ההפגנה מול שגרירות רוסיה היא עדות לבגרות של הפוליטיקה הלהט"בית בישראל

כותב אורח: חן משגב

כאלפיים איש התכנסו בבוקר יום שישי האחרון ברחוב הירקון 120, מול בניין השגרירות הרוסית בישראל, להפגנת זעם ומחאה נוכח הדיווחים המתרבים והעדויות המגיעות מצ׳צ׳ניה, חבל ארץ אוטונומי שתחת שליטת רוסיה. העדויות מורות על מדיניות שלטונית של כליאת להט״בים – בעיקר הומואים ונשים טרנסיות – במחנות ריכוז, התעללות מחרידה ומעשי רצח. תגובת מנהיג החבל, רמזן קדירוב, לפיה אין בצ׳צ׳ניה הומואים ואילו היו כאלה הרי משפחותיהם היו רוצחות אותם, הגבירה את גל המחאה העולמי, בעיקר בקהילות להט״ב ברחבי העולם, וכעת סופסוף גם בישראל.

באגודת הלהט״ב התנהלו דיונים לגבי אפשרויות התגובה. הפעולה המשמעותית ביותר (נכון לרגע זה) שארגנה האגודה הייתה ההפגנה שהתקיימה ביום שישי בתל-אביב. ההפגנה תוזמנה במקביל לגל הפגנות עולמי מול שגרירויות רוסיה ברחבי העולם. האגודה, שבשנה האחרונה הפתיעה, ולא בהכרח לטובה, בכמה קמפיינים והתבטאויות רשת שנויים במחלוקת, התנהלה הפעם כנדרש מהארגון הלהט״בי החשוב והמשמעותי בארץ. אמנם היו ליקויים בהפצת ההפגנה, אך בהתחשב במהירות שבה התארגן האירוע, ניתן לומר כי הארגון היה לעילא ונוכחותם של בכירות ובכירי הארגון וחברות וחברי הוועד החדשים ניכרו בהחלט בשטח.

> לשבור את קשר השתיקה: כך ניסיתי להתאבד בצה"ל

איפה הדור הבוגר?

ההפגנה עצמה מעלה כמה סוגיות לגבי הפוליטיקה הקהילתית בימים אלו. אנסה לעמוד בקצרה על כמה נקודות.

ראשית, למרות הביקורת הנשמעת תדיר לגבי חוסר העניין והא-פוליטיות של הקהילה הגאה, ובמיוחד בתל-אביב, הרי שההפגנה המרשימה למדי בצהרי שישי מלמדת כי בעת הצורך ועם מעט מאמץ ארגוני ניתן בהחלט להוציא את חברי הקהילה לרחוב, גם בצהרי יום שישי שמשי ונאה, וגם כשחוף הים וחדר הכושר מפתים מאד. אגודת הלהט״ב עשתה זאת הפעם בהצלחה לא מובטלת.

שנית, חשוב לזכור שהמפגינים הרבים שיצאו לרחוב עשו זאת על מנת לתמוך בלהט״בים הנמצאים בסכנה במדינה רחוקה ולא מוכרת, ולא כמחאה על דברים שמתרחשים כאן ועכשיו ויש להם השפעה יומיומית ישירה על המוחים. זו התפתחות חשובה בפוליטיקה הגאה המקומית שלרוב מתמקדת במקומי ולא בגלובלי. ההפגנה והעניין הרב שמעוררים האירועים בצ׳צ׳ניה מעידים על בגרות מסוימת של הפוליטיקה הקהילתית, יחד עם מודעות גוברת לשיח הלהט״בי מחוץ לישראל.

נקודה נוספת קשורה למאפיין המהותי ביותר של ההפגנה הנוכחית,  מאפיין שלא ניתן להתעלם ממנו, לטוב ולרע, והוא גיל המשתתפים. מרבית המשתתפים באירוע היו צעירים ואפילו צעירים מאד (בני נוער), חלקם מארגון הנוער איגי , חלקם מתנועות נוער אחרות (המחנות העולים, השומר הצעיר ועוד), וכן קבוצה גדולה של צעירי מרצ.

מחד גיסא, ברור כי הנוכחות העצומה של בני נוער, שגם ניהלו את ההפגנה בפועל על ידי קריאת סיסמאות והלהבת הקהל, היא בשורה טובה ומרעננת. כבר עמדתי בעבר, בעקבות פעילות איגי במצעד הגאווה האחרון ובעקבות טקס הזיכרון לנרצחי הברנוער על המעורבות ההולכת וגוברת של הנוער בפוליטיקה הגאה, על הרדיקליזציה שפוליטיקה זו עוברת בעקבות הקול החד והמדויק שנשמע מכיוון קבוצת גיל זו, והפוטנציאל העצום שמעורבות זו טומנת בחובה. גם הפעם ניכר היה שהדלק להפגנה מגיע מהתלהבות ומעורבות של בני הנוער הרבים שהתייצבו בהמוניהם, כולל בני נוער הטרוסקסואלים שפעילים בתנועות נוער (עוד התפתחות מרתקת). מאידך גיסא, מצערת העובדה כי ייצוגם של הדורות הבוגרים יותר בקהילה הייתה דלה עד לא קיימת.

אמנם נכחו בהפגנה קבוצה מאורגנת של אימהות מארגון ההורים ״תהילה״ ומספר פעילים מהאגודה ומארגונים אחרים, אך נוכחות זו הייתה דלה ביותר והיעדרם הודגש אל מול המוני הצעירים. לטעמי, נדרשת חשיבה על המשמעות הפוליטית של המעבר הדורי החד שמסתמן בשנה האחרונה בפוליטיקה הקהילתית; בעוד שמעורבות של צעירים היא עניין חיובי ביותר והתפתחות מרעננת, הרי שזו אינה צריכה לדחוק החוצה את בעלי הניסיון והדורות הוותיקים יותר בקהילה. ראוי לקיים בקהילה דיון בתופעה דורית זו ובמשמעויות שלה – מה המשמעות של פוליטיקה המובלת על ידי צעירים, לעיתים צעירים מאד, מה משמעות היעדר המעורבות של ותיקי הקהילה?

דוגמא לכך, החורגת מאירוע המחאה בשישי האחרון, היא הרכבו של הוועד המנהל שנבחר לאחרונה בבית הפתוח בירושלים – ועד מנהל צעיר מאד שאין בו ולו דמות אחרת מהדור הוותיק. השאלה שצריכה להישאל היא לא רק מה גורם לדור הביניים ולדור המבוגר יותר להיעלם מהמפה הפוליטית וממעורבות פעילה בחיי הקהילה והובלתה, אלא גם מה המשמעות של היעדרות זו על הקו הפוליטי, על אופייה של הפוליטיקה הלהט״בית  העכשווית, ועל דרכי הפעולה.

> החרדים הם קו ההגנה התקיף ביותר נגד הכוחנות הצבאית בישראל

וד"ש לאמיר אוחנה

עניין אחרון העולה מההפגנה בשישי האחרון היא המעורבות של הפוליטיקה המפלגתית. בעוד ההפגנה אורגנה על ידי אגודת הלהט״ב, שהיא ארגון לא מפלגתי, ובעוד שהרוח החיה בהפגנה היו ארגוני הנוער, הרי שהפוליטיקה הממוסדת והמפלגתית זכתה לייצוג מאד מוגבל.

המפלגה היחידה שנכחה באופן פעיל ובולט באירוע הייתה מרצ. ראשת המפלגה זהבה גלאון, יחד עם חברות וחברי הכנסת תמר זנדברג ועיסאווי פריג׳ נכחו זמן ארוך בהפגנה. אליהם הצטרפו חברת מועצת העיר ת״א מטעם מרצ עו״ד גבי לסקי, פעילים בולטים במפלגה כגון עו״ד יפעת סולל, ח״כ לשעבר מוסי רז, ובני ובנות נוער רבים עם דגלי גאווה וסמל המפלגה.

נציגי מפלגות אחרות, וביניהם חברי הכנסת הגאים ממפלגת העבודה והליכוד נעדרו באופן צורם (אולי היה צורך להפיל בכנסת עוד חוק לטובת הקהילה באותו זמן?), וגם מפלגות המתיימרות להיות תומכות הקהילה כגון יש עתיד או הרשימה המשותפת נעדרו באופן מופגן (כנראה לקומוניסטים מחד״ש זה עדיין מרחיק לכת מדי להפגין מול שגרירות רוסיה).

להיעדרות זו יש משמעות לא מבוטלת. כמו במקרים של הצעות חוק לטובת הקהילה גם ההפגנה בשישי הראתה כי למרות שלאחרונה נדמה כי התמיכה בקהילה חוצה מחנות פוליטיים של ימין ושמאל, ונטועה עמוק בלא מעט מפלגות, הרי שבפועל רק מפלגה אחת מחויבת בסופו של דבר באמת לזכויות להט״ב ומוכיחה זאת שוב ושוב. זו תובנה עצובה, בפרט למי שאינו נמנה על קהל בוחריה של אותה מפלגה, וגם כאן נדרש דיון אמיתי במשמעויות של המצב הפוליטי העגום הזה.

חן משגב הוא חוקר ומרצה, פוסט דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ופעיל פוליטי

> צפו: עשרות הפגינו בכלא 4 בתמיכה בסרבנית גיוס ובשובתי הרעב