newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ספר הילדים החשוב ביותר שאתם לא מכירים

הספר "תה מתוק עם נענע" יוצא אל האור כשברקע אפילה. בצל החלטת משרד החינוך לפסול ספר מחשש ל"התבוללות", אל מול שיאים שליליים של ידיעת ערבית בקרב יהודים, וכשבזיכרון מרצדות תמונות של יהודים רוקדים ודוקרים תמונות של תינוקות ערבים, הספר הזה הוא הסיבה האופטימית היחידה לפתוח את שנת 2016

מאת:

עד עכשיו אני מנסה להבין מה היתה הסיבה האמיתית להרגשת המחנק, לעליה של הדמעות לכיוון העיניים, בזמן הקריאה בספר הילדים "תה מתוק עם נענע". האם היה זה בגלל אחד הקטעים שבספר, בגלל מחווה אנושית שהתרחשה בו, או בגלל המחשבה על המציאות הישראלית שאל תוכה הוא נולד. אם כך או אם כך, הספר הזה הוא לא פחות מנס.

בתוך ים של שנאה בין יהודים לערבים, ואל מול ניסיונות דמגוגיים של פוליטיקאים וחוקרים ופרשנים לענייני לערבים להוכיח שאנו במלחמת ציוויליזציות נגד האסלאם, ומתוך מדינה שביקשה מראשיתה להתעלם מהתרבות היהודית-ערבית, ובצל ממשלה שמעודדת יהודים לצאת להצביע רק כי "הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות", אל תוך מציאות שחורה זו יוצא לאור עם תחילת שנת 2016, באומץ לב ובראש מורם, קובץ של סיפורים ואגדות המיועדים לילדים בגילאי 10-14, שנכתבו ותורגמו על ידי כותבים יהודים ופלסטינים.

> לנפתלי בנט אין סמכות לאסור כניסת שוברים שתיקה לבתי הספר

בתוך ים השנאה בין יהודים וערבים, הספר הזה הוא לא פחות מנס. "תה מתוק עם נענע"

בתוך ים השנאה בין יהודים וערבים, הספר הזה הוא לא פחות מנס. "תה מתוק עם נענע"

מה יגיד בנט

זהו קובץ של סיפורים שמתוכו עולים הקשר היהודי-מוסלמי, חברות בין יהודים לערבים, ערכים המשותפים לבני אדם מדתות שונות, האחריות החברתית שיש לנו כלפי כל תושבי הארץ, ערך השיוויון בלי קשר למוצא ולדת, הצורך והחובה המוסרית להגן ולהילחם למען החלש – חסר המעמד, חסר האזרחות וחסר השפה, עוצמתה של האמונה הדתית – לא כמתכון ללאומנות אלא כסמל לסבלנות כלפי באי עולם, ומקומה של המסורת, היהודית והמוסלמית והנוצרית – לא כגורם המעודד שנאה והיבדלות, אלא כאלמנט ממתן ומחבר. ואם כל זה לא מספיק, ולמרות שזה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי – הספר הזה, באופן טבעי ומתבקש, כתוב בעברית ובערבית.

שר החינוך נפתלי בנט יצטרך בוודאי לגרד בפדחתו כמה פעמים כשיעיין בספר הזה, אם הוא אכן יעשה את דרכו לכותרות. שכן מצד אחד הספר הוא קובץ סיפורים שהגורם הדתי-המסורתי, שבו מתהדר בנט, עובר כחוט השני בין סיפוריו. הדת היהודית חוזרת בו שוב ושוב, לרבות התגלותו של אליהו הנביא ומוצאו של דוד המלך, סיפורים המתרחשים בזמן חגי ישראל, וערכים מרכזיים בדת – אם בנוגע לתפילה ולמתן בסתר ואם בסיפורים הקשורים לבית הכנסת.

עד כאן הכל נשמע מוכר, אבל, אללי, הדת היהודית מוזכרת בספר במקביל לאסלאם ולנצרות, ופסוקים מהתנ"ך מוזכרים באותו הספר לצד פסוקים וסיפורים מהברית החדשה ומהקוראן. כמו כן, הדת היהודית העולה מהספר קשורה בעיקר ליהודים שמוצאם מארצות ערב, שעבורם השפה והתרבות הערבית אינן אויבות, ושחיי היומיום המתוארים בו הם של יהודים ומוסלמים החיים אלו לצד אלו בארצות ערב ובארץ ומקיימים יחסי שכנות אמיתיים.

גם השמות של רבים מגיבורי הספר יכולים להתאים ליהודים ולמוסלמים כאחד – נעים, עזיזה, סיסו ומימוּן. זאת ועוד, מוסר ההשכל של חגי ישראל הוא לא "לנצח נאכל חרב", כפי שהבטיח לנו ראש הממשלה, וגם לא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, אלא שיש לדאוג לחלש ולהילחם למענו, ובטח שלא לצדד בגירושו מהארץ תוך טענה שהוא מסתנן. המסר העולה מהסיפורים השונים הוא שהאחריות ההדדית והקהילתית היא חוצת דתות ומוצאים, ושמאבק משותף הוא דרך מוכחת אחת להתנגד לרוע.

אלטרנטיבה מסורתית שפויה לשיח לאומני

נדמה שתהום פעורה בין המסרים הללו הבוקעים מן הספר לבין הקולות שעולים מגרונותיהם של מקבלי ההחלטות בישראל ושל רוב רובם של נבחרי הציבור היהודיים – חילוניים, מסורתיים ודתיים-לאומיים כאחד. בכך, למעשה, מציע הספר אלטרנטיבה שפויה ואנושית, אלטרנטיבה מסורתית-יהודית ומסורתית-ערבית, לשיח הלאומני, המפריד והחדגוני שהפך לברירת המחדל של החברה בישראל. זאת ועוד, הספר מחייב אותנו באמת לחשוב. הוא לא נובע מתוך דיון של "הם" ו"אנחנו", של "טובים" ו"רעים", אלא מחייב את הקורא לראות בבני אדם את בן האדם.

הספר מורכב משישה סיפורים. שלושה נכתבו במקור בערבית (הדיל נאשף, אלטייב ע'נאים, ושיח'ה חסין חליוא), ושלושה נכתבו במקור בעברית (רונית חכם). כל סיפור מובא בשפת המקור שלו ולאחר מכן בתרגום לשפה השניה: לעברית או לערבית בהתאמה (המתרגמים מערבית כוללים את יהודה שנהב-שהרבני ואלטייב ע'נאים, והמתרגמים מעברית כוללים את חסין אלע'ול ואלטייב ע'נאים).

הדמויות בסיפורים הן דמויות שעלולות להיתפס בתחילה כנמצאות בשוליים החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים, אבל המאבק האמיתי שלהן הוא לא על כסף או על יוקרה, אלא ראשית על הכרה, על שיוויון ועל צדק. וכך נע הספר בעיקר במחוזות המרוחקים מן המרכז הישראלי – בשוק של טבריה, בבאקה אלגרביה, במדבריות החול הלוהט, בואדי ניסנאס בחיפה, בשדרות, בלוד ואפילו באחת מערי מרוקו – והדמויות שבו מחייבות אותנו להישיר מבט פנימה, אל תוכנו ואל תוך החברה הישראלית, ולחוש בעיקר במבוכה. ראשית, מבוכה חברתית-פוליטית על מיעוט ספרי הילדים הישראליים שאשכרה לוקחים את הילדים לואדי ניסנאס ולשדרות, ושנית מבוכה מוסרית בשל הלקחים העולים מן הסיפורים. שכן הקובץ עוסק ברובו בדמויות שמעזות להיות נדיבות – במעשים ובמחשבה – למרות שהן לא מקבלות על כך שום תמורה. הן מוכנות לצאת ממסלולן כי הן רואות את האחר.

הסיפורים עוסקים בשינוי שעובר על פרטים ועל חברה כשהיא מצליחה לראות את האחר, וכשהיא מנסה להבין את מצוקותיו. זהו ספר על אומץ, על יכולת לשנות. זהו סיפור על עוני ועל עושר ועל הגבולות שביניהם. זהו סיפור שכולו צדק חברתי, אבל כזה שמראש מציב לפניו את סדר העדיפויות: לא את רוטשילד ואת מעמד הביניים של יאיר לפיד, אלא קבוצות ודמויות של יהודים וערבים, בעיקר דתיים ומסורתיים, וגם יוצאי חבר המדינות ויוצאי מדינות ערב, קבוצות שכמעט תמיד נותרו בשוליים, ושכמעט אף פעם לא כותבים עליהם סיפורי ילדים.

> 2015: השנה שבה החינוך הדתי-לאומי הרים ראשו

נפתלי בנט (אקטיבסטילס)

האם יקרא את הספר? שר החינוך נפתלי בנט (אקטיבסטילס)

מדובר בקובץ אמיץ, לא פחות. עיקר כוחו ביכולת להציב זה מול זה, באותו הסיפור או בכל הסיפורים יחד כמכלול, בני דתות שונות, ולכתוב על כולן בגובה העיניים. בינינו, אין הרבה ספרי ילדים שכתובים בעברית ובערבית, על אחת כמה וכמה כאלו שמפגישים, במישרין ובעקיפין, בין מימון העשיר שנשלח להתארח בליל הסדר במרוקו אצל משפחת סיסו העניה וללמוד שגם הוא יכול להיות עבורם אליהו הנביא, לבין מהא בואדי ניסנאס שקונה מעיל גשם לאבו-עיסא הישיש ומסבירה לבנה פאדי שזה לא כדי שהוא ייתן את המעיל שלו לישוע אלא בתקווה "שהשמחה שלו תגיע ללבו". היכולת של הספר לספר סיפורים ואגדות שבמרכזן יהודים ומוסלמים ונוצרים, שחושף את הקוראים לניצוץ הקיים בכל אדם, בכל חברה, בכל דת, היא היכולת שהופכת אותו לנדיר כל כך במחוזותינו.

אל מול הערבית של ינון מגל

בסוף נובמבר 2015, חברו למפלגה של שר החינוך בנט, ינון מגל, נשא את הנאום האחרון שלו בכנסת. זה היה כמה ימים ספורים לפני שהואשם על ידי מספר נשים כי הטריד אותן מינית, פרשיה שבסופה פרש מתפקידו. לאור הספר "תה מתוק עם נענע" שבתי ונזכרתי בנאום האחרון של מגל, שנשכח כבר בצל הפרשיה המינית בה היה מעורב. את נאומו נשא מגל בערבית קלוקלת, מלאת שנאה ואיבה לדוברי השפה. הנאום נועד כדי "להשמיע לכם את האמת", אבל לא היה בנאום הזה הרבה אמת וגם לא הרבה יותר מההסתה הזולה הרגילה מבית הימין והמרכז הפוליטי בישראל. "אתם לא הורגים אותנו בגלל הכיבוש או ההתנחלויות" אמר בערבית, "האמת היא שאתם הורגים ושונאים אותנו בגלל שאנחנו בעלי הבית".

לאחר מכן המשיך מגל ואמר כי "מדינה פלסטינית לא תקום", ואז התייחס לסורה 7 פסוק 106 בקוראן שלדבריו מוכיחה כי "זוהי המולדת שלנו". אל מול הנאום האחרון של ינון מגל, עולה הערבית ועולה המסר שבספר "תה מתוק עם נענע". גם שם יש ערבית וגם שם יש התייחסויות לתורה, ולקוראן ולברית החדשה. אבל בניגוד למגל שמייצג את המקום אליו הידרדרה החברה והשיח הישראלי, "תה מתוק עם נענע" מתאר את המסע שהיא היתה יכולה לעשות.

למרות כל הטוב הזה, הספר עלול להעלות בקרב קוראיו תחושה של חוסר אונים. שכן ברור מאליו שאילו ילדים בישראל ייחשפו בבית הספר שלהם לספר הזה ולסיפורים האלו, אין ספק שהם יוכלו ללמוד ממנו רבות. אין ספק שאם הם יקראו את המכתב שכתבה מתילד למהא ופאדי, ואם יריחו את האבנים המתבשלות בחצר ביתה של רוחמה סיסו, ואם יקשיבו לשלומי שנלחם נגד הגירוש של הפליטים "כי ככה עושים בני אדם", ואם יראו בעיני רוחם את אום-מוחמד מבקשת להחזיר את הכבש שקיבלה במתנה למרות שאין לה דבר מלבדו, או אז משהו יתעצב בליבם. הם יקבלו אישור להעז ולראות את הערבי כמו שהם רואים את היהודי, הם יעזו לארגן הפגנות נגד גירוש ילדים של פליטים, והם לא יוכלו עוד לראות בדת המוסלמית כאויבת. אבל חוסר האונים נובע מהידיעה שבעוד הילדים מוכנים ויהיו מוכנים לשמוע, עולם המבוגרים הישראלי – ממקבלי ההחלטות במשרד החינוך דרך רוב רובם של מנהלי בתי הספר, מהמורים ועד ההורים – המבוגרים האלו לא יהיו מוכנים לספר את הסיפור הזה לילדיהם.

הספר "תה מתוק עם נענע וסיפורים אחרים" הוא פרי שיתוף פעולה בין המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון ועמותת הגר לחינוך יהודי-ערבי לשוויון, והוא הופק בסיוע האיחוד האירופי. בתאריך 12.1.2016 בשעה 17:30 יתקיים ערב ההשקה של הספר באוניברסיטת בן-גוריון. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> מה כואב לשר החינוך? ישראלים שחושבים אחרת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf