"את משנה כתובת, לא הולכת לעבודה. את הופכת למין מישהי אחרת"

התגברות אלימות המשטרה והימין אילצו אותה לשנות זהות, ואחר כך גם לברוח מהארץ. אבל במשך כל השנים היא המשיכה בפעילות פוליטית, והמשיכה להיות מורה. שיחה עם חברה מאיסטנבול, עאיישה ארזן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת ומראיינת: רלה מזלי

בסוף השיחה שאלתי את עאיישה איך הייתה מתארת את עצמה. "אני אשה שונה לאנשים שונים ובמצבים שונים" אמרה, "אני פיזיקאית קודם כל, אולי. אני מורה. אפילו אחרי שאפסיק לחקור אני אמשיך להיות מורה. אולי לא באוניברסיטה אבל למשל בהנחיית מורים איך ללמד יותר טוב מתמטיקה… מורה בלתי נשלטת".

עאיישה אֶרזן היא חברה שלי מאז שהשתתפנו יחד בחבר המושבעים של בית הדין העולמי בעניין עיראק ב-2005 באיסטנבול. היא פרשה כבר ממשרת ההוראה שלה באוניברסיטה הטכנית באיסטנבול אבל עדיין מנחה סטודנטים.

בבחירות המקומיות האחרונות עאיישה התמודדה על מקום במועצת קבוצת האיים, שבאחד מהם היא גרה, מרחק כשעה מאיסטנבול במעבורת. המפלגה הדמוקרטית של העמים, שבמסגרתה רצתה, היא: "תמונת ראי במערב תורכיה של המפלגה הכורדית במזרח, הב.ד.פ., שמחויבת ליוזמות דמוקרטיות ונעדרת קישור אתני או כורדי מובהק. במהלך אמיץ המפלגה הציעה מסגרת ותשתית ליוזמות שמאליות ולקבוצות שלא מאורגנות ברמה הלאומית – בניסיון לאפשר להן כניסה לבחירות המקומיות ולרשויות המקומיות.

"המפלגה פיתחה תכנית פעולה מפורטת לדמוקרטיזציה של השלטון, החל מהשלטון המקומי ו'מעלה' למסגרות שלטוניות רחבות יותר. היא מייסדת מועצות פתוחות לציבור, פרלמנטים מקומיים – אפילו ברמת השכונה – כדי למנוע מצב מתמיד של הטלת החלטות מוגמרות 'מלמעלה'. היא פועלת ליצירת שכונות ידידותיות לנשים, ידידותיות לילדים, לבעלי חיים, לגייז". באיים, הרשימה הייתה על טהרת הנשים – 12 מועמדות. "הייתה הרבה סימפתיה", עאיישה אמרה, "רשימה של נשים לעומת כל רשימות הגברים. אבל לא הרבה קולות".

בעשורים האחרונים היא מעורבת ב"דברים לא פוליטיים במפורש, שיש להם משמעות פוליטית", באקדמיה התורכית למדעים ובמכון להיסטוריה שהוביל בן זוגה אורהן סיליֶר. "בין 2001 ל-2005 השתתפתי בבחינת הדרכים בהן מוצגות זכויות אדם בספרי לימוד. ערכנו ספרים שהתבססו על הממצאים וקיימנו כנסים בינלאומיים. חטפנו לא מעט. הסיבה היחידה שבגללה אני לא מחוסלת מקצועית היא שאני פיזיקאית. פיזיקאים עומדים זה לצד זו".

"הייתי מאוד בת מזל", כך עאיישה תיארה את שנות הגלות שהיא נאלצה לבלות באירופה בצעירותה, כשנמלטה ממעצר, כליאה ואולי עינויים בידי המשטר. "היה לי מקצוע בר-ייצוא. אני לא מתנצלת אבל כן יש לי תחושה שזה קצת לא הוגן. להרבה אנשים ריסקו את החיים. ריסקו את הגוף. אני יצאתי בלי פגע. מעולם לא נעצרתי. מעולם לא ישבתי בכלא. כשהגעתי לאירופה, כתבתי בטירוף למקומות עבודה ולקורסי קיץ ולקרנות שנותנות מלגות. בעזרת מעגל קשרים מקצועיים מהלימודים עברתי ממשרה למשרה. אחרים נאלצו להתקיים בקושי מכספי סיוע ונחנקו באווירה הפוליטית הדחוסה של קהילת גולים. גלות יכולה להיות ממש קשה. בשבילי, בהרבה מובנים, זה לא היה זמן רע".

> הלחי השנייה: פעילי השמאל שמתארגנים להגנה מאלימות הימין

עאיישה אֶרזן (צילום: רלה מזלי)

עאיישה אֶרזן (צילום: רלה מזלי)

רלה:

חינוך ילדים מגיל צעיר להכרח שבשירות הצבאי; הכפפת ההחלטה על הפסקת הריון לא-רצוי לדינים דתיים; הצבת הילודה כשליחות לאומית וכמימוש אישי-נשי נכסף; דיכוי צבאי אלים של מיעוטים לאומיים ודתיים—אלה כמה מקווי הדמיון שאני מזהה בין ישראל לתורכיה. לאורך קווי ההקבלה האלה פגשתי, במהלך השנים, שורה של נשים מאיסטנבול שעוסקות, כל אחת בדרכה, במאמץ מתמשך ולפעמים מסוכן להביא לשינוי ולעצור השלכות נוראות של קווי המדיניות האלה.

מבלי להבחין בזה, עמדת המוצא שלי הפנימה לגמרי דעות קדומות על נשים באותה מדינת רוב מוסלמי—על ההשתקה שלהן ועל השתיקה שלהן. הופתעתי לפגוש נשים נחושות, חזקות, מפרות איסורים. אבל די מהר הבנתי שיש לי ולנו כאן הרבה מה ללמוד מפמיניזם תורכי ומנשים תורכיות פעילות פוליטית. הכרתי נשים שדפוסי הפעולה שלהן הם, לטעמי, מאוד יצירתיים, מלאי חיוניות והומור.

באביב 2014, בזמן שהות בעיר שלהן, יזמתי שיחות ארוכות עם כמה מהן, כל אחת בנפרד, על הדרך שהיא עברה ועל מקורות והתפתחות הדעות וההוויה שעיצבו את העשייה שלה. כל פרק בסדרה "שיחות עם חברות פמיניסטיות מאיסטנבול" פורס את התשובות והתיאורים שעלו באחת השיחות האלה. הסדרה כולה מביאה שיחות שלי עם ארבע נשים – יקרות לי ומדהימות בעיני – מאיסטנבול.


תחילת הדרך הפוליטית

עאיישה: יש תמיד נקודה של שינוי איכותי, מעבר פאזה. כשהייתי בתיכון נמשכתי לריקודי עם, שירי עם, פולקלור והתחלתי לפתח הבנה של מסורתיות והמודרנה – איך שתיהן מושתתות על פוליטיקה ועל כוחות הייצור. הצטרפתי לקבוצת פולקלור שעסקה בניתוח מרקסיסטי של כלכלה ותרבות בכפרים.

בבית, מרקסיזם היה לאו מוחלט. אמא שלי הייתה בכלל שמרנית. ילדת הרפובליקה. כעורכת דין צעירה בשנות השלושים היא הושפעה מההילה הרווחת סביב הגרמנים והנאצים. אבא שלי היה ליברל יחסית, למד במכללה בריטית ולא התלהב מהגרמנים. הקו בבית, במידה שהיה כזה בכלל, היה כמאליסטי; [כמאל] אטאתורכ היה דמות מרכזית.

> "רק באוניברסיטה שמעתי על כלא שהוא בעצם קבר"

כמאלסטיות, ממשיכות דרכו של אטאתורכ, מפגינות באיסטנבול (DL Duncan CC BY-NC-ND 2.0)

כמאלסטיות, ממשיכות דרכו של אטאתורכ, מפגינות באיסטנבול (DL Duncan CC BY-NC-ND 2.0)

רלה:

יחד עם זה, עאיישה תיארה את הוריה כאנשי ספר שקראו שירה בקול סביב שולחן האוכל. גם את המשורר התורכי נאזים חיכּמת, עוד לפני שכתביו נאסרו. הם לא הזדעזעו כשעאיישה וחבריה קראו בו (למרות האיסור).

במסגרת תהליך הדמוקרטיזציה אחרי כינון חוקה חדשה ב-1962 מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הכניסה 15 נציגים לפרלמנט. בהדרגה גם הודפסו-מחדש ספריו של חיכּמת. בשירה שלו עאיישה זוכרת שהתוודעה לרגישות לבני אדם ולעמל. ובכל זאת, בסביבה שלה, היא אמרה לי: "להיות מרקסיסטית היה פנטזיה פרועה ומטרידה. לא משהו שהבת שלך עושה".

לתואר הראשון למדה בארה"ב, במכללה ותיקה לנשים מייסודם של הקווייקרים. ב-1968 כל המכללה התנגדה למלחמה בוייטנאם.

עאיישה:

משהו עף לי עם הפלישה לקמבודיה. ניקסון התייצב בטלוויזיה ושידרו את הנאום שלו דרך כל מסכי המכללה. הוא טען שארה"ב לא לוקחת צד בקמבודיה, רק נלחמת בכוחות הסיוע לאויב בוייטנאם. השקר היה כל-כך בוטה, שקוף ומטומטם. קפץ לי פיוז. צוות המכללה כינס אסיפה, הוחלט על פטור מהשיעורים, ויותר חשוב, על פטור מבחינות הסיום. למחרת הגיעו מאוניברסיטאות אחרות עם פליירים ופוסטרים. יצאנו לרחובות לגייס תמיכה בהצעה שנדונה בקונגרס, לאסור את מימון הפלישה מתקציב המדינה. הקונגרס רק כמעט אישר. בשבילי זו הייתה פעולה ציבורית ראשונה.

להיעלם למחתרת, לברוח לתוך גלות

רלה: אחרי ההפיכה הצבאית ב-1971 החלו בתורכיה מעצרים ועינויים. עאיישה למדה אז לדוקטורט באוניברסיטת סטוני ברוק, ניו יורק. היא עזרה בריכוז עדויות של קרבנות, שהוברחו מתורכיה בידי עורכי דין.

עאיישה:

הכנו והעברנו אותן לארגוני זכויות אדם כדי לעורר מודעות. הקבוצה גדלה והתחלנו לפעול בארגון סטודנטים תורכי. פרסמנו ירחון משוכפל ואחר-כך עלון דו-שבועי. בינתיים מנהיגי ההפיכה הצבאית העבירו את השלטון למפלגות, אבל ברחובות תורכיה גברו בהדרגה התקפות רצחניות של כנופיות נגד פעילי שמאל. קיימנו פגישות לימוד בניסיון להבין את המנגנונים של משטרים דכאניים ואיך להתנגד.

רלה:

מחלוקות קשות עם אביה ליוו ביקור של עאיישה בבית. "בעיקר פוליטיות?" שאלתי.

עאיישה:

בעיקר כי הוא פחד. אחרי שחזרתי והתחלתי ללמד במוסד שאני עובדת בו גם היום, נאלצתי – אחרי ההפיכה הצבאית של 1980 – לרדת למחתרת. כשהצלחתי להתקשר להורים, אבא שלי שאל: "את בסדר? יש לך איפה לגור? יש לך כסף?" ואז, לא פחות, הוא אמר שאם אבוא הביתה "אני לא אסגיר אותך".

> אלימות משטרתית, מעצרים וטוויטר: סוף שבוע של מאבק בתורכיה

שוטרים ומפגין, איסטנבול (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שוטרים ומפגין, איסטנבול (אורן זיו / אקטיבסטילס)

(בשנים הראשונות באקדמיה) הייתי מעורבת בארגון נשים פרוגרסיבי. עשיתי את הדבר הנכון. אני עדיין מאמינה בזה. למפלגה הקומוניסטית התורכית היו אז ארגונים המוניים. עבדנו עם נשים בבתי החרושת, עם נשים עובדות ממעמד הביניים, נשים של פועלים. ערכנו סמינרים ופיקניקים והפגנות ואירועי התרמה. הרבה מהפעילות נעשתה ברמה השכונתית, כמו צעדה למרכז שכונה או כפר במחאה על מערכת מים קורסת.

באותן שנים כנופיות פשיסטיות נהגו לתקוף ולהרוג שמאלנים. לקראת ההפיכה של 1980, 15-20 אנשים נרצחו כל יום; מנהיגי איגודים, עיתונאים ועורכים, סופרים, מורים, סטודנטים. מי שרצחו והיכו היו כנופיות פשיסטיות עם דינמיקה משלהן. אבל הממשלה סיפקה להן הגנה. בהצהרה מפורסמת, ראש הממשלה אמר: "לא תכריחו אותי להגיד שנוער לאומני מבצע רציחות". מה שקרה כאן בין 1974 לבין 1980 צריך לשמש כחומר בספרי לימוד. ראינו, וצדקנו, שמחרחרים היתקלויות אלימות כדי לכונן בהדרגה משטר יותר דכאני. וזה הגיע בהפיכה ב-1980. לפני כן, כולם חשבו שהמהפכה מעבר לפינה; עוד קצת לחץ, שביתות יותר גדולות, יותר ארוכות, והמערכת תתפורר. היא לא עמדה להתפורר. ממש לא.

אף אחד לא גר אז בבית, כולם חיו מתחת לרדאר. אפילו ללמד לא הלכתי כי הם חיפשו אותי. ביקשתי חופשה. המשטרה הגיעה לכתובת קודמת שלי שכמה סטודנטים גרו בה בשכירות. באומץ גדול, אחד מהם שאל למה מחפשים אותי ואז הלך עד תחנת המשטרה וראה את הרשימה: הופיעה שם כל הנהגת ארגון הנשים. זה היה מאוד אמיץ מצדו. הוא הצליח ליידע אותי והודעתי לכולן להיעלם.

רלה:

איך נעלמות?

עאיישה:

את משנה כתובת. את לא הולכת לעבודה. את הופכת למין מישהי אחרת. את בשכונה אחרת, קונה בחנויות אחרות. את בשם אחר (כשאת לא שוכחת), לא יכולה לבקר בבית. זה די חרא. הציל אותי שהייתי פיזיקאית. עשיתי חישובים, כתבתי מאמרים. ככה נשארתי שפויה. וכמובן, אנשים מזהים אותך ברחוב. את עולה לדולמוש [מונית שרות] ורוצה לשלם והנהג אומר: "זה בסדר, שולם כבר…".

אם את רוצה להיזהר באמת את לא יוצאת מהבית. לא יכולתי. לא רציתי. לא רציתי להפוך למישהי אחרת. ביקשתי מעמיתים פוליטיים לעזור לי לעזוב. לאוסטריה אפשר היה לנסוע בלי ויזה. עזבתי באוטובוס, עם דרכון של מישהו אחר. בוינה העברתי ארבעה שבועות אצל חברות בארגון נשים, בעיקר בישיבה בספריית המחלקה לפיזיקה. אח שלי למד בשטוקהולם והגשתי בקשה לוויזה לשבדיה. הוא דיבר עם אנשים באוניברסיטה הטכנית בשטוקהולם והם בדקו וחיפשו פרסומים שלי ואחר-כך שלחו לי מכתב הזמנה. אח שלי שילם איכשהו את הטיסה.

גם בשטוקהולם ביליתי בעיקר בספריה. כתבתי כמו משוגעת פניות למשרות ולקורסי קיץ שמציעים תמיכה. מצאתי איזה קשר בטרונדהיים ומחודש עבודה שם החזרתי את החוב לאח שלי. מצאתי קורס קיץ בשכר. כתבתי למכרים בז'נבה שהזמינו אותי לשנה. בסוף, חבר ללימודים עזר לי לקבל משרה בפורטוגל. שהיתי מחוץ לתורכיה 10 שנים.

בשלב מסוים פגשתי את אורהאן. ארגנו קמפיין תמיכה באקדמאים תורכיים שנרדפו ופוטרו. נישאנו ועברתי אליו לגרמניה על מלגה שהשגתי. כשהוא הוזמן לעבוד באמסטרדם, מצאתי למזלי משרת מחקר בחרונינגן. עשינו אקטיביזם-כורסא, פרסום ידיעון, פניות לפוליטיקאים גרמנים לתמוך בדרישות שתורכיה תכבד זכויות אדם, קמפיין תמיכה באינטלקטואלים שנשפטו אחרי שחתמו על עצומה מפורסמת, וכו'.

> "ההתקוממות בסומה ממשית": ראיון עם מנכ"ל רדיו פתוח באיסטנבול

נשים מפגינות בפארק גזי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

נשים מפגינות בפארק גזי, תורכיה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עימות עם ראש הממשלה

רלה: ראיינתי את עאיישה בבית שלה באי הֵייבֶּלי אחרי קניות בשוק, ארוחה נהדרת עם אורהאן וטיול ביער. עוד בדרך לשוק היא התייחסה למה שצפוי למחרת, ב-1 במאי.

עאיישה:

קל מאוד לראות את זה. המשטרה מבינה את זה טוב. כבר שנים משתמשים באלימות כדי להטיל סטיגמה, להכתים מפגינים בעיני הציבור. בקרב אנשים נורמטיביים מוטבעת עמוק האמונה שמי שנגרר על הכביש בידי שוטר בטוח עשה משהו. המשטרה מפעילה אלימות והקורבנות מושפלים, מוכתמים, מודרים. זה מאוד ילדותי אבל ככה זה עובד.

בתורכיה האלימות עברה נורמליזציה. הטקטיקות שהפעילו נגד ההמון בהפגנות פארק גזי (באביב 2013), היו בשימוש קבוע נגד האוכלוסייה הכורדית במזרח. הרבה צעירים שפעילים בנושא אמרו למפגינים החדשים: "עכשיו אתם טועמים מזה קצת, מבינים קצת". זו אלימות עיוורת, נגד עוברים ושבים מזדמנים או מישהו שאולי הסתכל בשוטר במבט משונה. הגבלות שרירותיות: אסור לעמוד שם; אסור לעבור כאן; אסור להסתכל פה. כבר שלושים שנה זה מופעל נגד האוכלוסייה הכורדית. עכשיו כאן. ככה אלימות מנרמלת את עצמה ומתפשטת.

הלוואי שמחר היו יושבים כולם בבית. ככה "הם", הממשלה, יצטרכו לקחת את 40,000 השוטרים שלהם [שאיישו לפי דיווחים את רחובות איסטנבול], את תותחי המים שלהם ומיכלי הגז שלהם ולדחוף אותם לתחת. אבל [היא מוסיפה בקול מהורהר], זה גם נכון שאנשים לא רוצים לנטוש את העמידה הזאת כנגדם. לי אין כוחות למצבים האלימים האלה.

> זכרונות אסורים: אירועי יום השנה לשואת הארמנים

האי הייבלי, ביתה של עאיישה

האי הייבלי, ביתה של עאיישה

הייתי שם ב-1 במאי 1977. לא ציפינו לאלימות. ההפגנה הייתה חוקית, אפילו עיריית איסטנבול תמכה בה. עובדי העירייה צעדו. היא עמדה כבר להסתיים, בשקיעה, ופתאום אש חיה ממגדל המים מעל לכיכר [טַקסים] ומגג מלון אינטרקונטיננטל. על המגדל היו שוטרים, על הגג בולשת באזרחי. היינו ממש ליד הפארק [פארק גזי שנושק לכיכר טקסים, אתר ההפגנות המסורתי]. היה צפוף, גם מלא נשים וילדים.

בהתחלה לא הבנו. חשבנו שהולכים מכות עם מקלות או משהו. ככה נשמעת אש רובים. ואז היו שתי פצצות הדף. והתחילו לרוץ לכיוון הפארק. הייתי סדרנית וביקשנו להתכופף במקום ולהוריד את הראש אבל ההמון בעצם רמס אותנו. בכל זאת, אנשים מאוד עזרו, הושיטו ידיים, משכו אחרים למעלה, הצדה. בסמטה אחת שיורדת מהכיכר רכב משטרה או משהו חסם את היציאה. אמרו שאנשים נרמסו שם למוות אבל מצאו פציעות ירי אצל הרבה מאלה שנפלו. אש ישירה פשוט קצרה אנשים בכיכר. רכב אחד דרס כמה אנשים. שלושים-וארבעה אנשים נהרגו".

רלה: עאיישה לא הצליחה להמשיך לדבר והשתתקנו לכמה דקות. בסוף המשיכה.

עאיישה: כשאנשים אומרים היום: "לא תיקחו בחזרה את הכיכר!" מתכוונים לזיכרון הזה. להרבה זה שינה את החיים. אבל עכשיו זה קרב מכור".

רלה: עוד בבוקר עאיישה תיארה לי את ההקבלה שיש, לדעתה, לצעדת המלח שהנהיג מהטמה גנדי בהודו ב-1930. מפגינים מגיעים, גל אחרי גל, בידיעה מראש שיקצרו אותם.

עאיישה: ב-1977 האלימות הונדסה בידי הבולשת ופרובוקטורים. עכשיו, כאן, זה עימות ישיר עם המשטרה. עם ראש הממשלה.

רלה מזלי היא סופרת חוקרת אקטיבסטית

> לעמוד הפרויקט: שיחות עם חברות מאיסטנבול

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"ברוח ובדם נפדה את פלסטין", שרו האוהדים באיצטדיון פייסל חוסייני בא-ראם בצל תמונות של ערפאת ואבו מאזן. נבחרת פלסטין לפני שריקת הפתיחה (צילום: אורן זיו)

"ברוח ובדם נפדה את פלסטין", שרו האוהדים באיצטדיון פייסל חוסייני בא-ראם בצל תמונות של ערפאת ואבו מאזן. נבחרת פלסטין לפני שריקת הפתיחה (צילום: אורן זיו)

נבחרת סעודיה בפלסטין: משחק כדורגל היסטורי בא-ראם

10,000 צופים הגיעו למשחק מוקדמות גביע העולם שהתקיים בא-ראם. בעבר סירבו הסעודים להיכנס לשטח בשליטה ישראלית, אולם הפעם הם הסכימו. "ירושלים שלנו" קראו האוהדים במשחק שהסתיים בתיקו אפס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf