newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שני ישראלים חיים בידי חמאס: לדבר על חילופי שבויים עכשיו

הותר לפרסום: ישראלי יוצא אתיופיה ואזרח בדואי מוחזקים על ידי חמאס. צו איסור פרסום ממושך מנע דיון ציבורי בפרשה לאורך חודשים ארוכים. עכשיו הזמן לעסקת חילופי שבויים, ולפתיחת תהליך לסיום הכליאה של הפלסטינים כולם. וגם: האם כל זה היה קורה אם השניים היו יהודים ותיקים בארץ?

מאת:

אברה מנגיסטו יצא בספטמבר 2014 מביתו באשקלון, ולא חזר אליו עד היום. בעקבות הסרת צו איסור פרסום מחמיר, שהוטל על הפרשה לאורך חודשים ארוכים, ניתן עכשיו לספר שמנגיסטו מוחזק ברצועת עזה על ידי החמאס. חמאס מחזיק גם באזרח ישראלי נוסף, בדואי מהעיירה חורה. שני הישראלים בחיים.

הארגון מעוניין לבצע עסקת חילופי שבויים עם ישראל, שאמורה לכלול גם את גופותיהם של שני חיילים שנהרגו לפני שנה במהלך "צוק איתן". בחמאס אמרו לאחרונה כמה פעמים שנפתחו מגעים לעסקה עם ישראל, אבל לדברים עדיין אין אישור.

פרטים נוספים על הפרשה ודאי יתפרסמו בימים הקרובים, עכשיו שלמערכות התקשורת הותר סוף סוף לדווח עליו. יש לציין שמעטים, ובולט ביניהם הבלוגר האמריקאי ריצ'רד סילברסטין, פרסמו את הפרשה כבר לפני זמן רב.

אבל כבר עכשיו יש כמה דברים שאפשר להגיד על הסיפור הזה. ברור שדבר ראשון שעולה לראש (או יותר נכון לבטן) הוא רגשי ההזדהות עם חוויית האימה שוודאי חווים מנגיסטו והאזרח הבדואי (שלא רבות ידוע עליו), ושחווים בני משפחתם מזה כתשעה חודשים. הזוועה הזאת ודאי רק הועצמה נוכח האיסור שהוטל על משפחת מנגיסטו לעסוק בנושא ברבים, האיסור לפרסם את מה שקרה להם, וחוסר היכולת להתחיל בקמפיין הופך עולמות למען שחרור אברה מנגיסטו.

(אגב, מספר צעירים יוצאי אתיופיה העזו להתחיל את הקמפיין הזה כבר בהפגנות האחרונות של בני העדה נגד גזענות, כשלבשו חולצות "אברה מנגיסטו?" בצעדות ברחובות תל אביב ואשקלון. בפרסומים זרים ובקרב פעילים בעדה נשמעה הטענה שישראל מפקירה את מנגיסטו בין היתר בגלל מוצאו, מה שחימם את הרוחות בהפגנות לפני חודשיים עוד יותר).

> שנה לצוק איתן: כך נעלמו הפלסינים מהשיח המזרחי החדש

משתתף בהפנת יוצאי אתיופי עם חולצות אברה מנגיסטו (בני וודו)

משתתף בהפנת יוצאי אתיופי עם חולצות אברה מנגיסטו (בני וודו)

הדבר השני הוא תהייה עיקשת ולא מניחה לגבי צו איסור הפרסום עצמו. למה הוא היה נחוץ? מפני מי נשמר הסוד הזה, ולמה? הרי התקשורת הפלסטינית והערבית כבר עסקה בסיפור. חמאס יודעים שהם מחזיקים בהם. המשפחות יודעות וכואבות חודשים ארוכים. רק הציבור הישראלי לא זכה לדעת ולהביע את דעתו על העניין, ועוד בתקופה שבה הלכנו לבחירות.

האם יכול להיות שהוצאת צו איסור הפרסום נבעה מצרכים מניפולטיביים של השפעה על דעת הקהל הישראלי? של הפחתת לחץ על הממשלה לפעול – לחץ מהסוג שבלעדיו ודאי לעולם לא הייתה נחתמת העסקה לשחרור גלעד שליט? זה לא יהיה מופרך לחשוב כך. הרי רק לפני שנה הוטל פה צו איסור פרסום שכל מטרתו הייתה להסתיר מאיתנו את הוודאות הקרובה לכך ששלושת הנערים החטופים – גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח – למעשה נרצחו.

בחסות הצו ההוא יצאה ישראל למבצע צבאי שעיקרו בכלל לא היה קשור לחטיפה ולרצח אלא למתקפה פוליטית על ארגון חמאס, לרבות מעצר חברי פרלמנט והריסת מפעלי צדקה, בדיוק לאחר הקמת ממשלת הפיוס הפלסטינית. מה עשתה המדינה בחסות הצו הנוכחי?

מי הם האסירים הפלסטינים

הדיון הציבורי בתקופה הקרובה ודאי יתמקד שוב בסוגיית שחרור האסירים במסגרת עסקה עתידית. זו הזדמנות טובה להזכיר כמה דברים לגבי האסירים האלה. למשל: שכ-400 מהפלסטינים המוחזקים בכלא הישראלי כיום הם בכלל עצירים מנהליים, שמוחזקים בכלא לפעמים במשך שנים ללא כתב אישום וללא משפט, ולמעשה – בחזקת חפים מפשע. רק לפני שבוע ניצח (בשנית) העציר המנהלי ח'דר עדנאן את המדינה עם שביתת הרעב הממושכת שלו, והבטיח את שחרורו ממעצר. מה, בעצם, ההבדל בין אנשים שנחטפים מבתיהם ומוחזקים במשך שנים בכלא בתוך ישראל, בניגוד לחוק הבינלאומי, לבין חטופים ושבויים ישראלים בידי חמאס?

ישראל גם מחזיקה כיום עשרה מחברי הפרלמנט הפלסטיני בכלא. חלקם הורשעו בעבירות קשות, אחרים במעצר מנהלי, או מואשמים – כמו חאלדה ג'ראר – בעבירות כמו השתתפות בהפגנה, ראיון לתקשורת וביקור אצל משפחה של אסיר – פעילות שכל פרלמנטר בעולם עושה באופן יומיומי.

ויש גם המוני זורקי אבנים, או בקבוקי תבערה, או מי שיזמו או השתתפו בפיגועים נוראים. נכון. וקשה וכואב לחשוב על משפחותיהם השכולות של קורבנותיהם, ומה עובר עליהן עכשיו, בעיקר אם המדינה באמת תשקול לבצע חילופי שבויים. ועדיין: כמו שכתבה כאן לאחרונה ראידה אדון, גם בקרב הפלסטינים יש אלפי משפחות שכולות, שלא זכו מעולם לכך שמי שהרגו את אהוביהן ישבו ליום אחד בכלא. כך למשל 142 משפחות בעזה שבלחיצת כפתור הרגו שלושה או יותר (עד עשרים) מהן.

שחרור שבויים ואסירים הוא חלק מכל תהליך שלום. כרגע אין תהליך שלום, וגם אם היה – סביר להניח שמטרתה העיקרית של הממשלה הנוכחית הייתה למסמס אותו ולחבל בו כמו שעשתה אינספור פעמים בעבר. ועדיין שחרור הוא הפתרון הדרוש.

מה שהפרשה הנוכחית מזכירה לנו, בדיוק שנה אחרי מבצע "צוק איתן" הנורא, זה שהכיבוש והמצור לא הולכים לשום מקום, וגם לא המחירים שהם יגבו מאיתנו. כמו שנועם שיזף כתב לאחרונה, עזה והגדה המערבית הם שני בתי כלא ענקיים שבהם אנחנו מחזיקים מיליוני אסירים בתנאים משתנים לפי שיקול דעתנו. זה לא ישתנה אם נבנה חומה, וזה לא ישתנה אם נחטוף ספינות משט, וזה לא ישתנה אם ננהל מלחמות מדממות, וזה לא ישתנה אם נעצור מנהיגים, וזה לא ישתנה אם נירה בעיתונאים. זה ישתנה אם נבחר להפסיק להיות סוהרים.

שחרור אברה מנגיסטו והאזרח הבדואי במסגרת עסקת חילופי שבויים כיום יכול להיות התחלה כזאת, של בחירה בסיום הכליאה, והתחלת החירות. זו צריכה להיות דרישה של כולנו.

והערה לסיום: משפחתו של מנגיסטו אומרת שראש הממשלה נתניהו לא דיבר איתה אפילו פעם אחת במשך כל החודשים האלה. האם היחס הזה, וצו איסור הפרסום על הפרשה, והשקט הציבורי שנשמר כל כך יפה, היו שורדים ככה אם שמו של השבוי לא היה אברה מנגיסטו? ואם האזרח השני לא היה בדואי? ספק רב.

> שאלת המוסריות של צה"ל היא הסחת דעת מהסיפור האמיתי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf