חייו המשונים של וגיה גאלי המצרי שהתפרסם כסופר ארוטי בישראל

כותב אורח: נתן אודנהיימר

שוב, וגיה גאלי גרם לי לצחוק בקול רם. ישבתי בבאר בריטי וקראתי את בירה במועדן הסנוקר של הסופר המצרי ומשכתי מבטים בכל פעם שההומור החד והנוקב שלו גרם לי להניח את הספר ולהחזיק בבטן. כל כך נהניתי מבירה במועדון הסנוקר, כתב היד היחיד של גאלי שקרם קרטון ודפים, שמיד עם סיומו בררתי על תולדות חייו של גאלי, חיים קצרים, מלאי תשוקה וסתירות. בנוסף, גילתי שהרומן תורגם ויצא לאור בישראל כבר ב-1964, פחות משנה אחרי שהתפרסם בלונדון.

מששבתי ירושליימה, שמתי פעמיי לספריה הלאומית, נברתי בארכיונים וגיליתי שהסיפור מאחורי המהדורה העברית של הספר לא פחות משונה ויוצא דופן מחייו של מחברו, שגאלי ביקר בישראל אחרי מלחמת ששת הימים, ושהרשמים שלו מאותה שנה, רשמים הנוגעים למתח העדתי ולשלום עם הערבים, רלוונטיים כאילו נכתבו אתמול.

> "למה לך ערבית? תלמדי שפה נורמלית!"

בין הסופר וגיבורו

למרות שבירה במועדון הסנוקר הוא רומן תקופתי קצר, אירוני ומבריק, גאלי לא התפרסם בחייו ולא במותו וכנראה היה נשכח לחלוטין אילולא התחבב כל כך על סטודנטים ומרצים ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטאות אמריקאיות ובריטיות. ככה גם אני הגעתי אליו, כשהחונך שלי בתואר ראשון—מצרי צעיר ואנגלופיל כמו גאלי—הוסיף את הרומן לרשימת הקריאה.

יש המתארים את בירה במועדון הסנוקר כתפסן בשדה השיפון בקהיר. בעיניי הדמיון מתחיל ונגמר בכך שלראם של גאלי, כמו להולדן של סאלינג'ר, יש קול עשיר, תוסס, לעתים ילדותי ותמיד משעשע. הרומן מתרחש בשנות החמישים, מעט אחרי שגמאל עבד אל נאצר הכתיר את עצמו לנשיא מצרים בהפיכה צבאית ממזרית במיוחד. ראם הבדיוני, כמו גם גאלי עצמו, הוא צעיר קופטי אשר נולד לחברה הגבוהה והסנובית במצרים, אשר מורכבת בעיקר ממיעוטים לא ערבים, פוקדת את הקאנטרי קלאב, ודשה ברכילות פנימית—חתונות, עסקים, הימורים ובגידות. למרות שמשפחתו המורחבת עשירה ביותר, לראם (שוב, בדיוק כמו גאלי) אין פרוטה בכיס: אביו נפטר כשהיה צעיר ולא השאיר לבנו ואלמנתו כמעט דבר, ולכן שניהם נאלצים להיתלות בחסדיהם של בני משפחה וחברים כדי לשמור על רמת החיים הנהנתנית לה התרגלו.

ראם מתגלה כבר בעמודים הראשונים כהדוניסט מתייסר וקשקשן רהוט שאוהב לשתות בירה, להמר, ומידי פעם גם להפגין נגד המשטר של נאצר והנוכחות הבריטית בתעלת סואץ. הוא מתאהב בבחורה יהודייה-מצרית מרקסיסטית בשם עדנה אשר פותחת בפניו עולם אינטלקטואלי-פוליטי שלא הכיר, ומממנת לו סיבוב באנגליה בו הוא לא מפסיק להסתבך, להביך את עצמו, את חברים שלו, וללהג בשנינות על המזרח והמערב בבארים לונדוניים.

דרך הרפתקאות מיניות, רומנטיות וגלונים של בירה, גאלי מתאר את הפער החברתי העמוק בין המיעוטים לבין הערבים במצרים. מצד אחד, הוא בז למשפחה שלו ובני מעמדם מדתות אחרות אשר שירתו את מעצמות המערב כשהללו שלטו במצרים, ומנגד, הוא מודה שההכרות שלו עם מצרים ערבים, במיוחד ממעמדות נמוכים, הנה שטחית ביותר, אפילו הערבית שבפיו מגומגמת. המשבר של ראם הוא בכך שהוא מזדהה עם המאבק הלאומי-ערבי כנגד בריטניה וצרפת ורוצה להיות "אותנטי" כמו המצרי הפשוט, אך באותה עת הוא מוקסם מתרבות צרפת ובריטניה (לאמריקאים יש לו רק בוז).

סנסציה בעטיפה זולה

גאלי כתב את הרומן בתחילת שנות השישים בעת שעבד במפעל בגרמניה. הוא טען שנאלץ לגלות ממצרים בשל פעילותו הפוליטית כנגד המשטר של נאצר, למרות שאין לכך הוכחות, ויש מקום לפקפק בעדות של גאלי. דיאנה את'יל — העורכת הספרותית המפורסמת שעבדה עם פילפ רות', סימון דה באבוור וג'ון אפדייק – הייתה חברה קרובה של גאלי וסיפרה כי נהנה לערפל פרטים בנוגע לעברו ולשוות לעצמו נופך של מסתורין. מגרמניה בה השלים את רוב כתב היד, עבר ללונדון שם רכש מספר חברים טובים במעגלים ספרותיים והצליח לפרסם את בירה במועדון הסנוקר אשר התקבל באהדה אצל חלק מהמבקרים שלא היתרגמה להצלחה מסחרית, אבל הגיעה עד לארץ הקודש.

איכשהו, הרומן הגיע לידיו של עסקן ספרותי ישראלי בשם אורי פז (לא העיתונאי והעורך הראשי של ערוץ הכנסת בעל אותו השם). פז היה מתרגם שוליים אשר שלח ידו בכל מיני פרויקטים הזויים כגון הספר  דמונקרטיה – שלטון השטן אשר יש מקום לחשוד שכתב בעצמו, למרות שנטען בו כי "עובד מן המקור האנגלי ע"י המחבר". קולגה לשעבר של פז טען בפני כי "גם כעיתונאי וגם כהיסטוריון, פז תמיד חיפש סנסציות. עובדות לא הדאיגו אותו יותר מידי". ככל הנראה, פז לא טרח לקנות את זכויות התרגום של בירה במועדון הסנוקר, ופרסם את הספר תחת הוצאה לאור שהקים במיוחד לה קרא "קדם" (וזה היה ספרה היחיד), ושינה בעדינות את השם לבירה במועדון הביליארד, כנראה מפני שסנוקר היה משחק פחות פופולארי בישראל של העת ההיא. וכך, בגודל שנכנס לכיס, על נייר זול, עטיפה בצבעים צעקניים וסופרלטיבים כגון, "הסנסציה הספרותית הגדולה של השנה!!!" ו"לא להחמיץ!!!" גאלי יצא לאור בעברית.

מדוע פז מצא עניין ברומן והעז לקוות שיזכה להצלחה מסחרית בישראל?

גאלי, שידע כי ספרו התפרסם בישראל (אם כי חשב בטעות שהספר זכה להצלחה מסחרית) ניחש שסיפרו תורגם מפני שהוא קורא בו לשלום עם ישראל וכי הזכיר בו את סבלם של היהודים בגרמניה ומזרח אירופה. בנוסף, עדנה, היהודיה בה ראם גיבור הספר מתאהב, סובלת מגילויי אנטישמיות. אלא שהסיפור שלה איננו בדיוק מתאים לאידיאל הציוני: היא בת למשפחה עשירה, בעצמה מרקסיסטית המורדת בהוריה, נשאת לפאלח מצרי מתוך אידאל, ואפילו מנסה לחיות בישראל אך מתאכזבת מהחיים שם ובוחרת לחצות חזרה את ים סוף.

גאלי  ציין סיבה נוספת לכך שסיפרו עורר עניין בישראל. בראיון לבי.בי.סי הוא טען כי זה מפני ש"תיארתי את השחיתות של מעמד הקצונה המצרי – האליטה החדשה שלנו". לפני מלחמת ששת הימים, נשיא מצרים נאצר פמפם את רעיון הלאומיות הערבית חובקת הגבולות וקרא למלחמת חורמה בציונים. נאצר, אותו גאלי ביקר ברומן, היה ה-סמל להתנגדות הערבית לישראל באותה תקופה. ובאמת בביוגרפיה הקצרה שפז הקדיש לגאלי, הוא ציין שגאלי הוא אמנם "פטריוט מצרי" אך רחוק מכל לאומנות בשל השקפתו ההומניסטית, והדגיש את התפכחותו של גאלי מההפיכה הנאצריסטית.

הגרסה העברית של בירה במועדון הסנוקר/הבילארד זכתה להצלחה מזערית, אך הופיעה מחדש תחת כותרת, עטיפה, והוצאת ספרים אחרת, אשר רוב ספריה נשאו שמות כגון אורגיות בחצר הצארית ו-ניאופים בפנימיית הבנות. מה לרומן של גאלי ולסיפורי זימה? יש לי רק השערה: משפז נתקע עם עותקים רבים של ספר כושל, החליט לנקוט במזימה שיווקית משעשעת ופרסם את בירה במועדון הביליארד תחת השם, משקאות חריפים ונשים זולות, כנראה מתוך הנחה שקוני ספרות אירוטית מתביישים לקרוא לעומק את תיאורי המין בעודם בחנות.

אינני יודע אם גאלי אי פעם גילה שהספר שלו יצא בתחפושת של ספר אירוטי בישראל, אבל אני בטוח שהיה צוחק בעצמו לו היה מדמיין נער תל אביבי נכנס לחנות ספרים באמצע שנות השישים, בוחר במשקאות חריפים ונשים זולות, משלם בזריזות, מחליק את הספר בזהירות תחת חולצתו, אץ רץ לביתו, מסתגר בחדרו, מוריד מכנסיו, שולף איברו, וקורא על אכזבותיו ולבטיו הפוסטקולוניאליים של הצעיר המצרי.

רק המזרחים יעשו שלום

אחרי תבוסת מצרים במלחמת ששת הימים, גאלי ביקר בישראל כשליח של עיתונים בריטיים. בראיון שערך עם הבי.בי.סי לאחר ביקורו פתח ואמר כי היה לו יחס חיובי ביותר לישראל לפני שטייל בירושלים ותל אביב, אלא שהתאכזב קשות מהאנשים שפגש. כך סיפר:

"אני עדיין בעד הבנה הדדית בין הערבים וישראל. אך בעוד לפני כן הטענה שלי הייתה שלי מופנית לערבים, עכשיו אני מרגיש שישראל אשמה הרבה יותר מהערבים במצב הלוחמני המתקיים במזרח התיכון. השינוי התפיסתי שלי לא נבע מקריאת ספרים או צלילה לדיונים גיאוגרפים או פוליטיים מתוחכמים, אלא דרך שיחות ידידותיות ולא רשמיות עם ישראלים כששהיתי במדינה שלהם. ככל שדיברתי עם אנשים ב'טופ', עם מקבלי ההחלטות, הרגשתי פחות ופחות שיש סיכוי לשלום בינינו."

לקראת סוף הראיון הוא אף מספר "ישראלים שאלו אותי לעתים קרובות: 'מה עלינו לעשות כדי שיהיה לנו שלום עם הערבים?' התשובה שלי הייתה ועודנה: לתמוך בתנועות הפרוגרסיביות במזרח התיכון. להגיד לערבים: 'איננו מכשירים לשימוש בידי המעצמות האימפריאליסטיות  כדי לעצב את העולם הערבי.' [ישראלים צריכים] להודות כי המלחמה בסואץ ב-1956 היתה הטעות הגדולה ביותר שעשו – מפני שטלטלה ערבים רבים כמוני אשר לא היו אנטי-ישראלים. נדמה כי ישראלים זוכרים את העבר רק כשזה לטובתם."

גאלי אף התרשם בביקור הקצר כי שלום בין ישראל ל"ערבים" ייתכן רק בעזרת יהודים מזרחים: "שלום ייתכן רק אם ישראלים באמת ירצו בשלום. זה יכול לקרות רק אם הממשלה הישראלית תהיה מורכבת מישראלים שמרגישים זיקה וקירבה לערבים, לא עם המערב. יש ישראלים כאלו, אבל הם יהודים אוריינטלים או ספרדים, ואין להם כוח פוליטי. אחרי הכול, רוב המפלגות הפוליטיות ממומנות על ידי התנועה הציונית במערב ולכן הן פרו-מערביות…. אם יש ממשלה בישראל אשר רוצה בשלום הדבר הראשון שהיא צריכה לעשות הוא להתפנות מצדה של תעלת סואץ [סיני] … בנוסף, ישראל מוכרחה להכיר בפלסטינאים לשעבר כאזרחים שווי זכויות".

גאלי לא חיי כדי לראות את סאדאת מגיע לנאום בכנסת, את ישראל יוצאת מסיני ואת ראשי המדינות חותמים על הסכם שלום. עם שובו מישראל, הוא נשא הרצאה באוניברסיטה בלונדון בה דיווח על רשמיו ממדינת היהודים. במהלך דבריו, קם איש מהשגרירות המצרית וצעק עליו שהוא בוגד ובושה לעם המצרי וללאום הערבי בשל שהסכים לבקר בישראל. על פי חברים קרובים לסופר הצעיר, הוא לקח את זה מאוד קשה. פחות משנה לאחר התקרית הזו, הוא לקח מנת יתר של כדורי שינה בביתה של העורכת הספרותית והחברה הקרובה שלו, דיאניה את'יל. על פי האגדה, הוא כתב במכתב ההתאבדות שלו "זהו המעשה הכי אותנטי שלי". עשרה ימים אחר כך נפטר בבית החולים.

> האיש שהאמין שלסופר אסור לוותר על המוסר. פרידה מסלמאן נאטור

בסבך המזרח והמערב

בירה במועדון הסנוקר מעולם לא הפכה ל"סנסציה הספרותית הגדולה של השנה!!!" כפי שפז הבטיח. אך אוהדי הכתיבה האירונית, מלאת החיים והחדה של גאלי עוד משתדלים להחיות את הגחלת. לפני כשלוש וחצי שנים באירוע שהוא כמעט נס ספרותי, בירה במועדון הסנוקר תורגם לערבית והגיע לחנויות הנבחרות בקהיר ואלכסנדריה עיר ילדותו של המחבר (כמעט חמישים שנים אחרי שתורגם לעברית!). כמו כן, הספר יצא לאחרונה מחדש באנגלית בארה"ב בהוצאת וינטייג' היוקרתית. דבורה סטאר, פרופסור למזרח הקרוב וספרות עברית וערבית באוניברסיטת קורנל, היא מהאוהדות הגדולות של גאלי. היא מספרת כי בקרוב יראו יומניו של גאלי אור בהוצאת האוניברסיטה האמריקאית של קהיר.

המאבק הפנימי של גאלי, בין הרצון להרגיש שייך למקום ובאותה עת לחוש זרות אליו, עלולים לסקרן ישראלים גם היום. ראם מצהיר בספר כי "קהיר ואלכסנדריה היו קוסמופוליטיות לא כל כך מפני שהכילו זרים, אבל מפני שהמצרי שנולד בהן היה זר לאדמתו," וכי "החיים היו במערב" – המערב כנגד השממה הפרובינציאלית של מצרים בה דבר לא קורה, אנשים הם פשוטים וסתם ממשיכים לנשום ולאכול. אם נרים מוסף תרבותי בבית קפה בירושלים נגלה שגם בעברית מרכז העולם הוא אירופה, היכן שלכאורה, לא כמו במדבר הצחיח של המזרח התיכון, האומנות תוססת והחיים התרבותיים עשירים. את התהליכים והמתחים הפנימיים שהתרבות הישראלית עוברת היום כאשר היא לאט לאט מפנה את מבטה פנימה ולשכנותיה – בעיקר במוזיקה, אך גם בספרות, קולנוע ואמנות פלסטית – גאלי כבר חזה לפני יותר מחמישים שנה.

נתן אודנהיימר הוא סופר ועיתונאי ירושלמי.

> איך מתרגמים את ירושלים ואת הרב עובדיה לערבית?