newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תמונתו של יעקוב אבו אלקיעאן היא קריאת ההשכמה שלנו

בעידן שבו תמונות ודימויים ויזואליים מעצבים את תודעת ההמונים, אני גאה ושמח על חלקי בתמונתו של יעקוב אבו אלקיעאן שהפכה לסמל אחרי מותו

מאת:

כותב אורח: אנס אבודעבס

בדרך כלל הייתי מתיש עד מאוד את אמי היקרה לפני ההשכמה לבית הספר. משימה בלתי אפשרית הייתה להעיר אותי בזמן כדי שאספיק להגיע ל"תרגילי הבוקר" לפני כניסתנו בתור מסודר אל הכיתה ביסודי. שכן יש לומר שבית הספר היה מרחק מבט מהחלון של המטבח של אמא, שם הייתה אף מזהה לפעמים את הנזיפה מהמנהל על האיחור במקרה הטוב, או כמה מכות השורפות את הידיים כארוחת בוקר.

לפתע, ביום ראשון אחד, דווקא בתחילת שבוע, התעוררתי מוקדם אפילו מאמא שלי. ניחשתם נכון, באותו יום, 27.2.1994 ליתר דיוק, לא התקיימו לימודים. קמתי בפליאה של ילד סקרן שחווה לראשונה בחייו "יום שביתה", לאחר הטבח במסגד האיבראהימי בחברון. רצתי עם עוד שני ילדים שכנים לעבר הרחוב הראשי ברהט, לראות איך זה נראה שהכל סגור באור. ושם עמד לו צלם, שלמחרת התמונה שצילם הודפסה בעיתון המקומי בערבית – ובה הופיע הכביש הראשי חסום על ידי אבנים גדולות ופחי אשפה ירוקים, כשברקע ישבו על הכביש כמה צעירים ולידם צמיגים בדרך לבעירה. באותו יום גם נהרג השהיד ברהט – מוחמד אבו ג'אמע.

התמונה בעיתון עלתה בזיכרוני בכל פעם ששמעתי את המילה "שביתה כללית". ואם בתמונות עסקינן, הרי הזיכרון הצילומי של אנשים רבים גובר לא פעם אף על עובדות ענייניות. על אחת כמה וכמה בימים בהם אנו נחשפים למאות תמונות בשעה – ההשפעה של תמונה טובה אחת יכולה לגרום לשינויים קיצוניים בדעות של הפרטים והחברה. כי אין תפקידה של תמונה – עיתונאית בייחוד – רק ללוות את הטקסט ולמלא רובריקה חסרה, אלא להביא ערך מוסף אשר בלעדיו הדעה והרגש כלפי הסוגיות משתנה לאין שיעור.

כך הדבר הניע אותנו בהמון סוגיות בשנים האחרונות, לפחות הנעה וירטואלית, בעידן הנוכחי, העצלן. תמונתו של התינוק "אילאן" המוטל על חוף הים בטורקיה העלתה לשיח את נושא המהגרים, כך גם תמונתו של הילד הסורי בחלב "עמראן", ותמונת האזרח הטורקי הנשכב על הכביש בפני הטנק בניסיון ההפיכה הצבאי בטורקיה – כל אלה נחקקו בזיכרון הקולקטיבי.

> "אנחנו לא במשטר צבאי": הדרמה מאחורי החלטת בג"ץ בעתירת אבו אלקיען

גאה על חלקי בהנצחת תמונתו, המורה המנוח יעקוב אבו אלקיעאן

גאה על חלקי בהנצחת תמונתו, המורה המנוח יעקוב אבו אלקיעאן

תמונתו של המורה יעקוב

לפני שבועיים, במבצע גדול של המשטרה, בוצעה הריסת בתים מסיבית בקלנסווה. התמונה הזכורה לי משם ושהבחנתי כי פורסמה הכי הרבה בקרב ה"פיד" שלי בפייסבוק הייתה רק של הפגנת המחאה בסוף אותו שבוע, עם אלפי האנשים שפקדו את המקום. אך תמונה חזקה שתזיז את רגש האנשים כמעט ולא יצאה משם בעת ההריסות, לצערי. מה שאנשים בחברה הערבית כן שיתפו בהמוניהם לא היה תמונה או סרטון מפי פלסטיני כזה או אחר, אלא דווקא את יואב רבינוביץ' בפינה החביבה "המועדון" בתוכניתו של גיא זוהר בערוץ 10, "היום שהיה". למה? הרבה סיבות יכולות להיות, אבל בעיקר לדעתי – כי לא הייתה לנו את התמונה "האחת" שתיצרב בזיכרון.

בשבוע שעבר אספתי את המצלמה שלי, ביטלתי את יום העבודה ונסעתי לאום אלחיראן אחרי יום החורבן שהיה. שעות של המתנה לפתיחת המצור, ואז בכניסה אל בין ערימות הבטון והברזלים שעד לפני שעות היוו בתים בכפר לא מוכר ללא תנאי מחייה סבירים, משם ניסיתי לדלות את התמונה שלי. כרגיל, מאות תמונות נתפסו ואחת פורסמה. אני רוצה לקוות שהיא וגם אחרות הצליחו להזיז דבר מה, ואולי יחקקו לכמה אנשים זיכרון בפעם הבאה שידברו על הריסות בתים.

אך הסיפור הגדול דווקא הגיע כאשר הבחנתי בפוסטר שהחזיקו חברי הכנסת ההמומים שהיו באום אלחיראן, תמונתו של השהיד יעקוב אבו אלקיעאן. משום מה לא הצלחתי להוריד את העיניים מהתמונה של המורה הניצב מול לוח ועליו כתובים משפטים בשפה ערבית גבוהה, שאמורים להיות מעין "עשרת הדיברות" של תלמידיו: 'עליך להאמין ביכולותיך', 'דע כי נחישות היא יסוד ההצלחה אז אל תבוא אל מורך בטענות, כי זה הנחוש יקשה לעיתים לבו מול זה שעליו ירחם'.

בהיתי בה כמה דקות ואז נעצרה נשימתי והחלה הרגשת תדהמה שליוותה אותי מספר ימים – התמונה הזו, בין היחידות של המנוח, צולמה על ידי אחת התלמידות בפרוייקט הדרכת צילום שלנו ב"קומרה" אשר הוקם לפני כשנה בבית הספר בו הינו מלמד ביישוב חורה!

שיתוף הפעולה וההשקעה העצומה של המורה אבו אלקיעאן היא זו שהביאה לחשיבות הדפסת והגדלת התמונה הזו מבין מאות תמונות אחרות. אינני יכול לתאר לעצמי מה היתה יכולה להיות מחשבתי אילו הייתי פוסל את התמונה מהדפסה לאותה תערוכה שהקמנו בבית הספר רק כי "הפוקוס" לא היה תקין.

אולי תמונה זו הייתה גם היא חלק מקריאת ההשכמה הדרושה לנו כחברה פלסטינית בתוך ישראל – להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי, כי המקום אליו אנחנו שואפים להגיע מחייב אותנו למבט מעמיק גם בפרטים הקטנים.

אנס אבודעבס – פעיל חברתי ואיש תקשורת, סטודנט לתואר שני בתקשורת באונ' בן גוריון, יועץ שיווק ומנכ"ל קומרה – סוכנות ולימוד צילום.

> בתמונות: ככה זה נראה כשהורסים לך את הכפר

הלווייתו של יעקוב אבו אלקיעאן (קרן מנור/אקטיבסטילס)

הלווייתו של יעקוב אבו אלקיעאן (קרן מנור/אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf