newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חיים לצדו של אורי אבנרי: 50 שנים של מאבק משותף

המילים הראשונות כשהייתי נער בן 14, המילים האחרונות ביום לפני שאיבד את ההכרה, ו-50 שנות המאבקים והזיכרונות שביניהן. אדם קלר נפרד מאורי אבנרי, האיש שחלם על חיבוק בין נשיא ישראלי לפלסטיני

מאת:

איך לסכם בכמה מלים חמישים שנה של שותפות פוליטית שהיתה גם ידידות אישית, עם אדם שהשפיע עלי אולי יותר מכל אחד אחר?

נקודת ההתחלה: קיץ 1969. נער תל אביבי בן 14, בחופשה בין בית הספר העממי לתיכון, רואה בשבועון "העולם הזה" מודעה קטנה שמבקשת מתנדבים לבוא למטה הבחירות של מפלגת "העולם הזה – כח חדש". ובאתי. במשרד קטן במרתף ברחוב גליקסון, מצאתי שלושה נערים יושבים ליד שולחן, מקפלים כרוזים של תעמולת בחירות ומכניסים אותם לתוך מעטפות. עד עכשיו, ריח של דפוס טרי מזכיר לי את היום ההוא. אחרי שעתיים נשמע קול המולה מבחוץ. נכנס חבר הכנסת אורי אבנרי, האיש שמאמריו הביאו אותנו לכאן, שהגיע מאסיפת בחירות בראשון לציון. הוא אומר כמה מילים לנערים המתנדבים, מודה לנו שבאנו לעזור, ונכנס עם עוזריו לחדר הפנימי.

ח"כ אורי אבנרי, מטעם "העולם הזה - כח חדש", נובמבר 1965

ח"כ אורי אבנרי, מטעם "העולם הזה – כח חדש", נובמבר 1965

באותו שלב, ההתנדבות שלי למסע הבחירות לא נבעה דווקא מדעותיו של אורי אבנרי בנושא הפלסטיני. דעותיי שלי בעניין לא היו לגמרי ברורות. רק שנתיים לפני כן, ביוני 1967, אני כמו רבים אחרים נסחפתי בשמחת הניצחון והתלהבתי מאוד מן העובדה שלמדינת ישראל נוספו כל כך הרבה "שטחים חדשים". לא הייתי מעלה על דעתי שאני עומד להקדיש את רוב שנות חיי למאמץ להוציא את ישראל מן השטחים האלה. אל המפלגה שאורי אבנרי יצג בכנסת נמשכתי בעיקר בגלל שהיתה מפלגה צעירה ורעננה העומדת מול מפלגות הממסד הישנות והרקובות, ובגלל שהתנגדה לכפיה הדתית ודגלה בהפרדת הדת מהמדינה, בתחבורה ציבורית בשבת ובנישואין אזרחיים.

כמה שבועות אחרי שהתחלתי להתנדב שם אני משאיר בערב על שולחנו של אורי אבנרי נייר ובו כמה שאלות: האם באמת אפשר לעשות שלום עם הערבים? האם צריך להחזיר את כל השטחים או רק חלק? ומה יהיה עם המתנחלים? (מספר המתנחלים היה אז חלקיק קטנטן ממה שהוא היום…). שבוע אחר כך מביא הדואר לביתי שלושה עמודים, ובהם תשובה מפורטת על כל עשר השאלות ששאלתי. המכתב עדיין נמצא אצלי. אין לי ספק שהוא אישית כתב אותו – צורת הכתיבה שלו ברורה מכל מלה. הוא הקדיש לא מעט זמן ואנרגיה, בזמן מסע בחירות, כדי לתת תשובה אישית מפורטת לכל השאלות של נער בן 14. אבל אני מעריך שההשקעה הזאת היתה כדאית.

נקודת הסיום: יום שישי, 3 באוגוסט 2018. שותף פוליטי מזה שנים רבות, בן 63, מקבל כמו כל יום שישי את המאמר השבועי של אורי אבנרי – במקרה זה מאמר אשר מדבר על "חוק הלאום" ועל הזהות הלאומית בישראל, זהות ישראלית או יהודית (הוא כמובן דגל באופן נמרץ בזהות הישראלית). כמו שעשיתי לעיתים קרובות, כתבתי לו מייל עם כמה הערות על תוכן המאמר, העליתי כמה השגות עקרוניות והוא הציע שנשוחח עליהן בפירוט בפעם הבאה שניפגש. באופן קונקרטי שאלתי אותו לדעתו על ההפגנה של הקהילה הדרוזית שנועדה למחרת בערב. הוא כתב שהשתכנע שההפגנה הזאת עוסקת לא רק בזכויות המיוחדות של העדה הדרוזית והשירות שלה בצבא, אלא שהיא תעלה את השאלה העקרונית של שוויון כל האזרחים. המלים האחרונות ששמעתי ממנו היו השורה על המסך "אני הולך מחר להפגנה הדרוזית". אני מניח שהוא עוד הספיק לקרוא את מה שכתבתי, והלך לישון במיטתו, וקם בבוקר שבת בכוונה להגיע בערב לכיכר רבין.

בערב, בתוך הקהל הגדול, הנחתי שהוא נמצא במקום אחר בכיכר. התקשרתי אליו פעמיים ולא היתה תשובה, וחשבתי שזה בגלל קשיי קליטה כמו שקורה לא פעם בזמן הפגנות. עכשיו אני יודע שבאותו רגע הוא כבר היה מחוסר הכרה בחדר המיון באיכילוב, ושההכרה כבר לעולם לא חזרה אליו. הפעילים שהתכוונו לתת לו טרמפ להפגנה הם שמצאו אותו מוטל על הרצפה בדירתו.

העיתונאי וח"כ לשעבר אורי אבנרי בהפגנה במחסום ארז בקריאה להסרת המצור על עזה. ינואר 2008 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

העיתונאי וח"כ לשעבר אורי אבנרי בהפגנה במחסום ארז בקריאה להסרת המצור על עזה. ינואר 2008 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

ובאמצע, בחמישים השנה בין נקודת הפתיחה ונקודת הסיום? מפלגת "העולם הזה כח חדש" ומפלגת של"י, שהעולם הזה התמזגה לתוכה, והמועצה לשלום ישראלי פלסטיני, שניהלה מפגשים עם אש"ף והפכה לסיעה בתוך של"י, והרשימה המתקדמת לשלום, שאליה חברנו אחרי הפילוג בשל"י, ואחר כך גוש שלום. כל כך הרבה פגישות והפגנות ומחאות וישיבות וסתם שיחות, כל כך הרבה זכרונות וכל בחירה ביניהם תהיה בחירה די מקרית.

שנינו עומדים זה ליד זה ומחזיקים שלטים במשמרת מחאה נגד סגירת סוכנות הידיעות של ריימונדה טאוויל במזרח ירושלים, והצילום שצלמה רחל אשתו באותה הפגנה עדיין תלוי על הקיר בחדר בו אני כותב עכשיו. שיחה איתו ביום הסגירה הסופית של עיתון העולם הזה שאורי היה עורכו ארבעים שנה. אמרתי אז "אני יודע שזה יום קשה עבורך", והוא אמר "העיתון היה מכשיר ששירת מטרה. נמצא מכשירים אחרים".

תחילת 1983. אורי אבנרי, מתי פלד ויעקב ארנון, המכונים "שלושת המוסקטרים", חוזרים מפגישה עם ערפאת בטוניס. ישר כשהגיע משדה התעופה אני מקבל ממנו את הצילומים מהפגישה ונוסע במונית בין מערכות כל העיתונים בתל אביב כדי למסור אותם פיזית, ואחר כך במונית שירות לירושלים שם חיכה לצילומים זיאד אבו זיאד עורך "אל פאג'ר" הפלסטיני.

הרדיו המודיע באפריל 1983 על רציחתו של עיסאם סרטאווי, איש אש"ף שנפגש עם אורי הרבה פעמים והיה ידידו האישי, ושיחת הטלפון שלי לאורי בה מסרתי לו את הבשורה הקשה. היומיים המתסכלים מאוד שבאו אחר כך, של טלפונים בלי סוף, הוכיחו לנו שלא ניתן לשכור בתל אביב אולם לקיים אסיפה לזכרו של איש אש"ף – גם לא איש אש"ף שדגל בשלום עם ישראל ונרצח בגלל זאת.

דצמבר 1992. ראש הממשלה רבין, שעדיין לא חתם על הסכמי אוסלו ועדיין לא הפך לגיבור השלום, מגרש יותר מארבע מאות פעילים פלסטינים ללבנון, ואנחנו יושבים באוהל מחאה מול לשכת ראש הממשלה. חורף ירושלמי קר ובחוץ שלג אבל באוהל שתרמו בדואים מהנגב חם ונעים ואני ואורי ורחל וביאטה אשתי ועוד פעילים מנהלים שיחה ארוכה מאד עם השייך ראאד סלאח על יהדות ועל איסלאם ועל איך הדת והפוליטיקה מתחברות ומתנגשות.

1997. באמצע ההפגנה מול הר חומה, התנחלות הדגל של נתניהו, נפתח הפצע בבטן שאורי נשא איתו מאז המלחמה ב-1948. אמבולנס פלסטיני מפנה אותו לבית החולים אל-מוקסאד בירושלים המזרחית וכולנו חרדים מאוד. רחל אומרת לי "למרות שאני לא מאמינה באלוהים אני מתפללת". אבל אורי מחלים, ויוצא מזה וחי עוד 21 שנים של פעילות אינטנסיבית.

מאי 2003, המוקטעה ברמאללה. בצהרים היה פיגוע בראשון לציון, וראש הממשלה שרון רומז רמז עבה שאולי הלילה הוא ישלח את הסיירות המובחרות "לטפל" ביאסר ערפאת. אנחנו בין חמישה עשר פעילים ישראלים שבאנו לרמאללה לשמש שם כמגן אנושי. אנחנו מטלפנים לתקשורת ומעדכנים ש"לידיעת ראש הממשלה – יש במוקטעה אזרחים ישראלים היושבים לפני הדלת לחדרו של ערפאת!". ערפאת מראה לאורי את אקדחו ואומר "אם הם באים, יש לי כאן כדור בשביל עצמי". אנחנו יושבים לילה שלם מול דלתו של ערפאת, מנהלים שיחה עם שומרי הראש הפלסטינים הצעירים בתערובת של ערבית ועברית ואנגלית וכולנו מאד קשובים לכל רחש ואז מגיע אור הבוקר ואנחנו מבינים שעברנו את הלילה בשלום והחיילים לא יגיעו.

יאסר ערפאת ואורי אבנרי. ראיון היסטורי, ביירות, 1982 (צילום: ענת סרגוסטי, באדיבות אורי אבנרי)

יאסר ערפאת ואורי אבנרי. ראיון היסטורי, ביירות, 1982 (צילום: ענת סרגוסטי, באדיבות אורי אבנרי)

ועוד שיחה ארוכה ונינוחה כאשר בדרך חזרה מישיבת הרשימה המתקדמת בנצרת עצרנו לאכול באיזה מקום. "הצלבנים היו כאן לפנינו, הם באו מאירופה והקימו פה מדינה שהחזיקה מעמד מאתיים שנה. לא כל הצלבנים היו קנאים דתיים חשוכים. היו ביניהם אנשים שידעו ערבית והיו להם ידידים מוסלמים. אבל הם מעולם לא הצליחו להגיע לשלום עם שכניהם, מעולם לא השתלבו במרחב הזה. היו להם כל מיני הסכמים זמניים והפסקות אש אבל לשלום ממש לא הגיעו. עכו היתה ה'תל אביב' שלהם, וכשהיא נפלה זרקו את אחרוני הצלבנים לים, פשוטו כמשמעו. ומי שלא יודע ללמוד מההיסטוריה נידון לחזור עליה".

"אם אי פעם תהיה לי הזדמנות להיות שר בממשלה הייתי רוצה להיות שר החינוך. שר החינוך הוא השר החשוב ביותר בממשלה. שר הביטחון יכול לשלוח חיילים להיהרג במלחמה, אבל שר החינוך יכול לקבוע את התודעה של הילדים. בעוד חמישים שנה עוד ירגישו  את התוצאות של פעולת שר החינוך של היום, כאשר הילדים של היום יהיו סבים וסבתות וידברו עם הנכדים שלהם. אילו הייתי שר החינוך הדבר הראשון שהייתי עושה זה להוציא את ספר יהושע מתכנית החינוך. זה ספר שמחנך לבצע רצח עם, פשוטו כמשמעו. והוא גם פיקציה היסטורית, המאורעות שהוא מתאר פשוט לא קרו במציאות. רחל היתה ארבעים שנה מורה והיא באופן פרטי הצליחה כל שנה מחדש להימנע מללמד את הטינופת הזאת".

בכל המקומות האלה רחל תמיד היתה איתו, שותפה פעילה בכל מה שהוא עשה, עורכת את המאמרים שלו ומטפלת בכל הלוגיסטיקה של ההפגנות. ידענו כולנו שהיא נושאת את ההפטיטיס בי הקטלנית כפצצת זמן שעלולה להתפרץ בכל רגע. וכשזה בסופו של דבר קרה אורי בילה חצי שנה איתה בבית החולים יום ולילה. הוא כמעט נעלם מפעילות פוליטית ויום אחד במקרה נתקלתי בו במסדרון באיכילוב כשהוא לוקח אותה בכסא גלגלים מבדיקה לבדיקה.

בשבוע האחרון לחייה מישהו סיפר לו על תרופה נסיונית שאולי אולי תוכל להציל אותה. למרות שידע שהסיכוי קלוש אורי הוציא הרבה מאוד כסף כדי לקנות ולהטיס את התרופה לנתב"ג ומשם בטקסי ישר לבית החולים. אחרי שהיא נפטרה במשך שלושה ימים הוא ביקש שלא יתקשרו אליו והתנתק מהעולם לחלוטין. אחרי שלושה ימים הוא חזר – לפחות כלפי חוץ – לשגרת הפעילות, ההפגנות והמאמרים.

איך לסיים את המאמר הזה? אחזור שוב לשנת 1969, למאמר של אורי אבנרי שקראתי מתחת לשולחן בשיעור מאוד משעמם בכיתה ח', ואני עדיין זוכר אותו כמעט מילה במילה. מאמר עתידני שניסה לתאר איך תיראה מדינת ישראל בשנת 1990. העמוד חולק לשני טורים מקבילים, שני עתידים מקבילים. בעתיד האחד ביום העצמאות 1990 נערכת הפגנת כח אדירה בירושלים, ומוצגים לראווה הטנקים החדשים. ראש הממשלה משה דיין מוסר ברכות לחיילי צה"ל הדרוכים בעמדותיהם בבקעת הלבנון ובארץ גושן ליד הנילוס ומצהיר: "לעולם לא נוותר על העיר בארות (ביירות לשעבר), זוהי נחלת אבותינו!".

בעתיד השני, ביום העצמאות 1990 מתקיימות קבלות פנים חגיגיות בשגרירויות ישראל בכל מדינות ערב, אך התמונה המרגשת ביותר מצולמת בירושלים, בחיבוק חם בין נשיא ישראל משה דיין ונשיא פלסטין יאסר ערפאת.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf