"רק באוניברסיטה שמעתי על כלא שהוא בעצם קבר"

בין התנועה הפמיניסטית לבין המאבק לשחרור לאומי, בין סירוב מצפוני לבריחה מהמשטרה החשאית. שיחה עם חברה מאיסטנבול, עאיישה גול אלטיניי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת ומראיינת: רלה מזלי

עאיישה:

מתי הרגשתי הכי בודדה בחיים? כשהחלטתי לחקור מיליטריזם בתורכיה לעבודת הדוקטורט. כולם ערערו אותי, אנשים שממש החשבתי את דעתם. אמרו שזה נושא לא משמעותי: "כאן זה לא גרמניה; זה לא יחזיק עבודת דוקטורט". או הזהירו: "אני לא רוצה לבקר אותך בכלא" וגם: "לעולם לא תמצאי משרה בתורכיה".

חששתי שהם צודקים. חוויתי אי-שקט וחוסר ביטחון ולפעמים הרגשתי "משוגעת הכפר"; מנסה לעשות מה שאף אחד אחר לא חושב שנכון לעשות, ומה שאף אחד אחר לא מאמין שחשוב לעשות. קבוצה קטנטנה של פעילות פמיניסטיות אנטי-מיליטריסטיות תמכה, אבל לא מעמדת סמכות. והיינו מעטות מאוד. מצד שני, הרגשתי דחיפות. בשבילי, לחקור מיליטריזם היה צורה של אקטיביזם, תגובה ישירה לאובדן היופי של הרי הילדות שלי ושל רחובות הילדות שלי במלחמה ובתהליך מיליטריזציה.


רלה:

חינוך ילדים מגיל צעיר להכרח שבשירות הצבאי; הכפפת ההחלטה על הפסקת הריון לא-רצוי לדינים דתיים; הצבת הילודה כשליחות לאומית וכמימוש אישי-נשי נכסף; דיכוי צבאי אלים של מיעוטים לאומיים ודתיים – אלה כמה מקווי הדמיון הבולטים שאני מזהה בין ישראל לתורכיה.

לאורך קווי ההקבלה האלה פגשתי, במהלך השנים, שורה של נשים מאיסטנבול; נשים שעוסקות, כל אחת בדרכה, במאמץ מתמשך ולפעמים מסוכן להביא לשינוי בנושאים שמניתי ובאחרים ולעצור השלכות נוראות של קווי המדיניות האלה. ב-2001 פגשתי את עאיישה גול אלטיניי והקשר ביננו, שהלך והתחזק עם הזמן, זימן לי היכרויות עם נשים אחרות, לפעמים בפגישות פנים אל פנים באיסטנבול ולפעמים (קודם לפחות) דרך אימייל וטקסטים.

מבלי להבחין בזה, עמדת המוצא שלי הפנימה לגמרי דעות קדומות על נשים באותה מדינת רוב מוסלמי – על ההשתקה שלהן ועל השתיקה שלהן. לכן, בהתחלת תהליך ההיכרות שלי, הופתעתי לפגוש ולהכיר שוב ושוב נשים נחושות, חזקות, מפרות איסורים. אבל די מהר הבנתי שיש לי ולנו כאן הרבה מה ללמוד מפמיניזם תורכי ומנשים תורכיות שנוקטות פעולות ועמדות פוליטיות. הכרתי נשים שמציבות את קולן, את דעותיהן והרבה פעמים גם את גופן בציבור בתביעה לשינוי, לצדק, לחופש ולשוויון, נשים שדפוסי הפעולה שלהן הם, לטעמי, מאוד יצירתיים, מלאי חיוניות והומור.

כל אחת מהחברות השונות שרכשתי עם השנים מרתקת, בעיני, בייחוד שלה, בעוצמה שלה וביכולות המיוחדות שלה. באביב 2014, בשהות ארוכה יחסית בעיר שלהן, יזמתי שיחות ארוכות עם כמה מהן, כל אחת בנפרד, על הדרך שהיא עברה עד שהגיעה למקום הנוכחי שלה ועל מקורות והתפתחות הדעות וההוויה שעיצבו את העשייה שלה. כל פרק בסדרה "שיחות עם חברות פמיניסטיות מאיסטנבול" יפרוס את התשובות והתיאורים שעלו באחת השיחות האלה. הסדרה כולה תביא שיחות שלי עם ארבע נשים – יקרות לי ומדהימות בעיני – מאיסטנבול. זו השיחה הראשונה, עם עאיישה גול אלטיניי.

> ראיון עם מנהל תחנת "רדיו פתוח" התורכית

עאיישה גוּל אלטיניי (צילום: אֶבּרוּ ניהן גֶ'לקאן)

עאיישה גוּל אלטיניי (צילום: אֶבּרוּ ניהן גֶ'לקאן)

ההרים של ילדותי הפכו לאזור מלחמה

עאיישה:

גדלתי בדיארבקיר [העיר המרכזית במזרח תורכיה, אזור שמאוכלס ברוב כורדי; ר.מ.] ובסביבותיה. ההרים היו שלנו, הילדים. שוטטנו בהם חופשיים וכך גם ברחובות העיר. עד שהגעתי לאוניברסיטה, עשור אחר-כך, אותם הרים ורחובות הפכו לאזור מלחמה. ילדים נהרגו בתוך הבתים שלהם ודרכו על מוקשים בהרים. זה היה כאילו הילדות שלי עצמי עברה מיליטריזציה.

כסטודנטית גם הבנתי שהביטחון, החופש והאושר שמהם אני נהניתי לא היו מנת חלקם של כולם. ראינו טנקים ברחובות ב-1980, אבל רק באוניברסיטה שמעתי על העינויים בכלא דיארבקיר, כלא שהוא בעצם קבר. יש טענה שההתקוממות הכורדית התחילה שם, כשמציאות הכלא ייצרה ניכור מהמדינה ומאבק חדש לחלוטין על זכויות כורדיות.

ההתהוות הזאת לא נראתה ברחובות או בהרים. זה התרחב רק בשנות התשעים. הן היו נקודת מפנה בשבילי. המלחמה במזרח עיצבה את המחקר שלי. בעבודת הדוקטורט שאלתי מה מביא גברים צעירים ללכת להרוג ולהיהרג, מה הופך את זה לבחירה כמעט אוטומטית בתורכיה, ומה מביא אמא, חברה או אחות, לתמוך בזה כדבר מובן מאליו.

רלה:

זה היה נושא ההרצאה שעאיישה נתנה, ב-2001, באוניברסיטה העברית, בכנס: "מיליטריזם בחינוך", יזמה של תנועת "פרופיל חדש", שאני חברה בה.

במקביל להסלמת המלחמה בתורכיה אירעה גם מלחמה ביוגוסלביה, ארץ מוצאה של אמא של עאיישה, שמשפחתה עברה לתורכיה כשהייתה בת תשע.

> זכרונות אסורים: אירועי יום השנה לשואת הארמנים באיסטנבול

רק כשגדלתי הבנתי מה קורה בכלא. דיארבקיר  (la_imagen CC BY-NC-ND 2.0)

רק כשגדלתי הבנתי מה קורה בכלא. דיארבקיר (la_imagen CC BY-NC-ND 2.0)

"אל תגעו בפוליטיקה"

עאיישה:

הדודה ובני-הדודים שלי, הבוסנים-המוסלמים, שנישאו בחלקם לבוסנים, סרבים וקרואטים, עברו סבל נורא במלחמה. אחת הדודות שלי והמשפחה של בנה מצאו מחסה אצלנו ב-1993. פיניתי להם את הדירה שלי וחזרתי לבית ההורים למשך שנה. המבט שהיה על הפנים שלהם כשהם ירדו מהמטוס נשאר איתי עד היום; הכאב ועקבות המלחמה. בשנה שעברה, משפחתה הסורית של סבתי-מצד-אבי מצאה מחסה באיסטנבול. בתוך תורכיה, בשנות התשעים, המלחמה המסלימה עיצבה את האקטיביזם שלי.

התחברתי לתנועה חדשה של סירוב מטעמי מצפון, שהובילו מתנגדי מלחמה מאיזמיר. וגם לקבוצה נגד פוליטיקה שמונחית על ידי אלימות, קבוצה שעסקה באי-אלימות. ביקרנו את המדינה וגם את מתנגדיה המיליטנטיים. קיבלנו תגובות לא פחות חריפות מאקטיביסטים שמאלנים וכורדים מאלה שהביעו לאומנים".

עוד בתיכון אמרו לנו: "אל תגעו בפוליטיקה, אם אתם רוצים להגיע לאוניברסיטה". והלכתי ועשיתי בדיוק להיפך. לשמאל בתורכיה יש קשר מיוחד לצ'ילה. אף מדינה אחרת לא השפיעה באותה צורה על החשיבה שלנו, או לפחות על שלי. מעבר לאמפתיה ולסולידריות, יש שותפות בהיסטוריה דומה. בשתי המדינות פעלה תנועת שינוי עממית עצומה בסוף שנות השישים ולתוך שנות השבעים; איגודים מקצועיים ומסגרות אחרות. ואז, בצ'ילה ב-73' ובתורכיה ב-80', היו הפיכות צבאיות מאוד מוצלחות שמעכו את האקטיביזם. בסדנה שהשתתפתי בה בצ'ילה השנה, שחזרתי חלקים מהקשר שלי.

בגיל 16 חציתי לצד השני של העיר כדי לראות את הסרט נעדר. בתוך מחברת בית-ספר מהתיכון, מצאתי לא מזמן ביקורת קצרה ששכחתי מקיומה. טענתי שם שהסרט משמיט את ההיסטוריה הפוליטית, לא מבהיר מי היה איינדה או איזה תפקיד ארה"ב מילאה בהפיכה. למרות שהרשים אותי, הוא נראה לי שטחי בהשוואה לספר. כלומר, בגיל 16 קראתי כבר את הספר והיה לי ידע על ההיסטוריה הפוליטית של צ'ילה.

שירים צ'יליאניים היו חלק מפס-הקול של היומיום ובלי לדעת ספרדית ידענו כולנו לשיר בלהט את "וֶנְסֶרֶמוס" [שליווה את מסע הבחירות של איינדה; ר.מ.]. בערוץ מקביל בתהליך הפוליטיזציה שלי, יזמתי בתיכון הפקת תיאטרון; ההצגה היחידה ששיחקתי בה בחוג לדרמה. בספרייה של הורי הייתה גרסה משוכפלת, באנגלית, של היומן של אנה פרנק, בעיבוד לתיאטרון. המורה הבריטית המופלאה לדרמה הסכימה להעלות את ההצגה. זו הייתה, כנראה, ההצגה הכי פוליטית שהועלתה אי פעם בבית הספר, שהתגאה בקנאות בא-פוליטיות. חוזה העבודה של המורה הזאת לא חודש.

> ה-11 בספטמבר של צ'ילה

האוניברסיטה פסלה הקמת חוג נשים

כשלמדתי באוניברסיטת בואזיצ'י באיסטנבול המשטר הצבאי ניסה לשלוט באוניברסיטאות כי האקטיביזם של שנות השבעים והשמונים הגיע מתוכן ומבני הנוער. החינוך הגבוה היה מאוד לאומני ומיליטריסטי ואסרו על כל פעילות פוליטית שהיא. אבל בבואזיצ'י היה קצת יותר חופש והצטרפתי לחוג ליחסים בינלאומיים שהפגיש אנשים עם עמדות מאוד שונות. לזמן מה הייתה לי הזכות להיות חלק ממרחב נפלא של ריבוי, מגוון ולמידה הדדית. מחברי האסלאמיסטים, למשל, למדתי על פוליטיקה אסלאמית שיותר שואפת לקדם חירויות.

הצלחנו להזמין את מנהיג המפלגה הכורדית לשתי הרצאות, לפני ואחרי חגיגות נֶוורוז הכורדיות באביב 1992 [מעין ראש שנה כורדי ואיראני, ר.מ.], שהמשטר רמס באלימות קשה עם הרבה הרוגים. את ראש המפלגה הכורדית לא שמעו אז בשום מקום, למרות שהמפלגה שלו חתרה לקידום עקרונות של כיבוד זכויות אדם וחיים. היא זוהתה אוטומטית עם המחתרת החמושה [הידועה בשם פק"ק, ר.מ.] והתקשורת התעלמה מהודעות מטעמה על השתתפותה בצער על מותם של חיילים. בהיעדר חברה אזרחית בתורכיה, הופעת ראש מפלגה באוניברסיטה מרכזית הייתה משמעותית.

באוניברסיטה גיליתי גם את הפמיניזם. מישהי הציעה "לעשות משהו ב-8 במרץ" והסתקרנתי. היינו שלוש מארגנות אבל התשתית של החוג ליחסים בינלאומיים אפשרה לנו לערוך את "שבוע האישה" ב-1992: פגישות עם פורצות הדרך בגל השני של הפמיניזם בתורכיה, הופעות של זמרות, תערוכת אמנות, יריד ספרים, הרצאות. היינו מרותקות. האוניברסיטה פסלה הקמת חוג נשים ויצרנו ועדת נשים בתוך החוג ליחסים בינלאומיים. קראנו ספרות פמיניסטית, אבל למדנו בעיקר מדיונים בניסיון החיים של עצמנו. בלי לקרוא לזה ככה עשינו 'העלאת מודעות'. בחיבור למציאות שלנו התמקדנו במיניות ובתולין.

זה שינה את כל הקשר שלי לגוף של עצמי ולאנשים ולנשים. כתבנו הרבה על מיניות ובתולין. ארגנו צעדות, עצומות. כקבוצה, הרגשנו עוצמה. זה היה עבורי תהליך משנה-חיים. מאז כל עבודה פוליטית שעשיתי הפכה ממשית יותר מבחינתי כשהיא נבעה מהחיים שלי ונכרכה בהתבוננות עצמית, ביקורת עצמית ובשינוי ההוויה שלי. הגישה הזאת מתווה את כל המיצוב הפוליטי שלי.

עבדנו עם "הגג הסגול", מקלט לנשים ומרכז פמיניסטי באיסטנבול. כשהגיעו נשים כורדיות וסיפרו חוויות מאזורי המלחמה במזרח, כולל אונס, או אלימות מינית בכלא, חלק מהפמיניסטיות ענו: "איך נדע שאתן לא משקרות?" וגם: "אנחנו לא עוסקות כאן בענייני התנועה הלאומית הכורדית". אותי זה קומם. חלק מאתנו, כולל נשים כורדיות, יצרנו קבוצת פמיניסטיות נגד גזענות. במקרה בולט באותה תקופה, נאסרה על אבלים כורדיים השתתפות בהלוויית פוליטיקאי כורדי חשוב. בתגובה הצהרנו: "היום אנחנו מתביישות להיות אזרחיות תורכיות". עד עכשיו זו אחת ההצהרות שאני הכי מתחברת אליהן. בעקבותיה קיבלנו שיחות טלפון מאיימות הביתה, כנראה מהמשטרה או משירותי המודיעין.

> הגרילה הכורדית מציעה מזרח תיכון בלי לאומנות ובלי דיכוי נשים

אקדח אמיתי ומשטרה שלא קיימת על הנייר

ב-1992-1993 הייתי במונית בדרך הביתה מהאוניברסיטה, עם אח שלי ועם ידיד מארה"ב. את המקרה הזה שכחתי. פתאום מכונית אחרת חסמה את המונית והגברים שקפצו ממנה כיוונו עלינו נשק אוטומטי ואקדחים. החבר צעק "רוצו" והתחיל לרוץ ואחריו אני. כדורים טסו לי סביב הראש. חשבתי רק: "אני הולכת למות אבל לפחות שלא יתיזו לי את כל המוח", בגלל ההורים שלי, שלא ייאלצו להתמודד עם מראה כזה.

איבדתי נעל. את מכירה את הנעליים הבודדות שרואים לפעמים ברחוב? אחת מהן היא שלי מאותו יום בו נסתי על נפשי. פניתי ועמד שם גבר שכיוון עלי נשק וצעק: "תפסתי את הטרוריסטית". הוא היה בגיל שלי. עמדתי מול הקנה שלו והוא רעד והזיע. שאלתי: "מי אתה?" והוא ענה: "מודיעין ג'נדארם". לא שמעתי על דבר כזה קודם. המדינה טענה שבכלל אין גוף כזה. אחר-כך נודע לנו שאלה האנשים שביצעו את ההעלמות ואת ההוצאות-להורג ללא משפט, בעיקר במחוזות הכורדיים, גוף שנקרא JITEM. בינתיים המשטרה הגיעה והוא העביר אותי לשוטרים.

זה היה סתם מקרה מטורף. בטעות חשבו שהמונית הייתה מעורבת בירי על מתחם מגורים צבאי בסביבה. במשטרה חקרו אותנו כל הלילה. ניסו להפוך את זה לאירוע אישי. שאלו אם יש לנו אויבים. עניתי: "לא, זה מודיעין ג'נדארם, ככה הם אמרו, והנה מספר המכונית". במשטרה סרבו לתעד את זה שנחקרנו שם. לא היה שום דוח רשמי. דרך קשר אישי הגענו למפקד הצבאי של איסטנבול והוא הסביר שלא מדובר ביחידה רשמית ושאין מה לעשות. "אל תגישו תלונה. זה יסכן אתכם".

עד היום אני לא יודעת מה היינו צריכים לעשות. לא הייתה שום דרך לפעול. שמחנו להיות בחיים. עברתי דברים דומים בחיים, אבל מעולם לא הייתי כל כך קרובה למוות. ירו עלי ולכדו אותי ומסרו אותי למשטרה בתור נערה טרוריסטית. בדיעבד הבנתי שסבלתי מתסמונת פוסט-טראומה. בקושי הצלחתי להירדם וציפיתי שיפשטו על הבית שלי ושאני איהרג.

רלה:

עאיישה לא ניסחה את זה במפורש אבל קראתי את התיאור שלה גם כעדות על מפגש אישי ישיר עם זרוע סודית, מיליטריסטית, אנטי-דמוקרטית של מה שנהוג לכנות "המדינה העמוקה" בתורכיה.

> אלימות משטרתית, מעצרים וטוויטר: סוף שבוע של מאבק בתורכיה

מאות גברים נחטפו בלב איסטנבול. עצרת הזיכרון (עאיישה גול אלטינאי)

מאות גברים נחטפו בלב איסטנבול. עצרת זיכרון (עאיישה גול אלטיני)

אף פעם לא לבד

עאיישה:

האקטיביזם הפמיניסטי שלי הושפע והשתנה בתוך קשר ארוך עם קבוצת נשים מדרום-מזרח תורכיה [הכורדית, ברובה; ר.מ.], קאמר. הן בנו ארגון שטח נרחב ביותר, בעבודה מהפכנית, בעיקר בקבוצות מודעות; הן לא קוראות לזה "העלאת מודעות" כי הן מתנגדות להיררכיית הידע שמשתמעת מהמושג. באוניברסיטה אני שותפה בקולקטיב קטן שעוסק בנושאי מיניות. הקלטנו מונולוגים אנונימיים; את עצמנו ואז אחרות. יצרנו ספר וערכנו כ-50 הופעות בכל תורכיה. נשים מהמקום בוחרות וקוראות מונולוגים שונים ומקיימות דיון. כל קריאה בסיפור שלי (בלי שהקוראת יודעת שהוא שלי), מפגישה אותי עם אישה אחרת בעצמי. השיתוף בסיפורים מאפשר למידה מעמיקה, טרנספורמטיבית.

גם למלחמה בעיראק הייתה השפעה מעצבת על חיי. הקדשתי לפחות חצי שנה למניעת מעורבות תורכית במלחמה. האמנתי בכנות שאם נצליח ותורכיה לא תתיר שימוש בבסיסים על אדמתה, זה יוכל לעצור את הפלישה. פעילות המונית ברחבי תורכיה חיברה בין קבוצות פוליטיות מאוד שונות בקנה מדה חדש. בשינוי מכריע, עבורי, דרכי הפעולה נעשו פחות הצהרתיות ומתעמתות, רתמו יותר שירה, מקצבים, אמירות אישיות. התפשטו סיסמאות כמו "לא נהרוג, לא ניהרג'" (לעומת, "נילחם עד הסוף", למשל) וצמח דיון בשאלת ההתנגדות הכוללת למלחמות ולפלישות.

רלה:

שאלתי את עאיישה אם היא פציפיסטית. אחר כך שאלתי אותה גם אם היא מפחדת לפעמים, לעצמה או למשרתה. היא שתקה קצת, ואז ענתה.

עאיישה:

אני חושבת שאני פציפיסטית. אין שום דבר פסיבי בפציפיזם. בעיני, זו אחת מצורות ההתארגנות הפוליטית היותר רדיקליות ומשנות-עולם. שם אני רואה את עצמי. אני מנסה להבין אנשים שאוחזים בנשק. איך הם נואשים. ואני מאמינה שאנחנו צריכים, בשינוי מבני, ליצור מרחב שבו אנשים יכולים להשפיע, לתבוע זכויות, מבלי להתארגן להרג. כל התארגנות להפעלת אלימות היא מיליטריסטית, היררכית, פטריארכלית. היא זורעת לא רק הרס, אלא הרס-עצמי.

צמתים של מגדר, זיכרון ומלחמה מאוד משמעותיים לי. מאז 2005, אני פעילה גם בתחום הפוליטיקה של הזכרון. במיוחד בעניין רצח העם הארמני והילדים הארמנים שעברו אסלאמיזציה בתורכיה. נקודת המפנה הייתה ספר של פתחיה ג'טין, סבתא שלי, שמספר על גילוי המוצא הארמני של סבתא שגדלה כילדה מוסלמית. העבודה הזו מאפשרת לי כאנתרופולוגית חיבור לנושא היסטורי-כביכול. ב-2005 השתתפתי בכנס הביקורתי הראשון שנערך כאן בנושא. משרד המשפטים כינה אותנו בוגדים אבל עוררנו גם דיון.

עם פתחיה, ראיינתי עוד נכדות ונכדים של ארמנים שעברו אסלאמיזציה. לקראת סיום עריכת החומר לספר, נרצח הראנט דינק [סופר, עורך, ואקטיביסט ממוצא ארמני; ר.מ.]. זה היה הלם. אכלנו יחד ארוחת ערב שבועיים קודם והוא דיבר על המבוא שיכתוב לספר. שמעתי ממנו אז על איומים שהוא מקבל. היום אני פעילה בקרן שהוקמה על שמו. בשנה שעברה ערכנו כנס ראשון על ארמנים שעברו אסלאמיזציה – אירוע מטלטל של הטחת האמת בפני בעלי הכוח. אני פעילה גם ברשתות בינלאומיות בתחום שיוצרות תערוכות, כנסים והפקות. אֶבּרוּ [בת זוגה של עאיישה, מחזאית, מפיקה ובימאית תיאטרון; ר.מ.] יוצרת מיצג זיכרון בשיתוף עם אמנית מצ'ילה. עולם התיאטרון האלטרנטיבי שלה העשיר את העבודה שלי.

ולגבי פחד? אני חושבת שלא הרגשתי אף פעם מאוימת אישית. אני אף פעם לא מרגישה לבד. יש בתורכיה סצנה פוליטית דינאמית ועוצמתית. אני פועלת כאקטיביסטית אקדמאית עצמאית בקשר ישיר עם קבוצות פוליטיות קיימות; תנועה פמיניסטית מאוד דינאמית, תנועה להט"בית מאוד דינאמית, קבוצה פעילה נגד אפליה, גזענות ואלימות, קרן הראנט דינק, שפעולתה בייזום דיונים חדשים וחיבור בין נושאים ממש מדהימה, וקבוצה קטנה ונפלאה של סרבני מצפון, נשים וגברים, ופעילי אי-אלימות אנטי-מיליטריסטים.

רלה מזלי היא סופרת חוקרת אקטיבסטית

> לעמוד הפרויקט: שיחות עם חברות מאיסטנבול

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"ברוח ובדם נפדה את פלסטין", שרו האוהדים באיצטדיון פייסל חוסייני בא-ראם בצל תמונות של ערפאת ואבו מאזן. נבחרת פלסטין לפני שריקת הפתיחה (צילום: אורן זיו)

"ברוח ובדם נפדה את פלסטין", שרו האוהדים באיצטדיון פייסל חוסייני בא-ראם בצל תמונות של ערפאת ואבו מאזן. נבחרת פלסטין לפני שריקת הפתיחה (צילום: אורן זיו)

נבחרת סעודיה בפלסטין: משחק כדורגל היסטורי בא-ראם

10,000 צופים הגיעו למשחק מוקדמות גביע העולם שהתקיים בא-ראם. בעבר סירבו הסעודים להיכנס לשטח בשליטה ישראלית, אולם הפעם הם הסכימו. "ירושלים שלנו" קראו האוהדים במשחק שהסתיים בתיקו אפס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf