניסיון לשכנע ישראלים ופלסטינים שאין דרך אלא לחיות ביחד ולחוד, ללא כיבוש וללא עוול, מצטיירים כאויב מסוכן. לא פחות.

> שיבת הפליטים לא מתנגשת בזכות היהודים להגדרה עצמית

השקת יוזמת השלום "שתי מדינות מולדת אחת". מימין: עאוני אל-משני, מירון רפפורט, ת'אבת אבו-ראס. (צילום: דליה שיינדלין)

השקת יוזמת השלום "שתי מדינות מולדת אחת". מימין: עאוני אל-משני, מירון רפפורט, ת'אבת אבו-ראס. (צילום: דליה שיינדלין)

צריך מידה רבה של התעלמות מהמציאות כדי לכתוב היום, באוגוסט 2016, שפתרון המבוסס על הפרדה לשתי מדינות "מעולם לא היה על שולחן" במשאים ומתנים בעשרים ושלוש השנים האחרונות. אני כבר לא מדבר על הסכמי אוסלו עצמם, אבל על מה דיברו במאי 2000 בקמפ דיוויד? על מה דיברו באנאפוליס, על מה השחיתו את זמנם אולמרט ואבו-מאזן במשך חודשים ארוכים? על מה שר החוץ קרי הלך ובא לפה עשרות פעמים? על הפרדה לשתי מדינות, אנחנו פה והם שם, גדר גבוהה עושה שכנים טובים וכל הממבו ג'מבו הזה. וזה בלי להזכיר עוד עשרות משאים ומתנים מעל ומתחת לשולחן.

נכון, כל המאמצים האלה לא הבשילו לידי הסכם ולא הובאו להכרעת שני העמים. אבל זו בדיוק הנקודה שממנה יצאנו לדרך. לא כי רצינו לעצור את הדחפורים המטפוריים רגע לפני שהם עולים על ההתנחלויות ולא משום שאנחנו חושבים שהגענו לאיזו נקודת אל-חזור דמיונית. כל מי שנכח ולו באחד ממאות המפגשים שקיימנו בשנים האחרונות היה שומע באופן ברור שזה לא עמד ולא עומד בראש מעניינינו. ראינו שהמסלול הנוכחי נתקע שוב ושוב וחשבנו שזו חובתו המוסרית של כל מי שרוצה כאן שלום ופיוס לנסות להבין למה זה קורה ולהציע פתרון שיוציא אותנו מהמבוי הסתום.

במובן הזה, התחפרות בתוך הקופסה היא בריחה מאחריות. צריך לתת תשובה הוגנת לשאלה מדוע המסלול הזה של ההפרדה לא קירב אותנו להסדר, למה עשרים ושלוש אחרי אוסלו, אחרי שפתרון כל כך פשוט והגיוני ו"סטנדרטי" (מושג משונה, לא ידעתי שיש מכון תקנים להסדרי שלום) עלה על השולחן, מספר ההתנחלויות הוכפל ושולש, גם בגדה המערבית וגם במזרח ירושלים, האלימות הולכת וגוברת, השנאה הולכת ומתגבהת, מעבר לקו הירוק ובתוכו, ורוב גדול בשני העמים לא מאמין שיראה הסכם שלום בימי חייו, ולא משנה אם הוא בן עשרים או שמונים. אפשר לעשות סיבוב של 360 מעלות ולחזור בסופו של דבר למסקנה שההפרדה היא הפתרון היחיד ואין בלתו. אבל חייבים לפחות לבדוק את עצמנו.

המפות המנטליות שלהם ושלנו

התשובה שלנו היא אכן שאדריכלי ההפרדה התעלמו מכך שהסכסוך הזה הוא לא סכסוך גבולות בין שתי מדינות. מדובר כאן על שני עמים שיושבים  בערבוביה בארץ הזו שבין הירדן לים, ושניהם מאמינים שכולה שלהם. מיליון וחצי פלסטינים בתוך ישראל "הריבונית", 350 אלף פלסטינים בירושלים "המאוחדת" ו-350 אלף ישראלים בגדה המערבית. אפשר לאהוב את העירבוב הזה, אפשר לסלוד ממנו. אבל הוא עובדה.

עובדה גם שכל פלסטיני, כשהוא אומר את המלה 'פלסטין', לא מתכוון לשטח הכלוא בגדה המערבית וברצועת עזה. הוא מתכוון ליפו וחיפה לא פחות מאשר לרמאללה וג'נין. כמעט בכל בית פלסטיני תלויה על הקיר מפה. היא לעולם תהיה המפה של פלסטין ההיסטורית, המנדטורית, לא של הגדה ועזה. הסכסוך התחיל אחרי שמחצית העם הפלסטיני גלה מהמקומות שהיום אנחנו קוראים להם ישראל. הכיבוש של 1967 היה רק עוד תחנה בדרך להעמקתו.

עניין דומה אפשר לומר על רוב הקולקטיב היהודי. אבי היה איש חילוני גמור, שהצביע למפא"י עד יומו האחרון. אבל כשצה"ל כבש (או שחרר) את ירושלים, הוא התרגש כל כך שנידב את כספי חגיגת הבר מצווה של אחי הגדול לקרן ירושלים, והיה בכך התורם הראשון לאחדות העיר. סבי, בווילנה, לא התגעגע לרמת השרון אלא לחברון. אפשר ללעוג עד מחר לדניאלה וייס שעושה אהבה עם האדמה, אבל הרגש של רוב היהודים בישראל דווקא כלפי אותם מקומות שאמורים להימצא במדינה הפלסטינית כמו שכם ובית אל וכמובן ירושלים הוא עז מאוד.

לכן אנחנו חושבים שצריך להתייחס לארץ הזו כאל יחידה אחת. זו לא אמירה מטפיזית, זהו שיקוף של המציאות. אבל אין פירוש הדבר שבארץ הזו צריכה לקום מדינה אחת. כל עם זקוק להגדרה עצמית,  גם הישראלים, ובוודאי שהפלסטינים חייבים שתהיה להם מדינה ללא כיבוש. לכן אנחנו תומכים בשתי מדינות, ישראל ופלסטין, בגבולות ה-4 ביוני 1967. על פי פתרון ההפרדה הנוכחי, הגבול העתידי בין ישראל לפלסטין הוא בן ערובה של הרחבת גושי ההתנחלויות. ככל שהן יגדלו, הגבול יזוז איתן. אנחנו דוחים את ההתניה הזו ואת הבזאר הזה של דונם פה ודונם שם.

אבל משום שאנחנו מאמינים שמדובר בארץ אחת, אנחנו מבקשים שהגבולות בין שתי המדינות יהיו פתוחים, שיהיה ביניהן חופש תנועה ובהדרגה גם חופש מגורים, שהן יהיו חברות בגוף רחב יותר, קונפדרציה או איחוד, השם פחות משנה, ושירושלים לא תחולק אלא תנוהל במשותף על ידי שתי המדינות.

ממתנחלים לאזרחים

בהקשר הזה אפשר לראות את הפתרון שאנחנו מציעים למתנחלים. משום שהכותב יוצא מנקודת ההנחה המוטעית שמטרתנו היא להציל את המתנחלים, הוא נכנס לחישובי חישובים לגבי מספר המתנחלים שיפונו במסגרת הסכם נוסח ז'נבה לעומת מספר המתנחלים שיפונו בהסדר כמו שלנו, ומגיע בסופו של דבר למסקנה המפתיעה שההסכם ה"סטנדרטי" שהוא תומך בו טוב יותר למתנחלים. מי אני שאתווכח איתו. זה לא מקרה שהשורש נ.ח.ל. לא מופיע במסמך שלנו. על פי החזון שלנו, הזכות לישראלים להתגורר בפלסטין לא מוקנית מתוקף העובדה שהם התיישבו שם וקבעו עובדות בשטח. היא נובעת מכך שהם אזרחי ישראל. לא יותר, אבל גם לא פחות מאזרחים אחרים.

במסגרת ההסדר שאנחנו מציעים, המתנחלים יחדלו להיות מתנחלים. הם יהיו אזרחים ישראלים שיחיו כתושבים תחת ריבונות פלסטינית מלאה. ההתנחלויות יחדלו להיות התנחלויות. הן יהיו ישובים שיגורו בהם יהודים בתוך מדינה פלסטינית. נכון, המתנחלים שירצו להישאר תחת ריבונות פלסטינית יצרכו לשלם מחיר לא פשוט וייקחו על עצמם סיכון מסוים. אינני מרחם עליהם, אבל גם לא שש לאידם. אני לא שייך לאלה שעושים לעצמם את החיים נוחים ומטילים על המתנחלים את כל העוולות בסכסוך. גם ב-1948 עשו מקימי המדינה ממפא"י עוולה אחת או שתיים.

עניין הבעלות על הקרקע יצטרך להיפתר. אי אפשר יהיה לגזול מבעלי הקרקע הפלסטינים את אדמתם ללא הסכמתם. אנחנו עובדים בימים אלה על ניסוח יותר מפורט של הנקודות האלה, אבל אנחנו מאמינים שבמסגרת הסדר כולל אפשר יהיה למצוא פתרון שישביע את דעת כולם.

זו הנקודה המרכזית. אנחנו רוצים הסכם כולל, שייגע בבעיות היסוד. כמו אותה בעיה שהכותב התייחס אליה במלה אחת בתחילת המאמר ואחר כך התעלם ממנה לחלוטין. בעיית הפליטים. הסכם שלא יכלול התחייחסות רצינית לשאלה הזו לא יוכל להיות הסכם יציב. ששה מיליון הפלסטינים שגלו מארצם לא יישבו בשקט לאורך שנים. הסכם שיתעלם מהשאלה יהיה עוול מוסרי – כן, אני אומר את המלה הזו בלי להתבייש – אבל הוא גם לא יוכל להבטיח יציבות. הוא יהיה הודנא בין שתי מלחמות.

הפתרון שאנחנו מציעים לשאלה הזו הוא לא שלם. אבל העובדה שהפליטים יוכלו לשוב ולבקר באופן חופשי במקומות שמהם הם גלו, שהם יוכלו בהדרגה אפילו לחזור לגור בהם או לידם, שהם יוכלו לחדש את הקשרים עם המשפחות שמהן נקרעו לפני שבעים שנה, שהם יוכלו לחיות בישראל בזכות ולא בחסד – היא צעד גדול מאוד קדימה. גם מבחינה מעשית לגבי אותם פליטים שחיים במצוקה נוראית בעזה או בסוריה, וגם מבחינה סימבולית. כפי שפלסטין לא תהיה רק פלסטינית, ישראל לא תהיה רק יהודית.

> שתי מדינות, מולדת אחת, אפס באזרחות

אי אפשר יהיה לגזול מבעלי הקרקע הפלסטינים את אדמתם ללא הסכמתם. מתנחלים נכנסים לבית משפחת אל-רג׳בי בחברון, הגדה המערבית, ה-13 באפריל, 2014. שלוש משפחות של מתנחלים הורשו להיכנס אל הבית לאחר מאבק משפטי שניתש בין הצדדים. זוהי ההתנחלות הראשונה החדשה בחברון משנות ה 80. (אקטיבסטילס)

אי אפשר יהיה לגזול מבעלי הקרקע הפלסטינים את אדמתם ללא הסכמתם. מתנחלים נכנסים לבית משפחת אל-רג׳בי בחברון, הגדה המערבית, ה-13 באפריל, 2014. שלוש משפחות של מתנחלים הורשו להיכנס אל הבית לאחר מאבק משפטי שניתש בין הצדדים. זוהי ההתנחלות הראשונה החדשה בחברון משנות ה 80. (אקטיבסטילס)

המפתח לביטחון: שותפות

וכאן אנחנו מגיעים לעניין הביטחון. על פי הגישה הנוכחית, ההפרדה והגבול הם שיעניקו לישראל ביטחון והם שיאפשרו הסדר. אלא שהניסיון מלמד אותנו אחרת. בעזה ישראל ביצעה הפרדה מלאה והוציאה גם את חייליה וגם את אזרחיה. התוצאה רעה לשני הצדדים. לפלסטינים בעזה ולישראלים בדרום המדינה. גם גדר ההפרדה היא אשליה. את ירושלים מקיפים יותר ממאה קילומטר של גדר, רובה חומת בטון של תשעה מטרים. ובכל זאת, גל המהומות הנוכחי יצא ממנה.

ההסדר בצפון אירלנד בין קתולים ופרוטסטנטים, בין בריטים לאירים, לא התבסס על הפרדה. ההפך. הוא בנוי על שיתוף בשלטון בין שתי הקהילות, בין מפלגות וארגונים צבאיים שנלחמו זה בזה – השין פן מצד אחד והיוניוניסטים מצד שני. לא הסדרי ביטחון וגבול מבטיחים את השקט, אלא השותפות והשוויון.

במידה מסוימת, זה מה שקורה בתוך ישראל הריבונית. חוץ מגזענים מובהקים, איש לא מציע ברצינות הפרדה בין יהודים וערבים בתוך ישראל. ואף על פי שאין גבול בין נצרת לנצרת עלית, אין מעשי טרור הדדיים בין הקהילות. עם כל האפליה נגד הפלסטינים בתוך ישראל, הם יכולים לבחור ולהיבחר, הם יכולים לפנות לבתי המשפט. שוויון אזרחי וכבוד הדדי, מוגבלים ככל שיהיו, הם  הערובה הכי טובה לביטחון. הרבה יותר מעוד חומה. זו לא נאיביות, זהו מבט מפוכח על המציאות.

פתרון ההפרדה הנוכחי מתבסס על מאזן הכוחות הקיים: ישראל חזקה, פלסטין חלשה. ישראל יכולה אולי לכפות עכשיו על הפלסטינים לוותר על זכות השיבה, וגם זה לא בטוח. אני מתקשה לראות את המנהיג הפלסטיני שיחתום על הסכם שבו שיבת הפליטים תהיה נתונה לשיקול דעתה הבלעדי של ממשלת ישראל.

מה שדי ברור הוא שברגע שיחסי הכוחות ישתנו, הגבול בין ישראל ופלסטין שוב לא יהיה בטוח. לפתרון של שותפות בין שתי המדינות, שיכלול תיאום ביטחוני ופוליטי, יש סיכוי הרבה יותר גבוה לכבות את הלהבות. צרפת עשויה אולי לפרוש מהאיחוד האירופי בסיטואציה מסוימת, אבל אחרי ששים שנה של שותפות עם גרמניה, חידוש מעשי האיבה בין שתי המדינות לא עומד על הפרק.

ייתכן שהפתרון שאנחנו מציעים הוא לא מושלם, אבל הוא מנסה להתמודד ביושר עם המציאות הקיימת ולנסות לשנות אותה באמצעות פעולה פוליטית מאומצת, יומיומית, לא רק באזורי הנוחות. לעשות פוליטיקה זה לשבת בחוג בית בעכו ולהסביר שבלי פתרון הוגן ורציני של בעיית הפליטים לא יהיה כאן שלום. לעשות פוליטיקה זה לשבת בהתנחלות ולהגיד ששוטר פלסטיני הוא שיעמוד ביציאה מהישוב שלהם ואת אישורי הבנייה הם יצטרכו לקבל מהוועדה המחוזית בשכם או ברמאללה. לעשות פוליטיקה זה לשבת ברמאללה ולדבר על מתנחלים שיישארו בפלסטין ועל כך שכאן, ברמאללה, זו ארץ ישראל בדיוק כפי שחיפה היא פלסטין.

אפשר לעשות פוליטיקה מתוך מכון מחקר. ואפשר לעשות פוליטיקה בשטח. אם יש משהו שמקטין את הסיכויים לשלום, זו לא הפוליטיקה שאנחנו עושים. זו ההתחשבנות המתמדת עם כל מי שמעז להציע דרך חדשה כדי להגיע לאותה מטרה.

מירון רפופורט הוא עיתונאי, מיוזמי ומובילי "שתי מדינות מולדת אחת".

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf