כך שודד המערב את העיצובים הילידיים

איך רקמה תימנית נתפסת כפרימיטיבית בידיים של אישה תימניה ומתוחכמת אצל אשכנזייה? למה אף אחד לא משלם זכויות יוצרים לעמים אפריקאים שהעיצובים שלהם נמכרים ביוקר באירופה? ומי המדינה הראשונה שהכירה בקניין תרבותי קהילתי? כל התשובות חוזרות למגע הקסם של האדם הלבן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: אורטל בן דיין

בשנת 2003 חברת העטים האיטלקית "דלתא" השיקה קולקציית עטים יוקרתית הנושאת את השם "העמים הילידים". אחד מהדגמים בקולקציה נקרא "מסאי", על שם שבט המסאי, ומחירו היה כ-600 דולר ליחידה. בני המסאי הם נוודים למחצה החיים בעיקר בקניה וטנזניה, והם מהעמים הקדומים ביותר במזרח אפריקה. חברת דלתא היא אחת מעשרות אלפי חברות מערביות שעושות שימוש מסחרי בתרבותם של בני המסאי ללא רשות ומבלי לשלם דמי שימוש. בעשור האחרון, הרווח שנעשה מהשימוש בשמו של שבט המסאי נאמד בלמעלה ממאה מיליון דולר.

בשנת 2012 השיק מותג האופנה היוקרתי "לואי ויטון" קולקציית גברים שפריט הדגל שלה היה שמיכת בסוטו ב"השראת" שבט הבסוטו מלסוטו שבדרום אפריקה. את השמיכות המסורתיות ניתן ללבוש בדרכים שונות והן ידועות בהדפסים המרהיבים שלהן. השמיכות הפכו ללהיט אופנתי והמבקרים גמרו את ההלל על מה שהסתמן כטרנד המקורי ביותר של אותה השנה. גם במקרה הזה השימוש בשמיכות המעוצבות לצרכים מסחריים נעשה ללא רשות וללא מתן דמי שימוש.

> סוד הקסם האפל של פוקימון גו

מימין: רועה במדינת לסוטו לובש שמיכת בסוטו מקורית. משמאל: כרזה של לואי ויטון ל"שמיכה עוטפת" בסגנון בסוטו (Fihliwe CC BY-SA 2.0 , לואי ויטון)

מימין: רועה במדינת לסוטו לובש שמיכת בסוטו מקורית. משמאל: כרזה של לואי ויטון ל"שמיכה עוטפת" בסגנון בסוטו (Fihliwe CC BY-SA 2.0 , לואי ויטון)

"האמנות הנחותה"

תעשיית האופנה היא אחת מהזירות העיקריות שבהן מתגשמות הפנטזיות של המערב על האחר האקזוטי. בשנים האחרונות הוצפו מסלולי התצוגה של בתי האופנה הגדולים בכל מה שנתפס בתודעה המערבית כאותנטי, שורשי ופראי. המעצבים עושים שימוש נרחב במוטיבים של תרבויות לא מערביות: הדפסים, טכניקות ייצור, אמנות, סמלים ועוד. מאחר והאופנה כפופה להיגיון של השוק החופשי ועולם המסחר, תרבויות שלמות הופכות בהינף תצוגה לטרנד, ארטיפקטים בעלי ערך דתי הופכים לאביזרי תפאורה והאותנטיות לכלי לקידום מכירות. תרבויות של מיעוטים אתניים, עמים ילידים וקבוצות לא לבנות עוברות מיתוג וקומודיפיקציה, נדרסות תחת גלגלי מכונת הצריכה, לא פעם באופן מבזה ומשפיל.

הרידוד וההשטחה הברוטאלית שעושים בתי האופנה לשלל האמנויות שמוצאן ביבשת אפריקה מרוקנים מתוכן את היצירה האמנותית והמשמעויות החברתיות, התרבותיות וההיסטוריות שלה. ההדפסים, האיקונוגרפיה והשפה הוויזואלית, שעיטרו את הקולקציות שכיכבו באולמות התצוגה בשנת 2012, נדחסו תחת המונח "הדפסים אפריקאיים" ומעצבים ואנשי תעשיית האופנה הכריזו על המגמה האופנתית בשם "הטרנד השבטי".

הצרכן המערבי אינו יודע מה מקורם של ההדפסים, מה משמעותם ואיזה קהילה הם מייצגים. בכל זאת אפריקה היא מקום די גדול, ובמדינה אחת באפריקה קיימות בממוצע כ-200 קבוצות אתניות. תעשיית האופנה מתייחסת לתוצרי התרבות והאמנות שמוצאם באפריקה כאילו נפלו עליה היישר מהג'ונגל לאולמות התצוגה, ללא מקור וללא הקשר. המילים "שבט" ו"אפריקה" הופכות לקטגוריות גנריות שכוללות בתוכן מגוון עצום של מאות תרבויות ומסורות.

בשונה מתחומי האמנות האחרים, אמנות עיצוב האופנה תלויה באופן עמוק יותר בעולם המסחרי וכפופה הרבה יותר להיגיון הכלכלי שלו. אחד מהגורמים לכך הוא שהאופנה נועדה לשימוש יומיומי של אנשים והיא אמנות פונקציונאלית. קהל היעד שלה הוא הציבור הרחב ועל מנת להגשים את ייעודה – לגרום לאנשים לרצות ללבוש אותה ולצרוך אותה – היא לא יכולה שלא להיות כפופה לחוקי ההיצע והביקוש של תרבות הצריכה.

אין זה אומר שסוגי אמנויות אחרים לא כפופים להגיון של השוק החופשי, אך בשונה מהם אופנה פונה לקהל הרחב ונגישה אליו, ואילו אמנויות כמו אמנות פלסטית ויצירות שמוצגות במוזיאונים וגלריות פונות לקהל יעד מצומצם, מטרתן להתבדל והן מתקיימות בתוך נישות סגורות, שנגישות לקבוצות קטנות ואקסקלוסיביות. אמנויות כמו קולנוע, תיאטרון ומוזיקה, שלרוב פונות לקהל הרחב ותלויות גם הן בצריכה רחבה, מוכרות חוויה חד פעמית של צריכה: צפייה בסרט או הליכה להופעה אינה חוויה של צריכת מוצר פיזי. להבדיל, חווית צריכת האופנה היא חוויה שנטועה במימד החומרי, הצרכן קונה תוצר אמנותי כדי ללבוש אותו ולעשות בו שימוש חוזר, בדומה למשל לכלי מטבח דקורטיביים. ההבדלים הללו, בין היתר, מתחזקים את הדימוי שדבק באופנה כאמנות מסוגה נמוכה.

> בתורכיה השאלה היא רק איזו מתיאוריות הקונספירציה אמיתית

הפרסומת של חברת דלתא לעטי מסאי. לא שילמו תמלוגים (חברת דלתא)

עטים מסדרת "מסאי" של חברת דלתא, שאזלו מהמלאי לאחר שנמכרו כולם (חברת דלתא)

פרסומת לעטים מסדרת "מסאי" של חברת דלתא, שאזלו מהמלאי לאחר שנמכרו כולם (חברת דלתא)

החופש ממנו נהנה עולם האופנה לעשות שימוש לא מורשה בתוצרי התרבות של עמים לא לבנים נטוע בהבחנה המודרנית שעושה המערב בין תרבות ואמנות לפולקלור כחלק מיצירת דיכוטומיות היררכיות בין המודרני למסורתי. תחת תפיסת העולם הזו עוצבו המושגים שעיצבו את דיני הקניין הרוחני בעולם המערבי.

כבוד וחזיות

המשמעות בפועל של תפיסת העולם הזו היא שתרבות ואמנות של עמים לא לבנים אינה קיימת אלא אם כן אמנים לבנים מכריזים שהיא קיימת, מנכסים אותה ומתווכים אותה לאנשים לבנים אחרים שצורכים אותה. העולם המערבי רואה ביוצרים לא לבנים אנשי ביצוע טכני שמחוללים ארטיפקטים ללא שאר רוח, מחשבה או כשרון העומדים מאחוריהם, ולכן ל"תוצרים" שלהם אין ערך אמנותי. לעומת זאת, הוא רואה ביוצרים הלבנים אנשים שניחנו ביכולת אלכימית להעלות את "התוצרים" הללו לדרגה של אמנות גבוהה. זהו מגע הקסם של האדם הלבן שהופך את שמיכת הבסוטו מ"סתם" בגד פולקלור של שבט אפריקאי לפריט עיצובי אמנותי שנמכר במאות דולרים.

קשה להתעלם מהציניות הטמונה במעשה הגניבה. לאורך ההיסטוריה הקולוניאליזם המערבי פגע באופן עקבי ועמוק במסורות ובתרבויות של העמים הילידים כשהתייחס אליהן כתרבויות נחותות ופרימיטיביות ולעיתים פעל באופן אקטיבי להכחדתן. ואילו היום, במצב הפוליטי הפוסט-קולוניאלי, המערב משתמש בתרבויות שהוא עצמו ביקש להרוס כחומר גלם חינמי לעשיית רווחים כלכליים.

בשנים האחרונות השיח הביקורתי העוסק בניכוס וניצול ותרבותי פוגש את האתוס של "חופש יצירתי ובלתי מוגבל" ששולט בעולם האופנה. בשנת 2012 לדוגמא, חברת ההלבשה התחתונה המפורסמת "ויקטוריה סיקרט" העלתה למסלול התצוגה דוגמנית בתחתונים וחזייה כשלראשה שמלת ראש אינדיאנית, הלא הוא הכובע המפואר עטור הנוצות שהפך במערב לסמל גנרי של התרבות האינדיאנית. לשמלת הראש ערך מיוחד בתרבות האינדיאנית והזכות ללבוש אותה שמורה למכובדי הקהילה ולאנשי רוח שהרוויחו אותה, והנה בתצוגת אופנה חובשת אותה דוגמנית בעירום כמעט מלא.

הקהילה האינדיאנית מחתה והאשימה את החברה בשימוש מבזה ומשפיל בתרבות האינדיאנית ובסקסואליזציה של נשים אינדיאניות, שעל פי נתונים רשמיים נאנסות בהיקפים של עד פי שניים מנשים לבנות. המחאה הציבורית הצליחה להשפיע והחברה התנצלה והסירה את התצוגה.

מקרה זה לא מנע מבית האופנה הצרפתי "שאנל" להעלות שנתיים לאחר מכן, בסתיו 2014, תצוגה בה התהלכו על המסלול דוגמניות לבושות בשמלת ראש אינדיאנית. המחאה הציבורית לא איחרה לבוא וגם בית האופנה שאנל נאלץ להתנצל:

האינדיאנים הינם חלק אינטגראלי מהתרבות העשירה של טקסס, ושמלת הראש מנוצות היא אחת הדוגמאות המרהיבות ביותר מבחינה ויזואלית. אנחנו מתנצלים מעומק ליבנו אם הייתה פה אי הבנה או שהתצוגה נתפסה כמעליבה, משום שהיא באמת הייתה אמורה לשמש כמחווה ליופי של האומנות. [ ההדגשה שלי, א.ב.ד]

צפו: כתבה על שערוריית שמלת הראש האינידיאנית של ויקטוריה סיקרט:

הניכוס והמסחור של תרבות האחר תמיד מלווה בשיח "מיטיב". בתי האופנה הגדולים טענו שהטרנד השבטי מיטיב עם אפריקה כי הוא "מביא למערב את אפריקה בהקשרים חיוביים". השוד והביזה של המערב את המשאבים הכלכליים והתרבותיים של העמים הלא לבנים תמיד מנוסחים בשפה פטרונית ומתנשאת. השימוש במונחים חיוביים כמו "מחווה" ו"השראה" הוא חלק מהטרמינולוגיה הרווחת בעולם האופנה, שנועדה להכשיר את השימוש שעושות חברות מערביות ביצירות תרבותיות ללא רשות, ללא מתן קרדיט וללא מתן דמי שימוש.

החוק עם החזקים

זה המקום לערוך הבחנה בין שתי טענות מרכזיות של המבקרים: אחת מתרכזת בצורות ובדרכים בהן עושה המערב שימוש ביצירות התרבותיות של האחר. ביקורת זו מנוסחת באמצעות מושגים מעולם הרגש, כמו פגיעה, ביזוי, השפלה וכבוד. כאן עולה רק הדרישה ליחס מכובד וראוי לתרבות של האחר. זו אמנם ביקורת שמאתגרת את עולם האופנה ומכריחה אותו לשאול שאלות על מוסר ואחריות, אך היא אינה מאיימת על השיטה שכרוכה בניצול כלכלי של משאבי התרבות של האחר.

הטענה השניה מנוסחת באמצעות מושגים מעולם החומר, כמו ניצול, גניבה, בעלות וזכות הקניין הרוחני. כאן הדרישה היא להכיר בעמים הילידים כבעלים החוקיים של יצירות התרבות שלהם. המטרה היא להגביל בצורה פורמלית את השימוש שעושות חברות מערביות ביצירות התרבותיות של ילידים ולהגדיר את השימוש הזה כפגיעה בזכויות יוצרים, על כל המשמעויות המשפטיות המתלוות לכך.

מדובר בהתנגשות חזיתית בין שתי תפיסות עולם. דיני הקניין הנהוגים במערכת המשפטית המערבית נועדו להגן על זכויות הקניין הרוחני והפרטי של האדם הלבן כפי שהתגבשו במאה ה- 18. זו מערכת שנבנתה ועוצבה בהתאם לתפיסותיו הכלכליות-חברתיות והיא נועדה לשרת את האינטרסים שלו. תנועת הנאורות והמחשבה הכלכלית הליברלית הפכו את זכות הקניין הפרטי לערך מקודש ולא במקרה מושגים כמו בעלות קהילתית משותפת וקניין תרבותי נעדרים ממנה.

העובדה שיכולה להיות יצירה אחת שמאחוריה עומדת קהילה שלמה זרה לדרך בה תופס המערב אמנות ותרבות. זו תפיסה ששמה את הדגש על הייחודיות והחד פעמיות של היוצר, ודיני קניין רוחני וזכויות יוצרים נכתבו בהתאם לתפיסה הזו. כך מערכת המשפט המערבית מספקת הגנת זכויות יוצרים רק כאשר ליצירה יש יוצר מזוהה שחתום עליה, והיא אינה מכירה בעובדה שבמקומות אחרים בעולם מתקיימות מסורות אומנותיות ותרבותיות אחרות שאין להן יוצר אחד מזוהה והן תוצר של יצירה קהילתית משותפת, דינמית ומתפתחת.

כך נוצר מצב אבסורדי בו בית אופנה יכול לתבוע אדם פרטי שהעתיק ממנו גזרה וסופר יכול לתבוע אדם שהעתיק ממנו טקסט והמערכת המשפטית תספק להם הגנה. לעומת זאת, קהילה לא תוכל לתבוע מעצב שעשה שימוש בהדפס ייחודי ומקורי ששייך לה או סופר שהעתיק לספריו טקסטים אוראליים שנוצרו על ידה.

> אורטל בן דיין: כל קורנות הקמפיין לשחרור זדורוב הן נשים

בני מסאי לובשים עיצובים מקוריים של הקהילה (V CC BY-NC 2.0)

בני מסאי לובשים עיצובים מקוריים של הקהילה (V CC BY-NC 2.0)

לעומת זאת, מערכת המשפט האנגלו-אמריקאית כן מכירה בקונספט של בעלות משותפת כשמדובר בתאגיד. למשל, חברת "אדידס". במלאכת העיצוב של בגדי אדידס עוסקים המון אנשים ולא ניתן לדבר על יוצר יחיד ומזוהה. יש מעצבים, תדמיתנים ותופרים, שלא לדבר על עובדי המפעלים של החברה במזרח הרחוק. בפועל המוצר הסופי הוא תוצר של עבודה משותפת, אבל זכויות היוצרים שייכות לחברת "אדידס". זו צורת הסדרה פורמלית שהופכת קבוצה של אנשים (שלא בהכרח חופפים למי שייצרו את הבגדים בפועל, ולרוב הם אחרים מהם לגמרי) לישות משפטית אחת ששמה "תאגיד". או במילים אחרות: התאגיד מתפקד כישות משפטית שמתחזה לאדם ומאפשרת לתאגיד ליהנות מזכויות של קניין רוחני כאילו היה יוצר פרטי. זכויות הקניין הרוחני שייכות לבעלי החברה ומחזיקי המניות של חברת "אדידס", שהם למעשה אלו שיש להם את הכוח הכלכלי לקנות מהמעצבים את זכויות היוצרים שלהם.

הנצחון הילידי הראשון

בני המאורי הם המתיישבים הראשונים ב"אאוטארואה", שמכונה היום "ניו זילנד". במשך מאות שנים הם היו מנותקים מתרבויות אחרות עד הגעתם של הבריטים לאיים כחלק מפרויקט ההתיישבות הקולוניאלי. שנות הבידוד הרבות יצרו באזור תרבות ייחודית, עשירה ומקורית, שמצטיינת במיוחד באמניות הבמה, מיתולוגיות, עבודות יד ובאמנויות לחימה. היום הם מהווים מיעוט במדינה, כחצי מיליון איש מתוך כ-4.4 מיליון.

בשנים האחרונות הפכו האמנויות של בני המאורי לפופולאריות מאוד. ניו זילנד אימצה באופן רשמי מוטיבים רבים מתרבות המאורי, במיוחד את ריקוד ה"קאמה טה קה", ריקוד מלחמה שהפך לסמל הרשמי של נבחרת הרוגבי הניו-זילנדית, שרוקדת אותו בתחילת כל משחק. בהדפסי הקורו המסורתיים נעשה שימוש נרחב על ידי חברות מסחריות גדולות בניגוד לרצונם המפורש של בני המאורי.

מצב זה הוביל את המאורי להיות חלוצי המאבק על הזכויות הכלכליות של עמים ילידיים על קניינם התרבותי. המאורי מנהלים מאבק ארוך שנים ודורשים את הנתח המגיע להם מההכנסות שעושים גופי ענק מסחריים על חשבונם. מאבקם התרכז בזירה הבינלאומית וב-1993 כינס האו"ם את "הוועידה הבינלאומית בנושא קניין תרבותי של עמים ילידים", שהניבה את הצהרת ה"מטאטואה" (Mataatua), שם נכתב שלעמים הילידים בעולם יש זכויות על התוצרים התרבותיים שלהם. ההצהרה כללה מספר המלצות כלליות, שכמעט בלתי אפשרי ליישם. הניסיון של האו"ם וגופים לא ממשלתיים שונים ליישב את המחלוקת בין עמים אלה לבין מדינות או גופים מסחריים נכשלים, כי הם כולם כבולים למושגים שעוצבו בדמות האדם הלבן.

בתוך ניו זילנד, לעומת זאת, מאבקם של בני המאורי נשא פירות. כך למשל כשיצרנית בגדי ים בניו זילנד רצתה לעצב קו בגדי ים תוך שימוש בהדפסי הקורו, היא עשתה זאת בשיתוף פעולה עם בן שבט המאורי, שעליו הוטלה האחריות לייצג את הקהילה ולדאוג להבטחת האינטרסים שלה. על שולחן המשא ומתן התנהל דיון על השימוש בהדפס הקורו, כשזו לצד זו נידונות הכדאיות המסחרית, הכבוד התרבותי וחלקם של המאורי בתמלוגי מכירות עתידיים. כאשר הושק קו בגדי הים לראשונה בשבוע האופנה בסידני 2014 הוא זכה לסיקור תקשורתי נרחב וקיבל שבחים על ההתנהלות ההוגנת והמוסרית כלפיי בני המאורי.

כיום ניו זילנד ואוסטרליה הן המדינות המתקדמות ביותר בכל הנוגע להתמודדות עם סוגיית זכויות הקניין התרבותי, והן מנסות בכנות למצוא פתרונות יצירתיים בתוך מערכת המשפט ומחוצה לה. תקדים משפטי חשוב בסוגיית הקניין התרבותי נוצר בפסק הדין מילפורורו נגד אינדופורן משנת 1995, בו קיבל בית המשפט האוסטרלי את התביעה הקולקטיבית שהגישו אמנים אבוריג'ינים. הם תבעו סוחר שטיחים אוסטרלי שהעתיק יצירות אבוריג'יניות והשתמש בהן כאלמנטים עיצוביים. הסוחר טען כי אין זכויות יוצרים על הדוגמאות משום שאינן רשומות על שמו של יוצר מסוים שניתן לאתרו. בית המשפט קבע כי דווקא יש יוצר ניתן לזיהוי, והיוצר הזה הוא הקהילה. משמע, הקהילה האבוריג'ינית מחזיקה בבעלות משותפת על תוצרי התרבות שלה.

ברמה הבינלאומית, לעומת זאת, עדיין לא זכתה הסוגיה לטיפול מספק מעבר להצהרות כלליות. לבני המאורי, המסאי ואינספור קהילות אחרות אין אפשרויות ריאליות לתבוע חברת אופנה גדולה שפועלת בארה"ב או באירופה על הפרת זכויות יוצרים.

צפו: נבחרת הרוגבי של ניו זילנד מבצעת ריקוד של בני המאורי בפתיחת משחק

מזרח ואשכנז

עולם האופנה הישראלי פועל בצורה דומה לעולם האופנה האנגלו-אמריקאי. האופי הקולניאלי של הציונות יצר מערכת היררכית בה יש ילידים, מתיישבים, כובשים ומהגרים. הילידים הפלסטינים והמהגרים מארצות ערב והאסלאם מתפקדים בהקשר הזה עבור הוותיקים האשכנזים – האדם הלבן של המזרח התיכון – כקהילות מסורתיות פרימיטיביות, והיחס אליהן בכל הנוגע ליצירות תרבותיות תמיד היה דו משמעי. מצד אחד בא פרויקט המודרניזציה, שמטרתו למחוק את המסורת ה"נחשלת" של המזרחים עד לצמיחתו של יהודי חדש בדמותו של האדם המערבי, ומן הצד השני נמצאת היקסמות מהמזרח ומתרבותו.

על הציר האמביוולנטי הזה נע גם עולם האופנה הישראלי והוא הרבה לעשות שימוש בתרבותם של מזרחים ופלסטינים ולשלבה בתוך יצירה לה הוא קרא "ישראלית מקורית". המקרה המוכר מכולם הוא השימוש שעשה בית האופנה הציוני המצליח והמיתולוגי "משכית" ביצירות האמנות של נשים תימניות. משכית הייתה חברה ממשלתית שפעלה בישראל בין השנים 1954-1994, והייתה לבית האופנה הישראלי הראשון שזכה להכרה והערכה בינלאומית. המוצרים המוערכים שלו אף שימשו כמתנות רשמיות שמדינת ישראל העניקה לדיפלומטים וראשי מדינות.

בדומה לאותה טרמינולוגיה חיובית בה נוסחה ההתנצלות שפרסם בית האופנה "שאנל", משכית הגדירה עצמה כחברה המספקת לעולים ולשכבות המצוקה תעסוקה ופרנסה תוך שהיא מסייעת לשימור תרבותי של "מלאכות המזרח".

חברת משכית הפכה את הרקמות התימניות הייחודיות למוצר הדגל שלה, תוך שהיא משווקת את הדגמים הייחודיים בישראל ומחוצה לה כאופנה ישראלית "אותנטית". ההצלחה המסחררת של "משכית", שעד היום מוצריה נחשבים לפרטי אספנות יקרים, קשורה בעיקר לייחודן של הרקמות התימניות ולמלאכת היד העדינה והמוקפדת שלהן, ששולבו בשמלות וגלביות ששאבו השראה מתרבויות הים התיכון. בשילוב עם ההיקסמות האוריינטליסטית של המערב מה"אותנטי" זה היה מתכון להצלחה מסחררת.

בתוך ישראל קהל היעד של משכית היו נשים אשכנזיות מבוססות והחברה הקפידה להשתמש בדוגמניות אשכנזיות כפניו של בית האופנה. האפשרות שנשים תימניות ידגמנו את פרי יצירתן לא עלתה על הדעת, נשים מזרחיות כהות עור בפרונט לא היו מאפשרות ללקוחות האשכנזיות לקודד את הבגדים כעיצוב ישראלי מקורי ויוקרתי. הרי לא היה נדיר לראות באותה תקופה נשים תימניות לבושות בבגדים מעוטרים ברקמה תימנית, אך כשהן דגמנו את יצירתן היא נתפסה כמושא ללעג, לבושן נתפס כנחשל ופרימיטיבי ומטרת תהליך הקליטה ומדיניות כור ההיתוך היו להכחיד סממנים אלו במהרה. לעומת זאת, כשאישה אשכנזייה לבשה אותם היא העניקה לבגד את מגע הקסם של האדם הלבן – אותו תהליך אלכימי שהופך את הבגד מ"סתם פריט מסורתי" לפריט נחשק, יקר ואופנתי. מוצר שאפשר להרוויח ממנו כסף.

על אף שמוצר הדגל התימני קנה למשכית את שמה העולמי וגרף עבור בית האופנה רווחים כלכליים ויוקרה בינלאומית, המשיכו הנשים התימניות לקבל עבור יצירתן המקורית שכר זעום ללא מתן קרדיט וללא הכרה בתרומתם המכרעת למפעל המצליח.

> ביקורו של נתניהו באפריקה היה יריקה בפני האזרחים שישראל עוזרת לדכא

רות דיין מציגה רקמה תימנית למלכת היופי של ישראל, שרה טל, בחנות של "משכית"בתל אביב, 1956 (הנס חיים פין, אוסף התצלומים הלאומי)

רות דיין מציגה רקמה תימנית למלכת היופי של ישראל, שרה טל, בחנות של "משכית"בתל אביב, 1956 (הנס חיים פין, אוסף התצלומים הלאומי)

אחרי מלחמת ששת הימים הרחיבה משכית את מעגל הניצול והחלה להעסיק נשים בדואיות ופלסטיניות ולשלב את הרקמות ועבודת היד שלהן בדגמיה. כמו התימניות, גם הנשים הפלסטיניות והבדואיות נושלו מהקרדיט כמו גם מהרווחים הכלכליים שרקמותיהן הניבו לבית האופנה. השימוש שעשתה משכית בנשים התימניות, הבדואיות והפלסטיניות לא היה שונה מהשימוש שעשתה המחלקה לתכשיטנות בבצלאל ביצירות הייחודיות של הצורפים התימנים והיא אינה שונה מהשימוש שעושים היום בתי האופנה הגדולים בתרבותם של עמים לא לבנים.

לא לבנות גדרות

הטוענים נגד זכות הקניין התרבותי שואלים בהתרסה האם גם הצרפתים יכולים לדרוש זכויות יוצרים על הבגט והאיטלקים על הפסטה. הם כמובן מתייחסים לסוגיה במנותק מההקשר ההיסטורי ומיחסי הכוח הכלכליים שבנויים מלכתחילה על פערים מופרזים לטובת האדם הלבן. העמים הילידים לא יכולים להתחרות בהמצאות ובשינויים המהירים של חברות קפיטליסטיות ובחדשנות הטכנולוגית שלהן. התרבות והמסורת של העמים הילידים ברובה בנויה על עשייה ללא מטרות רווח ועל התנדבות. לפולקלור אין תקשורת המונים ומדיה דיגיטלית שיוכלו לשמר את ההמשכיות ולעודד התפתחות. כשמנסים לייצר סימטריה (בגט מול רקמה מסורתית) צריך לזכור שלעמים הילידים אין את חופש הבחירה והאמצעים שיש למערב לשמירה על המסורת והתרבות שלהם.

חשוב לזכור כי זו בראש ובראשונה סוגיה של אי שוויון. הדיון בסוגיית הבעלות על קניין תרבותי הוא למעשה דיון על תיקון עוול היסטורי, כי הוא עוסק בשאלה מי שולט ומרוויח מהמשאבים התרבותיים של העמים הלא לבנים. הטיעון של הקהילות ברמה ההיסטורית והסוציולוגית הוא טיעון מוסרי מובהק וחזק. אך האם מדובר בכלל בדרישות עם היתכנות בעידן של כלכלה עולמית, גלובליזציה ומהפכת מידע, שמחברת בין אנשים ותרבויות מכל העולם ויוצרת בהכרח דיפוזיה תרבותית, שלא ניתן לאכוף עליה כללים?

שאלה נוספת היא מה הם הערכים הקריטיים שיגדירו פגיעה בזכויות הקניין התרבותי, ועל מי הם מיושמים. בעוד שהדיון התיאורטי עוסק בעיקרו במשמעויות הכלכליות הרחבות של חברות בעלות כוח, תאגידים, וגופים ממשלתיים, הדיון הפופולרי בנושא הזה הוא גרסה וולגרית (ולעיתים אף מביכה) של הסוגיה. בארה"ב הוא כבר הגיע למימדים אבסורדיים: למשל, סטודנט שהגיע למסיבה בקמפוס וחבש סומבברו הואשם בניכוס תרבותי ועבר שיימינג. באוניברסיטה אחרת פעלו סטודנטים על מנת לסגור סושייה בקפיטריה ואף הצליחו, זאת על אף שהיפנים כלל אינם עונים על ההגדרה של עמים ילידים.

דיונים מהסוג הזה מכריחים אותנו לעשות הבחנה בין שימוש מתועש, שנועד להפקת רווחים כלכליים, לבין שימוש שעושים אנשים בתוצרי תרבות של האחר שלא למטרת רווח ואינם כרוכים בניצול. חשוב לזכור כי קביעה שבן תרבות אחת לא יכול כלל לעשות שימוש בתרבות של האחר משמעותה הקמת גדרות זהותיים תרבותיים. השפעות בין תרבותיות קיימות מאז ומעולם ולא כל שימוש באלמנטים מתרבות אחרת כרוך בניצול כלכלי. בבואנו לדון בסוגייה עלינו לבחון האם הדיון אינו גולש לעבר מיסוד הדיכוטומיה בין מסורתי למודרני, במקום הפירוק שלה ויצירת שיח חדש על תרבות, מסורת ובעלות שמטרתו לשים קץ לניצול של האדם הלבן את המשאבים של האחר.

אורטל בן דיין היא עיתונאית, סוציולוגית, בעלת חנות בגדי וינטאג' ומעצבת תכשיטים. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "דומוס"

> שכם: השיבה של אבי ומותו של הנער שאהבתי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"רוצים להצית? תציתו לבד". ארי שמאי מחלק עצות באולפן ערוץ 20, כשלידו יושב המצית (צילום מסך)

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf