newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי שישים שנה האוכל היהודי-עיראקי קם לתחייה בדובאי

עשרות צעירים מתאספים בגלריה בדובאי כדי לאכול מנות מסורתיות של משפחת אמן יהודי מעיראק. בין הקיצ'רי לאבטיחים מבצבץ עבר נסתר של גבולות נוקשים פחות ומסתמנת האפשרות לערביות אחרת

מאת:

כתבה: סופי שמאס, דובאי*, צילום: כמאל רסול

זה היה בחודש מאי, 2013. ישבנו בשולחן משותף ב"טראפיק", גלריה גוועת לאמנות בדובאי. עמדנו לחגוג את סוף דרכו של חלל שמיצה את עצמו באמצעות מטבח של תרבות שנמנע ממנה למצות את דרכה, שהופרעה והודחה לשוליים.

מראש הבטיחו לבלוטות הטעם שלי פעולת החייאה בדמות מזון עממי מתרבות שהולכת ונעלמת. אני עומדת לאכול "מחאשה", כך מוסבר בתפריט שלי, מנה שהוכנה לפי המתכון של הסבתא היהודייה-עיראקית של האמן מיכאל רקוביץ. גם הטטה (הכינוי המקובל לסבתא בלבנון, ש.א.) שלי מכינה מחשי. אני יושבת עם חברים, שגם הם מלבנון. אנחנו הלקוחות במסעדת האמן המאולתרת, "דאר אל סולח" או "אזור הפיוס", ביום השביעי והאחרון של פעולתה. השם הוא מחווה לתקופת הסובלנות הדתית (יחסית להווה העגום שבו אנו חיים) שאפיינה את המזרח התיכון לפני התפוררות האימפריה העות'מאנית, קביעת הגבולות של מדינות ערב והופעתה של מדינת ישראל. נאמר לנו שזו הפעם הראשונה שבה האוכל היהודי-עיראקי מוגש באופן ציבורי במזרח התיכון מאז תחילת ההגירה של קהילה זו בשנות הארבעים. הקיבות שלנו מתכוננות לעשות היסטוריה.

האמן השף מיכאל רקוביץ (צילום: כמאל רסול)

האמן השף מיכאל רקוביץ (צילום: כמאל רסול)

הדומה והשונה בעמבה

הפסקנו את השגרה הרגילה של שעות אחר העבודה שלנו ומיהרנו לגלריה, נרגשים לקראת ההשתתפות בעבודת אמנות חיה, בעיר שלעתים קרובות מאשימים אותה בכך שהיא נעדרת נשמה. בדובאי רוב המסעות מתוכננים מראש, ואפילו את הספונטניות יש לתכנן ברמה מסוימת. העיר, שאינה מסוגלת להסביר פנים להולכי רגל, מכשילה את היכולת שלנו ללכת לאיבוד, לתעות, לגלות דרכים חלופיות ולאפשר ליום שלנו, לעיר שלנו, למפגשים שלנו, לזרים שלנו לשנות את מבנה חיינו אפילו לשעות מפתיעות ספורות בלבד. כאן אנחנו בדרך כלל יודעים לאן אנחנו הולכים, ומכירים את הדרך האחת להגיע לשם, ולרוב אנחנו מודעים למה שיש לכל מקום או אירוע להציע.

חבריי ואני ידענו שאנחנו הולכים לגלריה טראפיק, אבל כבולים על ידי גבולות הניסיון שלנו – לא יכולנו לדעת למה לצפות. כשחושינו שלוחים לפנינו מיהרנו לקראת ההבטחה האקזוטית שבמשמעות המוחדרת למונח "אוכל עיראקי-יהודי". כמה מאתנו מעולם לא פגשו ביודעין אדם יהודי בכלל, ויהודי-עיראקי בפרט, וכולנו נשאנו בעברנו עשרות שנים של תזכורות בטלוויזיה, בדפוס, באלתור ובחיקוי לשנאה, לעימותים ולהבדלים שאינם ניתנים לגשר. רצנו שד לעבר שד, קריקטורה לעבר קריקטורה, לא בטוחים מה אנחנו מחפשים, ובוודאי שלא מה אנחנו עתידים למצוא.

עכשיו אנחנו מתיישבים לשולחן בגלריה טראפיק, שולחים מבטים של אי-נחת לעבר הזרים שחולקים אתנו את השולחן. אנחנו מעבירים בינינו קיצ'רי (עדשים אדומים ואורז), מחאשה ועמבה, שמוגשים על צלחות וינטג' שהיו שייכות במקור לחברי הקהילה העיראקית-היהודית, וששרדו את גלותם. דגל פלסטין, שבעבר היה שייך גם לפדרציה קצרת הימים של עיראק וירדן, תלוי ברקע לצד הדגל העיראקי, שאומץ לזמן קצר אחרי המהפכה שהוביל עבדול כרים קסים ב-1958, מהפכה ששמה קץ לשלטון ההאשמי והפכה את המדינה לרפובליקה. צבעיו שחור, לבן וירוק, ובמרכזו שמש המייצגת את המיעוט הכורדי, המוקפת בכוכב אדום, המייצג את המסורת העתיקה של המדינה. כל אחד משבעת הערבים של "דאר אל סולח" גובש רעיונית סביב אחד מהטעמים העיקריים, ולנו התמזל המזל לטעום את הפרשנות העיראקית של רקוביץ לטעם החמקמק "אומאמי".

דגלים עיראקיים מעידנים אחרים (צילום: כמאל רסול)

דגלים עיראקיים מעידנים אחרים (צילום: כמאל רסול)

סלט העמבה מצפה לנו עם הגעתנו. הוא מוגש בקערות מתכת שהוברחו מעיראק בשנות הארבעים והגיעו בדרך כלשהי לאירוע הנכבד שלנו. העמבה, מתוקה ופיקנטית, כוללת כל מה שאנחנו כלבנונים מקשרים למונח סלט – מלפפונים, בצל חי, פלפל מתוק ועגבניות, אבל עם גוון שונה ומרענן של מחמצים. באופן דומה, אכילת המחאשה והקיצ'רי כמוה כאכילת מזון מנחם שהכינה אמו של אחד מחבריי; המרכיבים הבסיסיים הם זהים, אבל בתוספת תיבול חדש ובלתי מזוהה המדגדג בקצה הלשון.

אנחנו בוצעים את הבצל הממולא הטעים, ירק לא שגרתי בין הירקות שאנו הלבנונים משלבים במחשי. הקיצ'רי מזכיר את המאכל המצרי "כושארי", ואת המג'דרה והמדרדרה שלנו, אבל יש בו גם משהו מובחן באופן מובלע. אנחנו לא מצליחים לפענח מה הוא, אבל הוא שם, מתחבא מתחת למצע האורז והעדשים. אנחנו טועמים את המרכיבים שאין בהם כדי להציב מרחק בין המנות האלה לבין המטבח שלנו, אבל הם מספיק מובחנים כדי להצביע על גיוון קולינרי בין תרבותי מבורך. אנחנו נכשלים בניסיון לאתר את "האחר" במנות המוכרות המוצגות לנו ובריטואל המוכר של קבלת אורחים בו אנחנו משתתפים.

צוות המטבח וחתול בהפסקה. גלריה טראפיק (כמאל רסול)

צוות המטבח וחתול בהפסקה. גלריה טראפיק (כמאל רסול)

בישול הוא תרופה למחלת השכחה של הלאומנות

אני חשה הקלה. לא באתי לכאן כדי לטעום הבדל. באתי כדי להחזיר לרשותי פיסה מהזיכרונות הקולקטיביים שהפוליטיקה וההיסטוריה שללו ממני. באתי לכאן כדי לכונן מחדש את הערבי, שנטבח מזמן ופורק כמו גווייה של חיה לנתחים נפרדים, משותקים, המוצגים באופן מטעה כזהויות הוליסטיות. באתי בחיפוש אחר הסבתות המוסלמיות שלי מדרום ומצפון לבנון בעמודים של ספר המתכונים היהודי-עיראקי המשפחתי של רקוביץ. באתי בחיפוש אחר הווריאציות המובלעות בטעם, בטכניקה ובאופני ההגשה המעידות לא על זרות והבדל, אלא על גיוון ביתי מעשיר. "אתם אוכלים שפה מתה מצלחת של רוח רפאים", מסביר רקוביץ. מבחינתי, רוח הרפאים המאוימת הזו אינה רק היהודי-הערבי, אלא הערביות בכללותה, זו שצווארה מוקף פגיונות של פלגנות, ששפת היחד שלה נחנקת בהדרגה והופכת לשתיקה על ידי אגרופים כעוסים של גרסאות אזוריות רבות ואנוכיות של "אנחנו".

אני לא זוכרת את היהודים-הערבים. המזרח התיכון לוקה באלצהיימר, ואני ירשתי את המחלה. העבר שלנו נתון בסכנה. הזיכרונות שלנו עברו טיהור אתני. עם חלוף השנים, מה עוד צפוי לנו בהמשך? האם קהילות נוספות יצטרפו ליהודים-הערבים בכור המצרף של זהויות ממוקפות ההופכות לאוקסימורונים בלתי אפשריים? מה יהא על הערבים, שהיום עומדים בפני הכחדה אל מול שיטפון הסונים, השיעים, המרונים וכולי? האם הקטגוריות האלה יעברו דקונסטרוקציה נוספת בחיפוש הפנאטי שלהם אחר טוהר בלתי מושג של עליונות, עד אשר אפילו האטומים שלנו יכריזו על מלחמת אזרחים האחד נגד השני?

ואולי החך שלנו יציל אותנו? החך, כמדומה, לא שכח. האמנזיה הנובעת מלאומנות פסחה עליו. אנחנו עדיין יכולים לזהות את עצמנו במטבחים של אותם אנשים שמלמדים אותנו לתעב. למאכלים משותפים יש את הכוח להעיר זיכרונות מתרדמת החורף שלהם ולעורר שיחות בלתי נוחות אך הכרחיות. הערבים, כל הערבים, עדיין חולקים רגישות קולינרית, כזו שיכולה למלא את הסדקים שנוצרו על ידי שנים של "איזמים" מעוררי פילוג ואוסמוטיים. מסמכים היסטוריים נשרפו, גבולות שורטטו מחדש, מדינות הוחלפו על ידי אחרות, הנראטיב המועבר בעל פה הועם והפך ללחישה, אבל אוכל הוא היומן בן האלמוות של תרבויות גוועות, המשמר אותן על סף החיים עד שמספיק צאצאים נחושים שלהן מחליטים להחיות אותן.

ארוחת "דאר אל סולח", דובאי (צילום: כמאל רסול)

ארוחת "דאר אל סולח", דובאי (צילום: כמאל רסול)

אפשרות לערביות אחרת

הארוחה שלנו ב"דאר אל סולח" עומדת כעת לקראת סופה. בעוד אנו נוגסים בנתחי אבטיח עסיסיים, "חותמים", כמו שאנחנו אומרים בערבית, את הארוחה שלנו בפירות, בדיוק כפי שאנחנו רגילים לעשות – רקוביץ מבקש בנימוס את תשומת ליבנו. לצידו עומדת אלה שוחט, אגדה חיה בקרב אקדמאים המתמחים במזרח התיכון. היא יהודייה-עיראקית כמו רקוביץ, ובאה לכאן לשמש כשותפתו לדיון. בערבים הקודמים הצטרפה אליהם רז'ין באשה שהציגה את Tuning Baghdad, תערובת של קטעים נדירים של סרטים, קטעי אודיו ומידע לגבי מוזיקאים עיראקים-יהודים וסצנת המוזיקה הבגדדית של שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים.

רקוביץ הוא ביישן, צנוע וחסר יומרות באופן בלתי רגיל לאמן בקליבר שלו. הוא לא בא לכאן להציג עבודת אמנות בתוך ואקום, להציג עמדה, לגרום להרמת גבות או לקצור תשואות. כשאני מקשיבה לו קורא שירה ערבית, מסביר חלק מהתמונות התלויות על הקירות, מספר באהבה אנקדוטות על סבתו ומזכיר לנו ש"יהודים היו פעם ערבים גם הם" – אני מרגישה שיותר מכל, מה שהאמן עושה כאן הוא איחוד משפחתי. הוא קורא לאלה מביננו שהמודרניות הנחילה להם אכזבה, שהלאומנות ערערה אותם ושהמורשת התרבותית וההיסטורית שלהם נשדדה מהם, כמו שקרה לו. רקוביץ, כפי שאני מבינה אותו, שאינו מרוצה מהזהויות שאנחנו מפתחים בגבולות שכופה עלינו הפוליטיקה, מעצב מערך שבתוכו אפשר לדון בשלד של הערביות העתידית. הוא רוצה לדמיין אותה, מעומעמת ככל שתהיה, למענו כמו גם למעננו.

אחרי הארוחה ב"דאר אל סולח" אני חשה מלאכותית. אני נמשכת לזיכרונות של אופני הוויה שונים שאינם שלי, אבל שהיו צריכים להיות שלי. אני מרחפת עם הדחף העז לא להחיות את העבר, אלא ליצור, מתוך המעט ששרד, "אנחנו" חדש. אני חושבת על תצרף של המרכיבים הדומים המובלעים האלה, הרומזים על אחדות שחלפה, שקדמה לגבולות המדומיינים ולאבחנות שנכפו על ההווה שלנו. ואני חשה תקווה שאנחנו יכולים ללמוד מהסבים והסבתות שלנו כיצד לאכלס באופן אלטרנטיבי את המודרניות המיוסרת שלנו, לעבוד על להיות ערבים ויהודים, ערבים ומוסלמים, ערבים ונוצרים. לחיות בדו קיום לא למרות ההבדלים, אלא בגלל זניחותם.

לא הוגש עשרות שנים בפומבי. אוכל יהודי-עיראקי בגלריה (צילום: כמאל רסול)

לא הוגש עשרות שנים בפומבי. האוכל היהודי-עיראקי בגלריה (צילום: כמאל רסול)

תרגם: שי אילן

פורסם במקור באנגלית באתר Mashallah News

* סופי שמאס היא עיתונאית לבנונית עצמאית המתגוררת באיחוד האמירויות. היא עורכת שותפה בפלטרפומה המקוונת "משאללה", ומפרסמת גם באל-ג'זירה באנגלית, ג'דלייה, וכלי תקשורת אחרים. שמאס מעידה על עצמה שהיא לא אוהבת ישיבת קבע ומדמיינת את עצמה כחיה "בין" מדינות. ויש לה גם טוויטר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf