newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הלכנו, הערבים, להפגין בתל אביב בסבבה, כאילו?

נראה שבכל ערבי פלסטיני בישראל טמון אשכנזי קטן שקם לתחייה בלב תל אביב. אחרת איך תסבירו את העובדה שהערבים שהגיעו עם האוטובוסים שלהם לכיכר רבין התחילו הפגנה בזמן, סיימו אותה בזמן ואפילו לא הציעו כיבוד או שתיה?

מאת:

אחרי החוויה המציפה בכיכר רבין אמש, שלישי, הייתי חייבת לשתף אתכם בתובנות שלי מאירוע רב עוצמה זה והשפעתו על עתיד המזרח התיכון.

תחילה, הערבים סופסוף עלו על האוטובוסים שכל כך דיברו עליהם בבחירות; באיחור של חודש וחצי כמעט נהרו אלפי ערבים, אבל לא לקלפיות, אלא לכיכר רבין. ראייתו של ראש הממשלה, אשר הקדימה את זמנה, מוכיחה שהחזון העתידי שלו למדינה מתממש בפועל: בעיכוב קל, ויותר חשוב – לא בכיוון הנכון, ראו הוזהרתם.

לתשומת לב השופט ביתן מוועדת הבחירות בבאר שבע: נשים ערביות רבות, מכוסות מכף רגל עד ראש, נסעו אתמול להפגנה באוטובוסים מעורבים עם גברים ממשפחות שונות, ללא בעיות של ״מוגבלות מסורתית״ שמאפיינת את החברה הערבית לכאורה. יכולת לאשר להן נסיעה לקלפי מחוץ לכפר הלא מוכר בלי שום בעיה ערכית.

> שביתה כללית: למה הערבים באים לתל אביב, ולמה זה חשוב

אלפי מפגינים פלסטינים מילאו את כיכר רבין בתל אביב בהפגנה במחאה נגד מדיניות הריסות הבתים של המדינה בציבור הערבי. 28 באפריל 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אלפי מפגינים פלסטינים מילאו את כיכר רבין בתל אביב בהפגנה במחאה נגד מדיניות הריסות הבתים של המדינה בציבור הערבי. 28 באפריל 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אלפי מפגינים פלסטינים מילאו את כיכר רבין בתל אביב בהפגנה במחאה נגד מדיניות הריסות הבתים של המדינה בציבור הערבי. 28 באפריל 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אלפי מפגינים פלסטינים מילאו את כיכר רבין בתל אביב בהפגנה במחאה נגד מדיניות הריסות הבתים של המדינה בציבור הערבי. 28 באפריל 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בכל ערבי פלסטיני בישראל טמון אשכנזי קטן, אפילו יקה, הייתי אומרת, שהוא לא מודע לו, שקם לתחייה בלב תל אביב. אני לא מבינה ממתי הערבים מתחילים בזמן ומסיימים אירוע המוני חגיגי בזמן ואין בו כיבוד ראוי, בקושי מים. רוב האנשים שפגשתי אתמול הגיעו להפגנה שהוכרזה שמתחילה בחמש באיחור של חצי שעה. כולם הניחו שכרגיל לוקח זמן להתחיל, להתארגן, להתווכח עם המשטרה על המחסומים והנוכחות שלהם, חצי שעה הסאונד לא עובד, האוטובוסים מהצפון תמיד מתעכבים, ועוד הרבה דברים שחייבים לקרות – ואתמול פשוט לא קרו. הכול מוכן, והכי גרוע – התחילו בזמן וסיימו לפני הזמן. ממש לפי אישור המשטרה.

הפגנת הבזק הפתיעה את כולם. עוד לא הספקנו לצעוק, להתעצבן ולהתחמם, והיא הסתיימה לפני שאמרתי שלום לחברות שלי. אפילו לא הספקתי לרכל או להצטלם, ממש מעצבן.

ככר רבין גדולה עלינו חבר'ה, כמה אלפים לא ממש ממלאים אותה. להבא בואו נבחר מקום צנוע וקטן יותר בעיר הגדולה, או פשוט נביא לפחות 20 אלף איש.

ריבונו של עולם, ראיתם פעם מפגינים כועסים וסוערים שמנקים את המקום אחריהם? אתמול זה קרה. גברים בוגרים אספו את הבקבוקים והשלטים והזבל מהכיכר והשאירו אותה נקייה מתמיד. חשבתי לעצמי: האם הגברים האלו מנקים גם בביתם? או שמא הם חוששים שיגידו עלינו שאנחנו עם מלכלך, ולא יתנו לנו לבוא עוד פעם להפגין אצלם? למה לא ניקתם אחרי תהלוכת השיבה בשבוע שעבר?

בכל אופן, אני שמחה שלקחתם אחריות עד הסוף. תמשיכו כך חברים, העובדים הזרים של העירייה מעריכים את הסולידריות וההזדהות איתם מאד. רק אם כבר השתדלתם, אני מקווה ששמתם את בקבוקי הפלסטיק במחזור בדרך.

> התביעה החשובה ביותר בארץ במאבק על חופש העיתונות

אלפי מפגינים פלסטינים מילאו את כיכר רבין בתל אביב בהפגנה במחאה נגד מדיניות הריסות הבתים של המדינה בציבור הערבי. 28 באפריל 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אלפי מפגינים פלסטינים מילאו את כיכר רבין בתל אביב בהפגנה במחאה נגד מדיניות הריסות הבתים של המדינה בציבור הערבי. 28 באפריל 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

היום הבנתי למה התל אביבים השמאלנים באים להפגנות שלנו ולא מפגינים בכיכר רבין: פשוט נורא יקר ומסובך אצלם. אחרי שהסתובבתי ברחובות עשרים דקות וראיתי שלטים שונים ולא מובנים על סוגי החנייה השונים, פענחתי את השיטה: יש חניה עד חמש או שש לזרים. ובין חמש לשש לאלו ששוקלים לעבור לעיר, ואחרי שש לתל אביבים. ובכל מקרה – מה שלא תעשה תקבל דו״ח.

הבנתי שהרבה יותר פשוט לבוא לכפרים הערבים, לחנות איפה שאפשר – גם אם על הריסות הבית שבאת להפגין למענו; הכל בסדר. אומרים לך תודה שבאת, אף אחד לא יגע ברכב שלך ולא יעשו עליך קופה. המסקנה: להפגין אצל הערבים יותר זול, נקודה. סמאח בדקה בשבילכם.

יקירי הערבים, אם הגעתם וחניתם כבר בעיר, תשכחו מיאפא (יפו) והשווארמה. עכשיו, קניבאלים שכמותכם, מסביב לכיכר יש מסעדות קטנות ומוזרות כאלה שקוראים להם בתי קפה שמגישים גם בשר.

תהיו מתורבתים קצת ותכנסו לאחד מהם. סביר להניח שתראו כלבים נחים להם שם; אל תתרגשו, גם הם תל-אביבים ולא עושים כלום. אם יש בכניסה בחורה בשחור שמחייכת, קוראים לדבר הזה ״מארחת״ ואתם אמורים לעבור דרכה לעבר השולחן. ותחייכו בבקשה,זה לא עולה כסף. (אולי בת״א כן, לא יודעת).

בתום ההפגנה החלטנו, חברתי והבן הקטן שלה ואני, לחיות את החוויה הזו של לשבת לאכול משהו סתם כך ללא מטרה או לו״ז. העמדתי פנים שאני מכירה את המקום שאליו היא הובילה אותנו. נכנסו והזמנו "סלט", כמעט הדבר היחיד שמובן בתפריט. חשבתי שהלחם מקולקל אחרי שהרחתי אותו, אבל החברה אמרה שזה מחמצת וזה בריא. זרמתי עם זה בלי לעשות פדיחות כמובן. זה לא טעים אבל אכלתי.

ואז החברה אמרה "שמת לב שהצעירות שם בשולחן לידינו אומרות את המילה 'כאילו' שוב ושוב?". הקשבתי לחצי דקה, שמעתי שמונה "כאילו" בטונים שונים. וואלה היא צודקת! בתל אביב יש הרבה "כאילו", בסבבה, משהו סופפפף, ועוד כמה מילים שמאפיינות את המקום הנחמד הזה. כאילו.

ביקשנו חשבון בדיוק כאשר התינוק החמוד התחיל לצעוק וחברתי היקרה הפגינה כישורי שירה ואמהות ערביים אסליים. לא אהבתי את זה במיוחד. לא יאה למעמד ולזמן עכשיו. החברה שילמה במזומן ואני חשבתי שזה ממש לא מקובל פה. "בואי נראה להם שיש לנו כרטיסי אשראי", אמרתי לה, "נתחלק בתשלום ונשגע את המלצר כמה לקחת מכל כרטיס ואז נתווכח כמה לשים טיפ ומי משלם אותו". ממש בא לי לנסות עד הסוף את החוויה שהיהודים עוברים כל שבוע, בסבבה ככה. החברה שמה לב שהכניסו קפה מיותר לחשבון, הרמאים האלו! נחמדים כן, אבל בענייני כסף? ממש לא.

ואז חברתי מקבולה נסאר התקשרה לברר איפה ההפגנה כי בכיכר אין אף אחד. אמרתי לה "כן, ביטלנו את האירוע והחלטנו לתמוך בכלכלה המקומית במדינת תל אביב הקטנה. בואי נשתה קפה. סתם, כאילו".

> צפו: הפגנת "נאבקים על הבית" בתל אביב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf