newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אותות הפשיזם הישראלי לפתו אותי ברחובותיה של וינה

את ההודעה מבתי על הבידוק הביטחוני המשפיל שעברה בשובה מירדן קיבלתי במהלך סיור בעיר הוואלס, שבה כל פינה ואבן הן תזכורת כואבת ללקח ההיסטורי שישראל ממאנת ללמוד

מאת:

שבנו לא מכבר מטיול שונה, אשר כפה עלינו נבירה בעצמות ההיסטוריה ובהבליה.

ישבנו בקומה השנייה של האוטובוס, המוכר בשם "הופ אנד אופ", המסובב בעיר וינה ועוצר בתחנות קבועות, כאשר כתבה אלי בתי דנה, המשתתפת בסדנה בעיר אל-עקבה הירדנית, מארגונן ובחסותן של מכללת "קינגז" הבריטית ואוניברסיטת לונדון. "הגענו, דורון ואני, לנמל התעופה באילת בדרכנו חזרה לצפון", כתבה לי דנה. "טרטרו אותנו ונהגו בנו כבחיות". המשיכה אך לא פירטה.

דנה חזרה מירדן, בלוויית ידידה דורון, שנטל אף הוא חלק בסדנה, דרך המעבר היבשתי לאילת; ומשגילתה קצינת הביטחון בנמל התעופה באילת את "יהדותו" של דורון ואת "ערביותה" של דנה, נכנסה להיכון, הפרידה ביניהם והכניסה כל אחד מהם לחדר נפרד לחקירה. "הם חיפשו להעליב ולדכא אותי", סיפרה לי דנה במורד הרחוב, "במשך שעתיים, לחצו אותי בשאלות אישיות, לרוב מעליבות. לקחו לי את המחשב הנייד והטלפון הסלולרי וגרמו לעיכוב הטיסה, יותר משעה בגללנו". הסתרתי כמובן מעיני אמה ומעיני בני לווייתנו את מה שעבר עלי למקרא הדברים.

משגילתה קצינת הביטחון את "יהדותו" של דורון ואת "ערביותה" של דנה, נכנסה להיכון, הפרידה ביניהם והכניסה כל אחד מהם לחדר נפרד לחקירה. (צילום אילוסטרצה: נתי שוחט/פלאש90)

האוטובוס המשיך לדהור ברחובות עיר הוואלס, שכה חשקנו לבקר כשהיינו צעירים הכמהים לאהבה וליופי. אני זוכר שביקרנו בה לראשונה לפני עשורים, חמושים בקולה האגדי של הזמרת אסמהאן כשהיא שרה את המפורסם בשיריה: "לילות האהבה בווינה", למלים של המשורר המצרי הנודע  אחמד ראמי. וינה היתה עבורנו חלום נכסף ומקור לדמיון פורה.

לא אשכח כיצד קבלה את פנינו בקרירות ובשאננות באותו סתיו. נחתנו בה עמוסים בגינים שלנו, וניסינו לפרוק את משא חלומותינו על מפתני ארמון שונברון, לגעת בגשמי התרבות הפזורים בגני העיר ולרקוד על רקע קולות המוסיקה הבוקעת מגדות הדנובה השובבה.

אכלנו ארוחת בוקר כאשר החדשות על תקיפות הפשיסטים בארץ מגיעות לשולחננו, לערבוביה אחת של עבר והווה. קראתי את מסרוני דנה הכאובים, גם לאחר שהגיעה הביתה "בשלום", וכאבתי את כאבה. הרגשנו כולנו שחדשות הארץ דומות לחדשות של אותו סתיו אוסטרי.

עברנו ברחובות וינה הגדושים לעייפה פאר ארכיטקטוני, המעיד על שרביט ההיסטוריה כשהוא ניבט מגרונו של המקום: כנסיות בסגנון גותי ורומי, ואחרות בסגנון חדשני ומודרני, נושאות כלן את חותם בוניהן ומשקפות את חילופי המשטרים, על אמונותיהם של שליטיהם ועריצותם. לצדן, על שפת הדנובה ממול, היתמר צריח מסגדה הגדול של וינה אל על לגובה של 32 מטר.

דברי דנה הדאיגו אותי, שכן משנסענו, החלו להתפרסם מידי יום חדשות על תקיפות ערבים בישראל על-ידי יהודים פשיסטים, חדשות שהגיעו גם לאוזנינו והעכירו את חופשתנו. כך קראנו למשל כיצד תקפו אנשי "הביטחון" של נתב"ג את האזרחים הערבים הדרוזים מדאליית אל כרמל ורססו אותם בגז מדמיע; כן גם קראנו על שלשת הצעירים משפרעם, אשר ניצלו בנס מתקיפת אספסוף פשיסטי בקריית חיים. השארנו מאחורינו מולדת שבה, למרבה הצער, הפכו "דנות" לטרף קל לכל פשיסט פנאטי חסר רסן, העלול להתנפל עליהם ללא פחד משום כלום; במיוחד כאשר רוב התוקפים מתקריות דומות בעבר חמקו מתשאול, מחקירה ומעונש.

ניסיתי להסיח את דעתי על-ידי התבוננות ביופי שמסביב ושחרור מבוקר של קיטונות קולניות על מזג האוויר המהביל של אותו יום; שכן הגענו לווינה – שפירושה, אגב, עיר משב הרוח הנעים – באמצע אוגוסט. וינה, על הארמונות, המוזיאונים, האוניברסיטאות והאופרה שלה, היתה עדות לגאונות, אך גם להשתטות ולכניעה. היא אמנם הייתה מגדלור של עונג ואומנויות, אך היא הייתה גם אֵם-המגפה, אשר קצרה חיים וזרעה שכול.

האוטובוס עבר לאטו ליד אתר הגטו היהודי, ועצר מיד אחריו לפני ביתו של זיגמונד פרויד, ברח' בירגאסי 19. הקריינות הופסקה כדי להשמיע לנו ריאיון נדיר שערכה תחנת הרדיו הבריטי בי. בי. סי. עם ד"ר פרויד בשנת 1938, חודשיים לאחר שנמלט מווינה והגיע ללונדון, מיד לאחר שעירו סופחה לגרמניה הנאצית. פרויד נשמע זקן, עצוב ותשוש, אך הצליח לבטא גם מעט תקווה.

המפלצת הנאצית סגרה, סמוך לפני כן, את מלתעותיה על אוסטריה בה חיו כ-200 אלף יהודים, רובם בווינה. התקיפות על האופוזיציה התגברו והלכו, ולא פסחו על המיעוט היהודי. הממשלה האוסטרית שללה מאזרחיה היהודים את זכויותיהם והידקה סביבם את הסגר, עד ששלומם היה בסכנה וחייהם הפכו לבלתי נסבלים. והנה, לפני סוף שנת 1938, נאלצו כ-135 אלף יהודים לנוס על נפשם מן העיר, כשפרויד ביניהם; וכך נותרו בווינה כ-65 אלף יהודים, מהם ניצלו רק שלושת אלפים. הבירה האוסטרית הומטרה במרגמות, ורבע ממבניה נהרסו. היא שוחררה על-ידי הצבא האדום הרוסי רק באפריל 1945. אוסטריה הוכרזה אז כמדינה עצמאית, אך זכתה לעצמאות אמתית רק כעשור לאחר מכן, בשנת 1955.

אכלנו ארוחת בוקר כאשר החדשות על תקיפות הפשיסטים בארץ מגיעות לשולחננו, לערבוביה אחת של עבר והווה. קראתי את מסרוני דנה הכאובים, גם לאחר שהגיעה הביתה "בשלום", וכאבתי את כאבה. הרגשנו כולנו שחדשות הארץ דומות לחדשות של אותו סתיו אוסטרי.

דמיינו את ריחות השריפה בסמטאות וינה, ושחזרנו את צרידותו של פרויד, אשר העיד למעשה איך משתקפת גבורת החלשים בעיני ההיסטוריה; שהרי אלמלא מנוסתם, לא היו הוא, ויתר היהודים שנמלטו משם  בזמן, שורדים את התופת.

רבים מכירים את האמונה בניצחון הכוח ואת השיכרון הנלווה לו, אך לעתים נדמה כי יש צורך לחזור ולהעמיק בהיסטוריה, כדי לזכור את החוכמה הטמונה בחוק הניצחון היחיד: התנגדותם של כל החלשים ועמידתם מול הפשיזם, לפני הידוק החבל סביב צווארם, היא הבטוחה לניצחון. דתו של הפשיזם וקורבנותיו אינם משתנים לעולם, ובמלחמה עיקשת אפשר להביסו.

מתי נכרה אוזן להדי ההיסטוריה ונלמד שיעור ממאבקים נחושים ברוע, שהביאו אור אחרי החשיכה. וינה (צילום: miniwal CC0 Creative Commons)

כאשר חזרתי הביתה צפיתי בהקלטה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, כשהוא מכנה את ממשלת נתניהו כממשלה פשיסטית, העונה על 12 מתוך 14 סממנים של פשיזם אותם מנה הסופר האיטלקי אומברטו אקו, מחברו של הרומן המפורסם, שהפך לסרט, "שם הוורד". אני מודע למה שרבים עלולים להגיד על ברק ועל עברו, דברים שהם לרוב נכונים, אך דעתו של האיש חשובה כדי להתריע, שוב, מפני מה שמחכה לנו בסוף המדרון.

דנה אכן השיבה לחוקריה כמצופה מבת חורין ומעורכת דין צעירה, אשר הספיקה להכיר מעט את חזון התעתועים המהלך במסדרונות בתי-המשפט; אך חרף זאת קשה להסתיר את העובדה המצערת, כי היא בת לדור הגדל בחיקה של תקווה שבורה.

הזמרת אסמהאן שרה לווינה בשנת 1944 כאשר שמיה אדמו מאש. היא רקדה לפתח גן העדן שלה כאשר רחובותיה מלאו אבק שריפה ודם. זה השוני המבדיל אולי בין כאב לתקווה; ואולי זהו סתם דמיון מזרחי פורה.

תמהני מתי נכרה אוזן להדי ההיסטוריה, ונלמד שיעור ממאבקים נחושים ברוע, שהביאו אור אחרי החשיכה.

ג'ואד בולוס הוא עורך דין לזכויות אדם, פרשן פוליטי וסופר. הרשימה התפרסמה במקור בערבית באל-קודס אל-ערבי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf