ואולי משיכת השקעות היא גם הפתרון לשינוי האקלים?
גם אם כל החלטות ועידת האקלים בפריז ייושמו במלואן, ההתחממות הגלובלית עדיין לא תבלם מספיק. לכן אזרחים באירופה ובאמריקה מתחילים לקחת את הכדור בידיים ולבלום את פליטות גזי החממה בדרכים חדשות
כותב אורח: עידו ליבן
פחות מחודשיים עברו וועידת האו"ם לשינויי האקלים שנערכה בפריז כבר נראית כמו היסטוריה רחוקה. מבחינתם של ישראליות וישראלים רבים משבר האקלים שוב נראה רלוונטי לחיים בארץ בערך באותה מידה כמו חילזון על כוכב פלוטו.
מצד שני, ועידת האקלים קיבלה לא מעט תשומת לב בתקשורת הישראלית. אם זו יכולה להיות אינדיקציה כלשהי, אז אולי אפשר להיות אופטימיים. אבל אם יש מוטיב חוזר אחד שאפיין את הסיקור הישראלי של הוועידה וההסכם שאומץ בה הוא השאלה 'ומה אם המדינות לא יעמדו בהתחייבויותיהן?' (למשל, כאן וכאן).
הבטחות ישראליות
אז אפשר לומר שישראלים סקפטים מטבעם. עוד באירופה. ואפשר גם לומר שמרבית העיתונאים והפרשנים הישראלים שדיווחו על דיוני האקלים לא בקיאים מספיק בפרטים. ואולי, מהניסיון שלנו עם הממשלה בארץ, כיבוד אמנות בינלאומיות (או אפילו אימוצן) זה לא בדיוק הצד החזק שלה.
אז הנה הרקורד של ממשלת ישראל בתחום דיפלומטיית האקלים: בוועידת האקלים בקופנהגן ב-2009 הודיע נשיא המדינה דאז שמעון פרס שהיקף פליטות גזי החממה של ישראל ב-2020 יהיה קטן ב-20 אחוזים מהחזוי לאותה שנה. מילא שמדובר ביעד צנוע עד מביך, אבל החלטת ממשלה מאוגוסט האחרון, שביטלה סופית את תכנית הפחתת הפליטות הלאומית, היתה וידוא הריגה גם להתחייבות הבינלאומית הזו. למעשה, גם ביעדים הלאומיים לאנרגיות מתחדשות שקבעה הממשלה לא עמדנו.
> פעילים חברתיים? המאבק על הגז לא סופר את ההתחממות הגלובלית
הפגנה לקראת ועידת האקלים בפריז (The Weekly Bull CC BY-NC-ND 2.0)
לקראת ועידת האקלים בפריז אימצה הממשלה את מתווה האקלים הלאומי וקבעה כי תכנית פעולה מפורטת תגובש ותוגש בתוך חודש וחצי. מאז עברו יותר מארבעה חודשים ותכנית אין. לכן קל להבין למה רבות ורבים מאיתנו, וגם אני, ספקנים בכל הנוגע לעמידה של ישראל ביעדים שלקחה על עצמה.
גם בהיבט העולמי יש לנו סיבה טובה לדאגה. היעד שעליו הוסכם בפריז מגדיר את העלייה של שתי מעלות בטמפרטורה העולמית הממוצעת עד סוף המאה, ובהשוואה לרמה שלפני המהפכה התעשייתית, כרף העליון. אך ההכרה הבינלאומית בגודל המשבר ובדחיפות הטיפול בו, הביאו את הוועידה בפריז להסכים גם על השאיפה להגביל את ההתחממות למעלה וחצי.
ולמה סיבה לדאגה? כי בינתיים, המדענים מדווחים שהטמפרטורה העולמית הממוצעת כבר עלתה במעלה אחת. ואם זה לא מספיק, ניתוח של כלל תכניות הפעולה שהגישו המדינות לקראת הוועידה הראה שגם אם הן יעמדו במילה שלהן ויישמו את התכניות האלו צפויה הטמפרטורה העולמית הממוצעת לחצות את הרף שעליו הוסכם ולעלות ב-2.7 מעלות. אז כן, בטווח הנראה לעין, יש סיבה להיות סקפטיים.
מצד שני, ההסכם שאומץ בפריז, תוצאה של יותר מעשרים שנה של דיונים בינלאומיים, כולל מנגנון בקרה, דיווח ואימות על פעולותיהן של המדינות להתמודדות עם משבר האקלים, ובפרט הפחתת פליטות גזי חממה. על פי ההסכם, יהיה ניטור מקצועי של אופן היישום של ההתחייבויות שהגישו כל המדינות. ההסכם קובע גם שבכל חמש שנים ידווחו המדינות על התקדמותן בהפחתת הפליטות וישדרגו את היעדים שלקחו על עצמן.
תביעות הולנדיות
אבל בפועל זה לא יקרה מעצמו. ההישג ההיסטורי שנרשם בוועידת פריז, אפילו אם הוא עדיין רחוק מלהיות מענה הולם למשבר האקלים, לא היה קורה אלמלא הלחץ המתמשך שהפעילו ארגוני חברה אזרחית וההתגייסות של מאות אלפי אזרחיות ואזרחים ברחבי העולם.
המצעדים הצבעוניים וההפגנות הקולניות בפריז ובוועידות האקלים שלפניה אולי קיבלו את מרבית תשומת הלב התקשורתית, אבל מדובר באלפי אנשים שפעלו, וממשיכים לפעול, מול מקבלות ומקבלי ההחלטות במדינותיהם כדי שאלה יישמו את ההתחייבויות שהממשלות לקחו על עצמן להפחתת פליטות גזי החממה, ולהיערכות להשלכות שלו, וגם יעלו את הרף במסגרת הדיונים הבינלאומיים.
הסכם פריז אמנם לא כולל סנקציות למי שלא יעמדו בו – וסביר שזה היה אחד התנאים שדווקא אפשרו את אימוצו – אבל בחברות דמוקרטיות זו האחריות שלנו כציבור לוודא שהמדינה עושה את המוטל עליה. קחו לדוגמא את 900 ומשהו ההולנדיות והולנדים שהתגייסו והצטרפו לעתירה שהגיש ארגון הסביבה Urgenda נגד ממשלת הולנד בגין יעדי הפחתת פליטות שמרניים מדי. הניצחון המשפטי שלהם במאי האחרון היה לא פחות מאבן דרך בהתמודדות העולמית עם משבר האקלים – לא רק בגלל הדרך החדשנית אלא גם בזכות ההתארגנות האזרחית. ויש סיכוי טוב, כמו שכתבתי בקיץ האחרון, שגם בארץ אפשר להניע מהלך דומה.
אבל המטרה לא צריכה להיות רק להבטיח שישראל תעמוד ביעדי האקלים שלה. התמודדות אמיתית עם משבר האקלים פירושה שינוי מהיסוד של המערכת החברתית-כלכלית השלטת בעולם. משבר האקלים, במידה רבה, מגלם את האי שוויון שבבסיסה של השיטה הזו, מפני שמי שאחראים להכי פחות פליטות גזי חממה הם גם מי שיסבלו הכי הרבה מההשלכות של שינויי האקלים. בארץ מדובר בבנות ובני הגיל השלישי, האוכלוסייה הערבית, תושבות ותושבי עיירות הפיתוח וקבוצות מוחלשות אחרות שבהשוואה לאנשי העשירון העליון צורכות הרבה פחות חשמל ועושות הרבה פחות שימוש ברכב פרטי – שני המקורות העיקריים לפליטות גזי חממה בארץ – הן אותן קבוצות שהכי פחות ערוכות לפגעי משבר האקלים.
> הממשלה מסרבת להתגייס נגד משבר האקלים: האם בג"ץ יעזור?
גזי חממה (אילוסטרציה: JT CC BY-NC-ND 2.0)
אנרגיה היא אחת מאבני היסוד העיקריות של הכלכלה. המשמעויות של השינוי המערכתי העמוק שכרוך בהתמודדות עם משבר האקלים הולכות ומחלחלת גם בציבור וגם בקרב מקבלי ההחלטות וזו בדיוק הסיבה שדיוני האקלים הפכו לכזה תפוח אדמה לוהט.
נסביר: המקור העיקרי לגזי החממה הוא הפקת אנרגיה, ומאז המהפכה התעשייתית רובה המוחלט של האנרגיה בעולם מופק באמצעות שריפה של דלקים פוסיליים – פחם, נפט וגם גז טבעי. לכן, כדי שיהיה סיכוי כלשהו לבלום, או אפילו להאט, את התחממות כדור הארץ ושינויי האקלים הנלווים האנושות מוכרחה להשאיר את הדלקים הפוסיליים מאחור, להתקדם אל אנרגיה מתחדשת וגם לצמצם את צריכת האנרגיה. זה אולי נשמע כמו דיבור של מחבקי עצים, אבל מספר הולך וגדל של מחקרים מראה שאין ברירה אחרת וגם מקבלי ההחלטות הבכירים ביותר (מי אמר אובמה?) כבר מכירים בכך.
הסכם פריז אמנם אינו מכיל התחייבות מפורשת להוצאה של הדלקים הפוסיליים מהכלכלה העולמית וזה עקב אכילס רציני. אבל הוא כן קובע שהיקף פליטות גזי החממה העולמי יתחיל לרדת בהקדם האפשרי ושבמחצית השנייה של המאה, כלומר החל מעוד 35 שנה, כל הפליטות יהיו מקוזזות על ידי הסרה של גזי חממה מהאטמוספרה – במילים אחרות, מאזן פליטות גזי החממה העולמי יהיה אפס.
זה יעד שאפתני, וגם שנוי במחלוקת, אבל היות שתקנון ועידות האקלים קובע שהחלטות מתקבלות רק בקונצנזוס מלא המשמעות היא שגם מעצמות הנפט, הפחם והגז כמו סעודיה, איראן ורוסיה עומדות מאחורי הנוסח הזה. בשורה התחתונה, הסכם פריז מבהיר שמהפכת האנרגיה העולמית, שכבר החלה, היא בלתי נמנעת.
אפרופו מאבק הגז
גם בארץ השאיפה צריכה להיות להפוך את תמהיל הדלקים הישראלי על ראשו. היעד שהגישה ישראל למזכירות אמנת האקלים של האו"ם מדבר, בין היתר, על כך שעד שנת 2030 17% מתוך כלל האנרגיה בישראל תופק ממקורות מתחדשים. אלא שגם אם היעד הזה יושג, הוא מפגר בהרבה אחרי המצב במדינות אחרות.
הסיבה שזה קורה היא מפני שהציבור לא לוחץ ומעצבות ומעצבי המדיניות בארץ לא מבינים שעבור דלקים פוסיליים כמו פחם, נפט וגם גז טבעי זוהי תחילתה של השקיעה – העתיד נמצא באנרגיה סולארית ואנרגיית הרוח. תשאלו את כל מי שעובד בתעשיית הקלינטק הישראלית – ומייצא את הטכנולוגיות האלו לחו"ל. אם כבר, יעד הולם יותר עבור ישראל צריך להיות הפוך מזה שהציגה ישראל: למשל, שעד שנת 2050 83% מכלל האנרגיה שלנו תופק ממקורות מתחדשים. נשמע פנטסטי? כנראה שלא קראתם את הדו"ח של גרינפיס. ואת זה של הפורום הישראלי לאנרגיה.
בתור התחלה, כפי שהציעה לא מזמן חברת הכנסת יעל כהן-פארן, ישראל צריכה להיפרד מהפחם בתוך עשר שנים. אם זה נשמע שאפתני במדינה קטנטנה כמו ישראל, שגם ככה כבר יותר מעשור מצמצמת את חלקו של הפחם בייצור החשמל, כנראה שלא קראתם את החדשות מבריטניה וממחוז אלברטה שבקנדה, שרק לאחרונה הכריזו על יעד דומה מאוד.
אחת הסיבות שהאסימון נופל גם אצל ענקיות האנרגיה הוא לא רק הסכמים בינלאומיים כאלה ואחרים אלא דווקא מפני שיותר ויותר אזרחים – ובעקבותיהם ארגוני דת, מוסדות מחקר וגם קרנות פנסיה – מצביעים ברגליים ומושכים את השקעותיהם בדלקים פוסיליים. במספרים, עד עכשיו 500 ארגונים, בעיקר בבריטניה ובארצות הברית, התחייבו למשוך השקעות בהיקף של קרוב ל-3.4 טריליון דולר.
> קור, צפיפות ורעב: תיעוד נדיר של החיים בכלא חולות
מכירים את חברות האנרגיה ממאבקים אחרים. מחאה נגד מתווה הגז, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)
בהשוואה לתביעה לצמצם את פליטות גזי החממה, משיכת השקעות – וגם הסטת סובסידיות ממשלתיות – היא דרישה קונקרטית שהרבה מאיתנו שמשתייכים או עובדים עם ארגונים כאלה יכולים להירתם אליו. והיא ודאי אפקטיבית בהרבה מאקטיביזם ביתי כמו כיבוי האורות ביציאה מהחדר או שופינג עם סלי בד במקום עם שקיות ניילון.
הדברים האלה כבר קורים בחו"ל. הנורבגים, למשל, מחזיקים בקרן הפנסיה הגדולה בעולם, וביוני האחרון החליט הפרלמנט במדינה שהקרן הזו תיפטר מכל אחזקות הפחם שלה – בסך הכול יותר מ-8 מיליארד דולר.
בהקשר הישראלי, אפיק המחאה הזה לא יכול היה להיות יותר אקטואלי מפני שאת חברות האנרגיה הרלוונטיות אנחנו מכירים גם כך ממאבקים אחרים.
לדוגמא, באוגוסט האחרון, רגע לפני שקרנות הפנסיה עמדו להלוות 400 מיליון ש"ח לחברת בז"ן באמצעות הנפקת אגרות חוב, יצאו "אזרחים למען הסביבה", "מגמה ירוקה" ו"אנו" בקריאה לציבור החוסכות והחוסכים לפנות למנהלי קרנות הפנסיה וקופות הגמל שלהם ולדרוש שלא ישקיעו את כספי הציבור שברשותם בפרויקט שההשלכות שלו על בריאות הציבור, על הסביבה וגם על האקלים ידועות לכול. והמחאה הזו אכן הוכיחה את עצמה. אחרי הכול, גם חיסכון לפנסיה וגם המאבק במשבר האקלים הם השקעות ארוכות טווח.
יש מן הסתם דרכים שונות להירתם כיחידים וכחברה לאתגר הזה. אבל אולי, כמו שהציעו שני חוקרים בריטיים לאחרונה, אפשר פשוט להתחיל בלדבר על משבר האקלים ועל המשמעויות שלו עבור ישראל בדיוק כמו שאנחנו מדברים, אפילו מתווכחים, על פוליטיקה או על ספורט או על החומוס הכי טוב בארץ – בפייסבוק, בארוחת שישי, כשיוצאים לסיגריה או בהרצאה באוניברסיטה.
כי בסופו של דבר, החשיבות העיקרית של ההסכם שאומץ בפריז היא בדיוק בהבהרה שהכדור, תרתי משמע, נמצא בידיים של הציבור. לא, הפוליטיקאים לא יכולים לומר שהם את שלהם כבר עשו. לנבחרות ונבחרי הציבור שלנו יש עוד הרבה מאוד עבודה, אבל זו תהיה טעות לצפות שהדברים פשוט יקרו מעצמם. החלק שלנו כאזרחיות ואזרחים בחברה דמוקרטית הוא לוודא שנבחרות ונבחרי הציבור פועלים כדי לייצר וליישם מדיניות שאפתנית בהתאם למחויבות שלנו להתמודדות עם המשבר הגדול ביותר הניצב מול האנושות. במקום לכבול את החברה הישראלית לסטטוס קוו חסר תוחלת, מדיניות אקלים שאפתנית באמת יכולה לתרום גם לאותו שינוי חברתי-כלכלי שישראליות וישראלים רבים כל כך תבעו בקיץ 2011 ומאז.
עידו ליבן הוא דובר ארגון הסביבה CEE Bankwatch Network, וקודם לכן היה עיתונאי עצמאי שסיקר בעיקר נושאי סביבה עבור כלי תקשורת בארץ ובחו"ל
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
