newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אנחנו לא הפולשים, עיריית תל אביב היא מי שפולשת לנו לחיים"

לפני מעל לשישים שנה שלחה אותם המדינה לגור בשכונת אבו כביר בדרום תל אביב. עכשיו העירייה קוראת להם פולשים ומבקשת לפנות כמאה תושבים מביתם ללא פיצוי. התושבים דורשים הכרה ויוצאים למאבק

מאת:

שישים שנה אחרי שהגיעו לשכונת אבו כביר בדרום תל אביב, טוענת העירייה כי כ-25 המשפחות המתגוררות במתחם הן פולשות ומתכונת לפנותן מבתיהן. במקום מבני הטלאים המתפוררים, בהם חיים כמאה בני אדם , מתכוונת העירייה להרחיב את פארק החורשות הצמוד למתחם, וזאת לאחר שבמשך כל השנים נמנע מנהל מקרקעי ישראל מהסדרת מעמדם של התושבים על הקרקע. המשפחות מנהלות מאבק משפטי מול העירייה, ובחודשים האחרונים יצאו למאבק ציבורי הכולל הפגנות מול העירייה, ראש העירייה ושרים בדרישה לקבלת פיצויים הולם תמורת הפינוי.

בפעם הראשונה בה אני מגיע לשכונת אבו כביר לוקח לי זמן למצוא את בית הכנסת, שם קבעתי להיפגש עם כמה מהתושבים שמובילים את המאבק. הכביש המוזנח בכניסה לשכונה הקטנה מבלבל ומוביל אותי אל תוך שביל צר שמשני צדיו שורות של בתים מתקלפים. למרות שהשכונה היהודית קיימת כבר מתחילת שנות החמישים, הרעיעות, ההזנחה, וחוסר התכנון ניבטים מכל פינה כמו גם הצפיפות הלכלוך והסורגים שמכסים כל חלון ומרפסת. לבסוף, בעזרת אחד התושבים שחולף במקום, אני מאתר סמטה צדדית שמעברה נמצא מתחם גדול שמקורה ביריעת ברזנט ונראה שמשמש כמוסך. בסופו ממוקמת דלת קטנה שמובילה לתוך בית כנסת.

בית הכנסת הוקם ב-1956 על ידי התושבים שהגיעו לשכונה כמה שנים קודם לכן ולוחות הקדשה לנפטרים מבני המקום נצבים בפינות שונות. היום מתקיימת אזכרה לבן משפחה שנפטר לפני כמה שנים. נשים וגברים מבני משפחת גולן (גורזאט) יושבים מסביב לשולחן בכניסה לבית הכנסת, ואני מצטרף לברכות על האוכל. קל לשכוח באותו רגע שהמרחב היפה והמושקע, שעל קירותיו מתנוססת היסטוריה של קהילת עולי פרס, עומד בפני הריסה, והוא צפוי להיעלם כלא היה.

> בנט הכריז שהפערים צומצמו אבל מבחני המיצ"ב מעידים ההפך

בית הכנסת באבו כביר המיועד להריסה (צילום: מיכאל סולסברי-כורך)

בית הכנסת באבו כביר המיועד להריסה (צילום: מיכאל סולסברי-כורך)

עשרות שנים של הזנחה והתעלמות

רוב המשפחות שהגיעו לשכונה בשנות החמישים, לאחר שהמדינה ביקשה כי יהודים יתפסו את בתיהם של פלסטינים שגורשו מהמקום במלחמת 1948, הגיעו לישראל מאיראן. אורה גריב גדלה באבו כביר. היא בת למשפחה בת 12 נפשות. הוריה הגיעו לארץ מאיראן ב-1951, והם היו בין חברי הקהילה שבנו את בית כנסת בו אנחנו יושבים כעת.

"באיראן בני המשפחה שלי היו בנאים וקנו ומכרו בתים. לא היה להם קשיים כלכליים שם, והם באו לארץ מתוך אידאולוגיה עם ששה ילדים קטנים ואמא בהריון. הורי הגיעו לשכונת אבו כביר בגלל שלכאן שלחה אותם הממשלה", אומרת גריב שמספרת כי בהתחלה שוכנה המשפחה בפחונים בבאר שבע, עד ששמע אביה כי יש צורך באנשים שיגורו באבו כביר. "אחרי שהערבים ברחו משכונת אבו כביר, הממשל פחד שהם יחזרו לבתים, וביקש מאנשים לבוא ולגור כאן. לא הייתה הרבה הענות, מכיוון שאנשים פחדו מצלפים שהיו ממוקמים בגבעה שהיום היא תל כביר, שהמשיכו לירות על השכונות גם אחרי מלחמת העצמאות. ההורים שלי שמעו על כך מהקהילה הפרסית במקום והגיעו מיד. אבי סיפר לי שבשנים הראשונות עם בואם הייתה סכנית ממשית לחייהם מכיוון שצלפים ירו עליהם משכונת תל כביר הסמוכה. אבי היה ציוני ואדם פשוט, ואיפה שאמרו לו לגור, ככה הוא עשה".

למרות זאת לאורך השנים היו התושבים במתחם שקופים לחלוטין עבור העירייה. "לכל השרותים הבסיסיים היינו צריכים לדאוג בעצמנו", אומרת גריב. "התושבים נאלצו בעצמם להתחבר אל קו ביוב. לא הייתה ברירה. חשמל עד לאחרונה לא היה ברחובות השכונה. אנשים נאלצו להתמודד עם הערב בעלטה. לא איסוף אשפה. אפילו לחבר אותנו למים עלה לנו ביוקר ובמלחמה. המשפחות היו משפחות מצוקה וההזנחה של העירייה רק הוסיפה קושי. לא היה לנו כאן מתנ"ס או חוגים. היה כאן בית ספר, ואחר כך שלחו אותנו לתיכון לאינטגרציה בצפון תל אביב. רוב התושבים ברגע שנגמר בית הספר העממי בשכונה יצאו לעבוד לפרנס את המשפחה. אני היחידה במשפחה שהצליחה לסיים 12 שנות לימוד. חלק הצליחו להרים את הראש ולברוח וחלק לא. לאנשים היה מאוד קשה להתמודד עם הכל. הרבה כאן נפלו לעוני ולסמים".

ד', תושב השכנה שיושב לצדנו במהלך השיחה, מהנהן ומוסיף "עד היום המשפחות כאן חיות בקושי. יש כאן משפחות שמתקיימות מאיסוף בקבוקים. אם יפנו אותן הן עוברות לגור ברחוב. בהרבה בתים אנשים מאכסנים בלוני גז ומוכנים להלחם. אין להם מה להפסיד".

לדברי גריב, הבית שבו גדלה ניתן למשפחה מעמידר. היא אינה זוכרת כמה שילם אביה לעמידר, אך היא זוכרת שכילדה היא הלכה עם אביה לבית משפט כדי שיוריד את התשלום הדו חודשי לחברה. לדבריה, השופט אישר את הבקשה. היא אינה מאמינה לעירייה שטוענת שהיא מתכוונת להרחיב את פארק החורשות, "גם בקריית שלום פינו תושבים כיכול כדי לבנות פארק, שמו קצת עצים ואחרי כמה שנים שינו את התוואי ובנו שם בניין ענק שמאכלס משרדי ממשלה וחנויות". גריב מאמינה שהעירייה פשוט רוצה לבנות כאן בנייני דירות, שבהם יגורו אנשים אחרים.

> ביתו של תושב עארה בסכנת הריסה בגלל כביש שלא ייבנה

אנחנו יוצאים מבית הכנסת לעבר ביתו של אשר. גם הוא נולד במקום וגם הוא זוכר את אביו משלם לעמידר על הבית בו הם גרו. "זה היה הבית של אבא שלי ואני המשכתי לגור כאן. זה הגג של המשפחה שלי. הביאו את המשפחות לכאן כדי לשמור על המקום, ועכשיו כשמחירי הנדל"ן בתל אביב עולים רוצים לפנות אותנו. אנחנו לא הפולשים, עיריית תל אביב היא מי שפולשת לנו לחיים. היא מי שמאיימת עלינו". לדבריו "העירייה מעולם לא דאגה לנו, הכל היינו צריכים לדאוג לעצמנו".

הבית השלישי אליו אנחנו מגיעים מגודר כולו. חיים כהן מזמין אותנו להכנס. הוא גר בבית משנת 1972. לעמידר הוא משלם מאותה שנה מידי חודשיים. שלא כמו רבים מהתושבים הוא שמר על הקבלות ואת החוזה עליו חתם מול עמידר. "השקעתי את הדם שלי פה", הוא אומר לי בהתרגשות בזמן שהוא מראה לי את החדרים בבית. "בכסף שהשקעתי בדירה פלוס הכסף ששלמתי לעמידר כל השנים האלו הייתי יכול לקנות כבר שלוש דירות".

כהן חושש שאם יפנו אותו מהבית הוא יזרק לרחוב או שיינתן לו בית קטן ולא שימושי בשכירות. "עברתי כמה צינתורים, ואני חולה לב. אני מתקיים בקושי מקצבת ביטוח לאומי וחצי מהכסף הולך על תרופות. אני לא יכול לעבור לבית אחר שלא יתאים לצרכים הרפואיים שלי". לגבי הטענה שהוא פולש כהן משיב "איך אני יכול להיות פולש אם אני משלם לעמידר קרוב לחמישים שנה?". וגריב מוסיפה: "הם לא חלמו שמישהו יבקש יום אחד את הקבלות. ההורים שלנו היו אנשים פשוטים ולא שמרו את הקבלות".

הכרה ופיצויים

עורכת הדין ליטל סמארה שמייצגת חלק מהתושבים מסבירה: "מדובר בסיפור דומה להרבה שכונות בתל אביב כגון כפר שלם, שכונת הארגזים, וגבעת עמל. זוהי קרקע ששיכת למנהל מקרקעי ישראל, כי מעולם לא הוסדרו זכויות הבעלות של התושבים שם. עמידר, שניהלה את הקרקע, נתנה אפשרות להסדיר את הבעלות אבל פירסמה את העניין בעיתונים שלא היו נגישים לתושבים. מכיוון שהבעלות שלהם לא הוסדרה התושבים נחשבים לפולשים. מי שמקבל פיצוי הוא בעל הקרקע. מכיוון שהם נחשבים לפולשים הם זכאים לפיצויים מינמלים ולא לכאלה של מי שהוא בעל הקרקע. ההפקעה עדיין לא הסתיימה, ולכן המנהל עדיין הבעלים. מי שהביא אותם למצב הזה, זה המנהל מכיוון שהם לא הסדירו את הבעלות דרך חוזה שכירות לדוגמא, למרות שהם שילמו שכר חודשי לעמידר. ולכן אנחנו דורשים מהמנהל שיתן את הדין עם התושבים ויסביר מדוע הוא לא הסדיר את זכותם בקרקע כפי שקבע בהוראתו משנת 1953. המנהל הוא זה שהביא את התושבים למצב שבו הם נטולי זכויות על הקרקע על אף שהובאו לשם על ידם ושימשו הלכה למעשה כמגן אנושי".

> מאות פלסטינים בבקעה עומדים בפני גירוש: "רק רוצים לחיות"

תושבי אבו כביר בדרום תל אביב מוחים נגד הכוונה לפנותם מבתיהם (מיכאל סולסברי-כורך)

תושבי אבו כביר בדרום תל אביב מוחים נגד הכוונה לפנותם מבתיהם (מיכאל סולסברי-כורך)

תושבי אבו כביר מוחים בישיבה של מועצת העיר תל אביב-יפו (צילום: מיכאל סולסברי-כורך)

תושבי אבו כביר מוחים בישיבה של מועצת העיר תל אביב-יפו (צילום: זהבה ארזואן)

לפני שבועים הרסה עיריית תל אביב את ביתו של ארז בראון. בראון גר בבית 17 שנה, לאחר שהוזמן להתגורר במקום על ידי בני משפחתו, מתוכן שילם ארנונה לעירייה במשך קרוב לעשור. מאז שפונה מביתו הוא ישן בפארק החורשות הסמוך ואצל קרובים. לדבריו, השופט הציע לפצות אותו בשכירות של שנה שנתיים, או שיעזרו לו להעביר את הבית (מדובר בקרוואן) למקום אחר. העירייה סירבה. בראון חתם לבסוף על הריסת ביתו מכיוון שחשש שאם יפסיד במשפט הוא יחוייב בהוצאות. "גם ככה יש לי המון חובות ועכשו עוד יותר כי השקעתי הרבה כסף בבית".

בביקור שקיימו חברי הכנסת אילן גילאון (מרצ) ודב חנין (הרשימה המשותפת, חד"ש) בשכונה לאחרונה, הבטיחו השניים לתושבים לפעול נגד הפינוי וליזום הצעת חוק שתמנע אותו. לאחרונה פתחו התושבים בקמפיין מימון המונים שמטרתו לסייע להם במאבקם המשפטי והציבורי לקבלת הכרה ופיצויים מהמדינה. עוד פרטים ניתן למצוא כאן.

תגובות

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "מר בראון חויב כדין, החיוב בגין הנכס הופסק ממועד הודעתו על הפסקת החזקה בנכס. יש לציין כי על פי חוק גם פולש נחשב ל'מחזיק' החייב בתשלום נדגיש כי השטח המדובר הינו חלק מפארק החורשות, המהווה ריאה ירוקה גדולה וייחודית לתושבי דרום מערב העיר.

"כחלק מחזון העירייה להשקיע בהתחדשות עירונית בדרום העיר, בשנים האחרונות הקצתה העירייה משאבים עצומים לפיתוחו ופינתה חלקים משטח הפארק ליצירת שטחים רבים המשמשים את תושבי העיר לבילוי, ספורט ופנאי. טרם הגשת התביעות נשלחו למחזיקים מכתבי התראה ופינוי. בכל מקרה, כל פינויי ייעשה בהתאם לחוק ובצורה הוגנת ותינתן לכל אחד הזדמנות להשמיע את טענותיו במסגרת ההליכים המשפטיים הרלוונטיים, וכל מי שיימצא זכאי לכך, יקבל פיצוי ראוי".

מחברת עמידר נמסר כי "ככול הידוע לנו מדובר בנכסים שהופקעו על ידי עיריית ת"א ועברו לניהולה כבר לפני מספר שנים, כך שבכל הנוגע אליהם יש לפנות לעירייה. בעניין הליך המכר- נציין כי החברה פועלת בהתאם לנוהלי רשות מקרקעי ישראל בעניין, וקיימים קריטריונים ברורים לביצוע ההליכים". עוד ביקשו להבהיר בחברה כי "בכל הקשור לנכסי רשות הפיתוח – חברת עמידר אינה בעלת הנכסים אלא מנהלת אותם עבור רשות מקרקעי ישראל וכן לא מדובר בדיור ציבורי".

במנהל מקרקעי ישראל סרבו להתייחס לעניין ומסרו כי "הנושא אינו מוכר לנו".

> מה שבאמת מפחיד את הימין בעדויות שוברים שתיקה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf