תמר זנדברג ומלחמות הקודש של השמאל

התגובה לטעות הכפולה של זנדברג מעוררת מחשבות קשות על המשך דרכו של המחנה, ובעיקר על האינטלקטואלים שלו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני שמונה שנים בערך, בתקופת ההפגנות בשייח ג'ראח, הוזמנתי למפגש בלוגרים עם אחד מראשי מרצ, דמות מכובדת ואהובה. השיחה היתה מנומסת ומתסכלת. מתישהו במהלכה, שאלתי מדוע חברי הכנסת של מרצ לא נוכחים יותר בהפגנות בירושלים, ומדוע הם לא משתמשים בחסינות המהותית כדי להוביל אותן (המשטרה מנעה מהמפגינים אז להתקרב לבתי המתנחלים, ורבים מהעצורים היו מי שניסו לרדת מהגינה שאושרה – וגם זה בקושי – להפגנות). "זה לא תפקידנו", היתה התשובה. "אבל ביקרנו בהפגנה".

את תמר זנדברג פגשתי בשייח ג'ראח לעתים קרובות. בהפגנות משמעותיות בבלעין גם ראיתי אותה (גם את מוסי רז הנהדר). לאחר שהוזמנה לשאת דברים בוועידת איפא"ק, תמר יצאה מהאולם והצטרפה למפגינים היהודים בחוץ, שמחו נגד תמיכת הלובי הפרו-ישראלי בכיבוש. אני לא מכיר הרבה פוליטיקאים שעתידם לפניהם שהיו עושים את זה. זנדברג גם מתייצבת לצד משפחות של מפגינים ערבים שנהרגים מידי כוחות הביטחון, או אומרת לידיעות אחרונות שהיא מבינה את עהד תמימי. לכן היא הפוליטיקאית שהימין החדש הכי מתעב, לפחות בקרב היהודים (קרן ברל כצנלסון בודקת מי חוטף הכי הרבה תגובות שנאה בישראל – זנדברג היא המטרה מספר אחת באופן קבוע).

לזנדברג יש עוד תכונה – למרות המעשים הרדיקליים האלו היא אחד הפוליטיקאים היחידים בשמאל שמצליח לתקשר עם קהל שהוא מעבר לגרעין התומכים הקשה, אותו גרעין שאינו מספיק אפילו כדי לשמור על מרצ מעל לאחוז החסימה. אני לא חושב שהיא מצליחה להעביר אנשי ימין שמאלה, אבל זה לא חזון ריאלי. היא הופכת את מי שקוראים לעצמם "שמאל" בסקרים (10-20 אחוז מהיהודים בארץ) למי שמוכנים להצביע למפלגת שמאל אמיתית. ואת זה אף מנהיג של מרצ מאז הניינטיז לא עשה (גילוי נאות: מהסיבות האלו סייעתי למירוץ של זנדברג לראשות מרצ, בעיקר בכתיבת נאומים).

> מסר ממארגני צעדות השיבה בעזה: "רוצים לחיות בשלום עם הישראלים"

מצביעה בפריימריז לראשות מרצ. ח"כ תמר זנדברג (מרים אלסטר פלאש 90)

מצביעה בפריימריז לראשות מרצ. ח"כ תמר זנדברג (מרים אלסטר פלאש 90)

כעת מסתבר ששתי התכונות של זנדברג – מחויבות אמיצה וטוטלית למאבקים המשמעותיים של השמאל, ויכולת לתקשר עם קהל גדול – לא מספיקות לסלוח על הקשר עם קלוגהפט (והכחשתו). אני מתעב את קלוגהפט, והשיח שהוא קידם פגע בי אישית כמה פעמים (אם כי לא בעוצמה שכמה מהחברים שלי נפגעו). אני לא מזלזל או ממעיט במשבר האמון שנוצר בעקבות האירוע הזה (גם בינינו), אבל אני פשוט לא חושב שהוא פוסל אותה מלהנהיג מפלגת שמאל. הוא כן מטיל עליה אחריות לזכות באמון מחדש.

אבל – הדיון שמתקיים כעת, באינטנסיביות מופרעת ממש, לא קשור בשום דבר להוויה הפוליטית, אלא לדימוי העצמי של המעורבים בו. מחזה מוסר, שעוצמת הטונים שלו עומדת ביחס הפוך לחשיבות שמייחסים לו מחוץ למעמד בעלי הטורים. לאוויר נזרקות כל מיני אמיתות שאיש לא טורח לחשוב עליהן לעומק, כמו "השמאל נבדל מהימין בניקיון כפיים" או "איך אפשר לבקר את ביבי אחרי דבר כזה". כאילו מכרזי הגז, הצוללות או הניסיון להשתלט על גופי תקשורת דומים לקשר עם אדם מאוס ומזיק (ולהכחשתו של אותו קשר). כאילו מי שטעה בשיקול הדעת לא יכול להתבטא לעולם באפקטיביות.

אני בכלל חשבתי שהשמאל נבדל מהימין בהתנגדות לכיבוש ובאמונה במדינת רווחה, לא בקווי אישיות. יש הרבה אנשי ימין נהדרים, ברמה הכי אישית, אבל זה בחיים לא יהיה קריטריון מבחינתי להעדפתם על השמאל. רק שבשיח המופשט שהשמאל אימץ אין סדרי עדיפויות, והפוליטיקה כולה היא מלחמת קודש בין טהורים למפלצות, ולא מאבק על כוח והשפעה שבו אף אדם אינו מושלם. בעשורים הקודמים הערצנו אקטיביזם, והיום אנחנו בעידן האקטיביזם של הפייסבוק. הדעה, ולא ההתארגנות, הפכה הפעולה הפוליטית המשמעותית. ודעה טובה היא לא מקום לשחור ולבן, אלא לקדושים ולנבלים.

אני לא יכול לספור את כמות הטעויות שהגישה הזו מביאה עימה. המחשבה שהיעד של השמאל הוא הפלת ביבי (הנבל האולטימטיבי) ולא דברים מהותיים יותר (כמו סיום הכיבוש) היא רק אחת מהן. או הציפייה מהפלסטינים שיתנהגו כקדושים כדי שנתמוך במאבקם. או ההתמקדות בפוליטיקה שולית שלא מסוגלת לתקשר עם הציבור הישראלי. או הבלבול בין הפרלמנט למייצג מחאה, והדבקות בוויכוחים סמליים וחסרי חשיבות (חופש הביטוי של אמן שתוקע דגל בתחת) שכולם מבטאים כמובן "מדרון חלקלק", ולא, נניח, בעזה – תחתיתו המוחשית מאוד של אותו מדרון. על עזה עוד לא הדיחו פה אף מנהיג שמאל.

גם הטנגו המוזר שאנחנו רוקדים עם מירי רגב, שזיהתה את הדרך ללחוץ על הכפתורים הסמליים האלו, היא ביטוי לאותה פוליטיקה מופשטת. או ההעדפה של "ההתנגדות" על פני כל מדיניות פוזיטיבית – שהרי ביקורת תמיד נשמעת טוב, ורעיונות מעשיים הם תמיד פגומים וגרועים. מהמחנה שיש לו קווים אדומים הפכנו למחנה שיש לו רק קווים אדומים. שמתי לב לזה על עצמי בשנים האחרונות. כל פעם שכתבתי משהו שלילי, זכיתי לאינספור מחמאות; כשהצעתי רעיון מעשי – להפך. למדתי שעדיף לבקר.

התוצאה היא רומנטיזציה של עמדת האופוזיציונר הנצחי – אדם שתמיד צודק ולעולם אינו משפיע. הדבר שהשמאל לא מסוגל לשרטט כבר שנים הוא תוכנית מעשית לחזרה לשלטון (או סתם לעמדת השפעה). או אפילו תוכנית לסיום הכיבוש. עצם הדיבור במונחים האלו נחשב מגעיל. אני לא יכול לספור את כמות הפעמים ששמעתי ש"אותנו השאלה הזו לא מעניינת, מה שחשוב זו המחאה" ושאר קשקושים מהסוג הזה. השבוע שמעתי את זה יותר מתמיד.

נסו לדון בפורום רעיוני של השמאל – מהסוג שבעלי הטורים של הארץ נעים בו – לא על "קהילה" ו"תהליך" אלא על כח והשפעה, ותראו איך כולם מתחילים לזוז בכיסא באי נוחות. נסו לשאול "מה עושים" במקום "מה ראוי". נסו לפרט עם מי נעשה בריתות פוליטיות – לא את מי נחרים – ותקבלו סלט שלם של רעיונות חצי-אפויים. נסו לשאול מי ההבטחות של המחנה, ותקבלו רשימה של אישים נטולי משקל ציבורי או פוליטי – ולא במקרה. אני בעצמי הלכתי אחרי לא מעט מהאנשים האלו, בדרך לשומקום.

האינטלקטואלים של השמאל כותבים ללא הרף על פוליטיקה, אבל הם אנשים א-פוליטיים במובהק. הפוליטיקה שלהם מצטמצמת להתאהבות של האדם הכותב במשפטים שלו. הם סבורים שהם לוקחים חלק באיזה תהליך התחדשות רעיונית, אבל הם נותרים במקום, כשרסיסי הדעות שלהם מאומצים דווקא על ידי הימין, ומשמשים נשק במאבק נגדנו.

אני תומך בתמר זנדברג כי היא באה מתוך המאבקים של השמאל, אבל היא לא משועבדת לקונבנציות ולטקסים שלו. הגישה הזו מובילה לטעויות, והטעות שנעשתה אינה קטנה. אבל היא גם הסיכוי להצלחה. אחרי עשרים שנה של כישלונות, הצלחה היא בעיני משהו ששווה לקחת סיכונים בשבילו, ששווה להילחם עליו – וגם לסלוח עבורו.

> במקום לפחד מהתיקו הדמוגרפי, אפשר לראות בו פתח לתקווה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אל מידאן בסכנת סגירה. השחקן יוסף אבו ורדה מתוך ההצגה ״אבן ראבעה״ אותה כתב סלמאן נאטור ושהועלתה על בימת התיאטרון (צילום: סהיר עביד)

"האבסורד הוא שהכל התחיל כי רצינו להנגיש הצגות גם בעברית"

בסוף החודש ידון בג"ץ בעתירה שהגיש תיאטרון אל מידאן נגד משרד התרבות שמונע ממנו תקציבים. "אל מידאן לא מחפש לשים אצבע בעין של הציבור הישראלי. דרישתנו היא פשוטה - חופש ביטוי מלא במסגרת החוק", אומר יו"ר הוועד המנהל של התיאטרון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf