איך חוסלה מילת הנשים בישראל
עד לפני כעשרים שנה מילת נשים הייתה מקובלת בשישה שבטים בדואים בדרום. חוקרים יהודים לא הצליחו להסביר את היעלמות התופעה. אולי הם היו צריכים להקשיב לארגון הנשים הערביות שיצאו למלחמת חורמה נגד זה
כותב אורח: אלי אמינוב
לפני חצי יובל בלבד לא היה כל צורך להרחיק עד קניה כדי לחקור את התופעה של מילת נשים: אפשר היה לעשות זאת בישראל. בקרב חלק מהאוכלוסייה הבדואית בנגב הייתה מילת הנשים מנהג קבוע, וזאת 40 שנה אחרי שרובם היו לאזרחים ישראלים.
לפני מספר שנים ד"ר חיים בלמקר, פסיכיאטר בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, סיפר בראיון לכתב Ynet אביטל להב על מחקר משנת 1993, שבו נחשף כי בשישה שבטים בדואים בדרום הארץ נהוג להשחית את איבר המין של האישה באמצעות חיתוך הדגדגן:
"המחקר התבסס על שני מקורות. סקר שערכנו, שבו נשאלו הנשים האם עברו מילה, ובדיקה גניקולוגית הבדיקה הגניקולוגית נערכה מסיבות בריאותיות שאינן קשורות למחקר, אך לפניה ביקשנו את הסכמתן של הנבדקות, כי הרופא יבדוק אם הן עברו מילה. מצאנו שישה שבטים שבהם כל הנשים עברו את התהליך".
לדברי ד"ר בלמקר, המחקר עורר "סערה ציבורית קלה, שעד מהרה שככה. נעשו כמה ניסיונות של רופאים בדואים להילחם בתופעה, אך ניסיונות אלה התנפצו על החומה העיקשת של המסורת והסגירות השבטית". וראו זה פלא, כעבור 15 שנה, ב-2009, חזרו החוקרים לבדוק את הנשים באותם שישה שבטים ולא מצאו אישה אחת מתחת לגיל שלושים הנושאת את הצלקת המעידה כי בוצע חיתוך באיבר מינה.
אנשי השבטים לא מציעים כל הסבר להיעלמות התופעה. "יש תהליכים שאדם לא יכול לתת להם ביטוי מילולי, כמו אבדן מסורת", אומר בלמקר בראיון. לרוב הם מכחישים את קיום המנהג בעבר, באותו להט בו דבקו בו לפני חמש עשרה שנה. "נשים שהשתתפו במחקר הקודם טענו שמדובר במנהג חשוב ושהן לא יוותרו על הזכות למול גם את בנותיהן. כנראה שהזמן חזק יותר מכל הצהרה". לסיכום טען החוקר כי "זו דוגמה למודרניזציה של האוכלוסייה הבדואית בנגב", והעיתונאי הוסיף: "אין להקל ראש בהישג, למרות שלא ברור לזכות מי יש לזקוף אותו".
> קבלנית משנה: כך מענה הרשות הפלסטינית עצירים בשירות ישראל
שתי נשים בדואיות (אילוסטרציה: קרן מנור / אקטיבסטילס)
"מסורת מפגרת"
ובכן הגיע הזמן לגלות כיצד ומדוע התרחש השינוי הדרמטי: הארגון הפמיניסטי הפלסטיני אל-פנאר, הוא שחשף את התופעה לעין הציבור ויצא למלחמת חורמה כנגדה.
אל-פנאר הוקם על ידי נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל, במטרה להיאבק בחוליים של החברה הפלסטינית ובמנגנוני השלטון הישראלי שהקפידו לטפח אותם, מטעמיהם שלהם. המאבק המרכזי של אל-פנאר היה נגד המנהג המתועב של רצח נשים בשל מה שכונה "כבוד המשפחה" – שם קוד למעשי פשע לשם שמירת עליונות הגבר. בנוסף לכך נאבק הארגון בשורה של עוולות, הן של הפטריארכיה הערבית והן של מדינת היהודים.
המאבק נגד מילת הבנות שהתקיימה בחלק מהשבטים בקהילה הבדואית בדרום הארץ היה אחד ממאבקי הדגל החשובים של אל-פנאר. ביוני שנת 1992 הפיץ הארגון כרוז בערבית המבקר את התופעה, מגנה אותה, מבקר את קשר השתיקה נגדה וקורא למיגורה. ההחלטה לפעול נגד המנהג התקבלה בארגון לאחר פרסום תוצאות מחקר רפואי, שהופיעו בעיתון "הרפואה" באותה שנה.
בכרוז, שנשא את הכותרת "יופסק פשע מילת הבנות", נכתבו הדברים הבאים: "לאחרונה נתגלה במחקר שערכו ארבעה רופאים מנהג נוסף ממנהגי המסורת הפטריארכאלית המפגרת בחברה הפלסטינית, מנהג אשר הפיל ועודנו מפיל קורבנות נוספים רבים שאיש אינו מדבר עליהם". על קשר השתיקה האופף את המנהג, נכתב: "בסתר, הרחק מעיני האדם ומערכי האדם מותקפות נערות בדואיות, נחבלות באופן נפשי וגופני חמור ביותר והופכות לנכות מידי משפחתן שלהן, בשם מסורת ומנהגים מתקופת הבערות והחושך".
בהמשך מפרט הכרוז יותר ומסביר למה הכוונה באותה נכות גופנית ורגשית אותה הזכיר, הנגרמת לנערות כתוצאה ממילת הבנות וכותב: "נערות אלו עוברות ניתוח איום ומשפיל שמטרתו מניעת יכולת ההנאה שלהן ממין ומחיי נישואין מספקים… ואין פוצה פה". "מעשה ברברי זה" לדעת הארגון הופך "את הנערה הבדואית למיכל לרצונו של הגבר ולמכונת לידה חסרת רגשות ותחושות.. מגביר את רגישותה למחלות והופך את חייה לסבל מתמשך".
הארגון הפמיניסטי הפלסטיני תקף בפרסומיו את כל הצדדים השותפים לקשר השתיקה, המנציחים בשתיקתם את המשך קיום המנהג. המשך קיום המנהג הינו לשיטתן "חרפה לא רק לבדואים המבצעים פשעים אלה, לא רק למדינת ישראל שבתוכה מבוצעים הפשעים בלא תגובה, אלא להנהגה הפלסטינית כולה אשר אינה מוכנה בשל פחדנותה לגנות תופעה זו ולהילחם בה", קבעו נשות אל-פנאר נחרצות.
מי אמר שהדגדגן גורם לאורגזמה?
כחלק מ"מלחמת החורמה" עליה הכריז הארגון הוא פנה בדרישות לגופים הבאים: למועצה הלאומית לשלום הילד, "להקדיש אמצעים לחשיפת התופעה, לפרסומה ולמאבק בה". ליועץ המשפטי לממשלה, "להעמיד לדין כל הורה וכל אדם אשר יבצע או יסכים שיבוצע בבתו סירוס כזה ולמצות עמו את הדין". למשטרה, "לקבל הנחיה מן היועץ המשפטי לחקור תופעה זו ולהביא את מבצעיה לדין על חבלה גופנית חמורה". לאיגודי הרופאים והאחיות, "להשעות כל רופא\ה או אח\ות אשר ישתתפו בביצוע פשע זה ויעניקו לו לגיטימיות רפואית מזויפת". להנהגה הפלסטינית, כולל ועדת המעקב, "לגנות את התופעה ולהגדירה כפשע חמור שאין לו מקום בתוך החברה הנאבקת לשוויון ולשחרור". לאיגוד העובדים הסוציאליים, "להורות לעובדים לדווח על כל מקרה כזה ולהכריז כי אי דיווח על כך מהוה עבירה חמורה". ולחברי הכנסת, ובעיקר הערבים שבהם, "ליזום חקיקת חוק נגד פשע נתעב זה".
ד"ר מנאר חסן, שהייתה אחת ממקימות אל-פנאר וכיום מלמדת באוניברסיטת בן גוריון, מספרת לי כי מי שהרימה את הכפפה במהירות הייתה המועצה לשלום הילד, שהתחייבה מיד והתגייסה להיאבק בתופעה. אנשי המועצה נפגשו עם עובדים סוציאליים בדואים, וסוכם איתם כי המועצה תהיה מוכנה "להושיט להם סיוע באיסוף ובעיבוד מידע שהם מבקשים לאסוף בנושא כאוב זה". הם גם הביעו את המוכנות שלהם "להושיט סיוע משפטי כדי להגן על ילדות מפני מעשים שכאלה".
> למה נשים ערביות כבר לא מנהלות בתי קולנוע בארץ?
מילת נשים הייתה באחריותן של הנשים עצמן, והגברים לא התבטאו בנושא (אילוסטרציה: אקטיבסטילס)
אך לא רבים הסכימו להזדהות עם אל-פנאר במאבק זה ואף נמצאו מליצי יושר להטלת המום בנערות. ביוני 92' פרסם עיתון אל-סינארה ראיון עם ד"ר עבד עסלי, אחד מארבעת הרופאים שביצעו את המחקר שפורסם ב"הרפואה". בראיון זה, שהיה עמוס מילים כמו "רפואי" "רפואה" ו"מדע", הכריז הד"ר עסלי כי "מטרת המחקר הייתה רפואית טהורה ומדעית צרופה". על אחד מסוגי מילת הבנות, המבוצע בילדות ונערות בקרב אותם שבטים בדרום הארץ, אמר הד"ר: "זהו בסך הכול פצע קל, הסרה של חתיכת עור".
כאשר נשאל ד"ר עסלי על השפעת מילת נשים על ההנאה המינית אצל האישה הנפגעת הוא השיב כי המילה באפריקה נעשית "כדי להבטיח את שליטת הגבר באישה מבחינה מינית" כיוון "שכריתת הדגדגן מונעת מהאישה, בהעדר בעלה, להיכנע לתאוותה המינית". אלא שמיד התנער מהדיאגנוזה הזאת וקבע שאינה תקפה כלל בשבטי הבדואים בישראל. כאן, הוא אומר: "אף אחד לא הצהיר כי מנהג מילת הבנות פוגע בהנאה המינית או שהוא נועד כדי לשלוט באישה". יתרה מזאת, הוא מוסיף: "צריך לוודא תחילה אם הדגדגן גורם לאישה [בכלל] להגיע לאורגזמה או לא" (!!)
גולת הכותרת "הרפואית" ו"המדעית" אותה מביא הד"ר עסלי בראיון הנ"ל היא ההמלצה שלו "כצעד ראשון" לבצע את ההשחתה המינית נגד ילדות וקטינות אלו תחת פיקוח "רפואי" ו"מדעי", "ולא בידיהן של נשים בלתי מקצועיות ובלתי רפואיות, פיקוח רפואי ומדעי שיתקיים במרפאות… כדי למנוע סיבוכים רפואיים".
נשות אל-פנאר הזועמות ביקשו לפרסם מאמר תגובה ב"אל סינארה" אך העיתון סירב לפרסמו. המאמר פורסם בביטאון הארגון תחת הכותרת "השתקת הקרבנות", ובו ברכו חברות הארגון על המחקר, "שפרסומו הביא לראשונה להצבת ישראל על מפת המדינות בהן מתבצעת ההשחתה הנקראת מילת הבנות". בהמשך גינה המאמר את "אי נכונותו של הרופא ד"ר עסלי לשאת באחריות השתתפותו בחשיפת תופעה פלילית, המביאה אותו בסופו של דבר לנקוט בדרך של הגנה על התופעה ושימורה".
ההצעה של הרופא, "לבצע פעולה זו בתנאים רפואיים מתאימים" גונתה ונדחתה. הצעה זו לפי אל-פנאר "אינה אלא ניסיון לשוות לפשע לגיטימציה ולהנציחו במקום לשרשו." חברות הארגון קובעות: "ביצוע מה שמכונה מילת הבנות הינו פשע נתעב נגד ילדות חסרות מגן. ממשלות שפשעים אלו מבוצעים תחת חסותן, ורופאים שאינם מדווחים על מבצעי פשעים אלו, אינם אלא עבריינים העוברים על סעיף 5 להצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם הקובעת כי "איש לא יועמד בפני עינויים או עונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים".
השיימינג עובד
ד"ר בלמקר, שסיפר למראיינו בשנת 2009 על "סערה ציבורית קלה, שעד מהרה שככה", לאחר פרסום המחקר, כנראה לא היה ער למה שהתרחש בחברה הערבית באותן שנים. בשנים 1992-3 היה השיח בעניין מילת נשים אחד הנושאים החמים ביותר בשיח הפנימי בחברה הערבית.
חשיפת הנושא בפני החברה היהודית בהחלט הועילה, ובעקבות הדיווחים בעיתונים עבריים התגייסו גם ארגונים פמיניסטים ישראלים לתמוך בדרישות אל-פנאר מול השלטונות. תוך שישה חודשים מאז הכרזת המלחמה של אל-פנאר הוקמה בכנסת הוועדה לקידום מעמד האישה. על השבטים הבדואים שבהם ביצעו את השחתת אברי המין של נשים צעירות הופעל לחץ עצום, הן מצד השלטונות והן מצד ההנהגה הערבית.
הלחץ הצליח מאוד, ומעניין לנסות להבין מדוע, גם אם אין לנו תשובות ודאיות. כפי שציינו הפעילות הפמיניסטיות, הסיבה לכך הייתה שבעצם רק נשים בדואיות עסקו במורשת המסורת המפגרת. הגברים הבינו היטב כי אין זה לכבודם להביע דעה לכאן או לכאן. מאחר שהמסגרת הפטריארכלית הבדואית, שעברה מה שנהוג כיום לכנות "ביוש", העדיפה להתעלם מהתופעה אז בשל החשיפה והלחץ המשולב היה קל למדי להכניע את מסורת הנשים. אך יש לזכור שדבר לא היה קורה ללא ההתגייסות של הפמיניסטיות הפלסטיניות מאל-פנאר. במילים אחרות, בתשובה לד"ר בלמקר: לא הזמן ולא המודרניזציה.
אלי אמינוב הוא חבר הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל פלסטין ההיסטורית
> מחיפה לביירות: פלסטינים אזרחי ישראל נוסעים לבקר את השכנים מצפון
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
