לעמוד בצפירת יום השואה עם רועים פלסטינים בארץ המתנחלים בבקעה

לא בכל פעם שפעילי תעאיוש מגיעים לבקעת הירדן זה נגמר באיברים שבורים של אנשיהם באדיבות מתנחלי האזור. אבל הנוכחות שלהם נחוצה שם כדי לאפשר לרועים הפלסטינים לרעות את עדריהם על אדמתם. יום במקום שבו המתנחלים הם אדוני הארץ ונציגי הממסד הם על תקן משקיפים מהאו"ם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ביום שישי האחרון התפרסמו תמונות וצילומי וידאו של מתנחלים ממאחז הבלאדים, אשר תקפו באלות ובאבנים את פעילי ארגון תעאיוש שהגיעו למקום כדי ללוות רועים פלסטינים בדרכם למרעה. האלימות שנשקפת מהתיעוד הזה מדהימה בעוצמתה: לאחד הפעילים פתחו את הראש והוא נזקק לתפרים, לאחר שברו את היד, שאר הפעילים חטפו מכות יבשות "בלבד". בנס היום הזה לא נגמר באסון של ממש.

האירוע הזה היה חריג במונחים של אזור בקעת הירדן. פעילי תעאיוש אמנם מורגלים היטב באלימות, גם קשה, מצד מתנחלים, אבל הם רגילים להתמודד איתה באזור דרום הר חברון, שמהווה מזה שנים ארוכות את זירת הפעילות המרכזית שלהם. שם, באזור חברון, משטר האפרטהייד איננו מרומז אלא גלוי, כמעט גאה, ולמתנחלים אין כל יומרה להסתיר ולו למראית עין את מטרתם: טיהור האזור מתושביו הפלסטינים.

> עדות ממאחז הבלאדים: "מתנחלים תקפו אותנו. השוטרים ביקשו שנצלם"

העדר של הרועים הפלסטינים מחירבת אל-דיר שקוע במרעה (צילום: אורלי נוי)

העדר של הרועים הפלסטינים מחירבת אל-דיר שקוע במרעה (צילום: אורלי נוי)

לא רועים מצטיינים, המתנחלים

אבל בבקעת הירדן המציאות היא אחרת. במשך שנים ארוכות עברו ההתנחלויות בבקעה "מתחת לרדאר" הישראלי והצליחו לשווק את עצמן כ"לא פוליטיות": הם הרי בסך הכל יישובים חקלאיים, מיטב בניה של ההתיישבות העובדת, מה שנקרא בלשון המכובסת "מלח הארץ". משמעות הדבר איננה, כמובן, שתושביו הפלסטינים של האזור חסינים משום כך מפני מדיניות הנישול והגזל, אלא שזו נעשית בדרכים "ממוסדות" ו"נקיות" יותר לאורך השנים: הכרזה על שטחים כשטחי אש, ייבוש מקורות מים, הריסת בתים מסיבית, הכרזה על קרקעות כאדמות מדינה והעברתן למתנחלים, ועוד. כשנוסעים לאורך כביש הבקעה צפונה, כמות השטחים החקלאיים המעובדים על ידי מתנחלים יהודים מדהימה ממש. התדמית "הנקייה" של התנחלויות הבקעה ודאי תורמת לכך לא מעט.

אלא שבשנים האחרונות, לצד ההתנחלויות "המהוגנות" האלה החלו לצוץ מאחזים, מבית היוצר של נוער הגבעות. חלקם פליטי גוש קטיף, אחרים הם צעירים שנפלטו ממסגרות חינוכיות וקהילתיות, חלקם מחסידי הרב גינזבורג, והם הביאו איתם לאזור את שיטות ההתעמרות הישירה בפלאחים הפלסטינים במטרה להמאיס עליהם את החיים ולגרום להם לעזוב מתוך פחד. זה הרקע לקשר שנוצר עם אנשי תעאיוש, ארגון פעילים שפועל על אפס תקציב ומגיע לכל מקום שבו צריכים אותו בשטח. התפיסה המנחה את הפעילים היא כי במשטר הגזע באזורי השליטה הישראליים נוכחות ישראלית-יהודית מהווה סוג של מטריית הגנה, גם אם מרופטת לעתים, מפני התעמרות המתנחלים והשלטונות.

כיוון שאנחנו מקדימים להגיע לנקודת המפגש בצומת מחולה עם כמה פעילים שאמורים להגיע מהצפון, גיא הירשפלד, איש תעאיוש, מציע שנערוך ביקור קצר בשניים מהמאחזים בסביבה. בדרך לא דרך אנחנו מטפסים במכונית ומגיעים למעין זולות שהצעירים האלה ארגנו להם, אחד מהם בסמוך מאוד לבסיס של חטיבת כפיר במקום. הנוכחות במאחזים דלה; שניים-שלושה הנערים שנמצאים שם בוחנים אותנו בעין חשדנית, אך לא מגיבים מעבר לכך. גיא מבחין שבאחד המאחזים בונים מבנה חדש וממהר להתקשר לחמ"ל של המנהל האזרחי, לדווח על הבניה הלא חוקית. הקול מהצד השני לא נשמע נרעש מהידיעה, בלשון המעטה.

ניכר על צעירי המאחזים הללו שמעבר לשיכרון הכוח והאדנות, הם שטופים גם באיזו רומנטיקה הקשורה אולי, בין היתר, לנוף הקדומים המרהיב מסביב. עכשיו הם כבר הצטיידו גם בכמה עדרים של פרות וכבשים, עבורם בנו מכלאות מאולתרות במאחזים. העדרים הללו מהווים את האמתלה המושלמת עבורם לחלוש על שטח רב יותר – עבור המרעה, ובאותה הזדמנות להלך אימים על הרועים הפלסטינים ולדחוק את רגליהם מאזורי המרעה שלהם. "מה שכן, הם לא רועי צאן מצטיינים במיוחד", מפטיר גיא בחיוך. הוא מספר איך פעם המתנחלים הצעירים הללו הסתבכו עם עדר הכבשים שהביאו לרעות בשדות הפלסטינים, כשהכבשים שלהם התערבבו בתוך העדר של הרועים הפלסטינים. אבודים ואובדי עצות הם נאלצו להזעיק את הצבא שידלה עבורם אחת לאחת את הכבשים שלהם. בסוף מבצע חילוץ הכבשים, נזכר גיא בצחוק, אחד הקצינים אמר לו "תקשיב, חסרה רק כבשה אחת שלא הצלחנו למצוא, כבשה מספר 20. אני משאיר פה חייל, עשה טובה – כשתמצא אותה תמסור לו אותה והוא יחזיר אותה למעלה".

> צפו: מתנחלים תוקפים פעילי תעאיוש סמוך לכפר עוג'ה בבקעה

שכרון כוח, רומנטיקה ואדנות, אבל לא רועים מצטיינים. מתנחל מלווה עדר בסמוך לעין סכות, צפון בקעת הירדן (צילום: גיא הירשפלד)

שכרון כוח, רומנטיקה ואדנות, אבל לא רועים מצטיינים. מתנחל מלווה עדר בסמוך לעין סכות, צפון בקעת הירדן (צילום: גיא הירשפלד)

מחכים לגודו, או לקצין מהמנהל

אחרי הסיבוב הקצר, אנחנו יורדים בחזרה לצומת לפגוש את הפעילים מהצפון ולהמשיך יחד לפעילות שגרתית של ליווי הרועים הפלסטינים. עד לא מזמן, מספר גיא, מתנחלי המאחז הצמוד ליישוב הפלסטיני אום זוקא היו מקבלים את המים שלהם דרך חיבור לבסיס הצבאי הסמוך, אך לאחר שהעניין הזה נחשף, הם מגיעים עם העדר שלהם סמוך להתנחלות מחולה כדי שיירעו באדמות פלסטיניות פרטיות הצמודות לעין סכות. על הדרך, כרגיל, הם מתעמרים ברועים הפלסטינים.

כאשר אנחנו מגיעים למקום, העדר של הרועים הפלסטינים מחירבת אל-דיר שקוע במרעה. במרחק מה עומד מתנחל ממחולה, אולי רבש"צ – מניח גיא, ושוטר אחד, נתן שמו, עמוס כוונות טובות, וג'יפ צבאי, כנראה בסיור. המתנחל החמוש באקדח מתעקש שזה שטח מדינה, כלומר שטח שצריך לעמוד לרשות המתנחלים לשיטתו, ודורש את סילוק העדר הפלסטיני. עארף דראע'מה, ראש מועצת היישובים הבדואים במקום, מנסה להסביר לשוטר נתן כי מדובר בשטח שבג"ץ כבר הכריע לגביו כי הוא אדמה פלסטינית פרטית, בחלקו של תושבים מטובס, בחלקו של תושבי חירבת אל-דיר. השוטר נתן בעיקר לא רוצה בעיות, ולא רוצה שדברים ייצאו משליטה. הוא עושה רושם של איש טוב לב באמת, השוטר נתן, ומשתדל בכל כוחו להפיג את המתח, אבל הוא גם אבוד ואין לו מושג איך הוא אמור להכריע מה לעזאזל צריך לעשות כאן. אז הוא מתקשר למנהל האזרחי ומבקש שישלחו מישהו. "שבעלי הבית יבואו להחליט", הוא אומר.

במנהל אומרים שיגיעו תוך שעה, אז אנחנו יושבים לחכות: ג'יפ צבאי עם כחמישה חיילות וחיילים באפודים וציוד מלא, ניידת משטרה, כמה פעילי שמאל, רבש"צ (?) מתנחל אחד חמוש באקדח, ושוטר טוב לב שמנסה להרגיע את הצדדים הרגועים ממילא. בכל פעם שגיא מוציא מצלמה, השוטר נדרך ומבקש ממנו בנועם "לא לעשות פרובוקציות", כי באזורים האלה עצם התיעוד נחשב להתגרות קשה. והפרות, כמובן, שממשיכות לרעות בנחת. בשנה האחרונה, מספר עארף, המתנחלים כבר התחילו לעבד פה את האדמה כדי לקבוע חזקה. גם את השיטות האלה מכירים אנשי תעאיוש היטב מדרום הר חברון: קודם לא מאפשרים לפלאחים הפלסטינים להגיע לאדמתם, אחר כך תובעים עליה בעלות.

וכאילו שהסיטואציה הזו – של ההמתנה הקבוצתית לאנשי המנהל באמצע שדות חיטה עם הפרות ברקע – לא הזויה דיה, פתאום מתחילה צפירת יום השואה. לרגע אחד כולנו מסתכלים זה על זה מבולבלים, ואז נעמדים דום. את מה שעבר בראשו של כל אחד מהנוכחים בשתי הדקות הארוכות הללו אפשר רק לנחש.

> מקדשים את השבת: כנופיות מתנחלים תקפו את הכפרים עוריף וחווארה

ג'יפ צבאי עם כחמישה חיילות וחיילים באפודים וציוד מלא, ניידת משטרה, כמה פעילי שמאל, רבש"צ (?) מתנחל אחד חמוש באקדח, ושוטר טוב לב שמנסה להרגיע את הצדדים. מחכים (גיא הירשפלד)

ג'יפ צבאי עם כחמישה חיילות וחיילים באפודים וציוד מלא, ניידת משטרה, כמה פעילי שמאל, רבש"צ (?) מתנחל אחד חמוש באקדח, ושוטר טוב לב שמנסה להרגיע את הצדדים. מחכים (גיא הירשפלד)

"אנחנו מדינת חוק"

הצפירה מסתיימת, הגואל מהמנהל האזרחי מתבושש, והפרות מסיימות בינתיים את ארוחתן וצריכות להגיע למעין לשתות. אנחנו מתפצלים – חלק מהפעילים מלווים את העדר ואת הרועים הפלסטינים למעיין סכות הסמוך, וחלקנו האחר נשארים להמתין לשריף, קרי למישהו מהמנהל.

אחרי למעלה משעתיים, רכב המנהל מגיע סוף סוף. מתוכו מגיח אלינו קצין צעיר מאוד, וכבר במבט ראשון הוא נראה לי עוד יותר אבוד מהשוטר נתן. מסע הדילוגים בין עארף לבין המתנחל ממחולה מתחיל מחדש; גיא מגייס במהירות את פסק הדין של בג"ץ הקובע שמדובר בשטח בבעלות פלסטינית פרטית וגם את המפות המפרטות את חלוקת הבעלות, אבל המתנחל בשלו – פסק הדין עדיין לא חלוט, הסיפור עוד לא גמור. הקצין, כמו השוטר נתן שבינתיים התייאש ועזב את המקום, מתקשה להכריע.

אחרי המתנה ארוכה נוספת, הקצין הצעיר מחליט שלא להחליט ומזמן אליו "את שני הצדדים" – כלומר את הפלסטיני המייצג את בעלי האדמות, ואת המתנחל שמייצג, כנראה, את קול האלוהים עצמו. הוא מבקש מגיא שבא להצטרף לשיחה להתרחק, "כי אתה לא צד בעניין". איך המתנחל הפך בדיוק להיות "צד" לא ברור לי, אבל ככה זה במקומות האלה. מהמרחק שבו אני מנסה לעקוב אחרי השיחה המשולשת אני מצליחה לשמוע את עארף מתעקש על כך שאלה אדמות פלסטיניות פרטיות, ואת הקצין אומר "אני לא נותן שום אישור של המנהל, אבל אני רוצה לעזור לך, ואני רוצה לעזור גם לך. תגיעו להסכם ביניכם".

משונה, אני חושבת. הבחור הזה מתנהג כאילו הוא בורר נייטרלי בסכסוך שכנים ולא נציג של המערכת שבחסותה מתאפשר הגזל לאור יום הזה. בינתיים העדר סיים לשתות ומתחיל לעשות את דרכו חזרה אלינו, עדיין בליווי הפעילים. בשמש הקופחת של הבקעה, שני הצדדים מבינים שהיום הזה מתקרב כבר לסיומו ומחליטים להיפרד מבלי שהושגה הכרעה לכאן או לכאן. הרועים הפלסטינים הצליחו לרעות את עדריהם, להשקות אותם ולחזור הביתה בשלום. במושגים מקומיים, זהו יום של הצלחה. ספק אם היה מסתיים כך אלמלא הנוכחות של הפעילים. אבל לכולם ברור שהעניין רחוק מלהסתיים, ומחר יום חדש. ולכולם גם ברור שמרגע שמתנחלים שמים עין על אדמה פלסטינית כלשהי, נטל ההוכחה הנצחי נופל על כתפי הפלסטינים. אז עארף כבר מדבר עם עורך הדין שיגיע לשטח מחר, וגיא מארגן פעילים שיבואו ללוות את הרועים הפלסטינים בהמשך השבוע.

אנחנו עוזבים את המקום ונכנסים למכונית. המתנחל ממחולה עוזב את המקום גם הוא. השוטר נתן אולי כבר בדרך לביתו שבמושב, שם, הוא סיפר לנו, הוא מגדל עצי הדר ופקאן, להם הוא רוצה להתמסר כשיפרוש לגמלאות. וגם הקצין הצעיר עוזב את המקום, וככל הנראה מודה לאל על שהיום הזה עבר בשלום. כמו נתן השוטר, גם הקצין, שאת שמו לא קלטתי, לא רוצה בעיות, וכמוהו הוא כנראה מאמין באמת שהצליח למלא את תפקידו ביושר בין שני הצדדים המתעמתים. "אם תוכיחו שזה השטח שלכם, נתנהל בהתאם. אנחנו מדינת חוק", הוא עוד מספיק להפטיר לפני שאנחנו נפרדים.

> מה באמת עושים הפעילים של תעאיוש בשטחים?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
בי נפתלי בנט, מתי תתנצל על ההרס שהותרת מאחוריך? (מארק ישראל סאלם / פול)

בי נפתלי בנט, מתי תתנצל על ההרס שהותרת מאחוריך? (מארק ישראל סאלם / פול)

היה שלום נפתלי בנט, קיבלת אפס בהתפתחות פדגוגית

כמו שנכנס למערכת ככה הוא יצא: שחצן, חסר ידע וניסיון שחושב שהוא עדיין מנהל חברת הייטק או מפקד על צוות בקרב. מורשת בנט: פספוס של כל הזדמנות לשינוי, הזניית ניהול החינוך וניצול ציני של כל מהלך להאדרת שמו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf