newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אין ציונות לא דתית בישראל

האופי של הציונות, גם החילונית, הוא הרבה יותר דתי מאשר לאומי. "הציונות הדתית" בסך הכל יותר כנה ממנה בקשר לכוונותיה

מאת:

הדיון שעורר מאמרו של יוסי קליין בעיתון הארץ מסרב לגווע; כותבים מימין ומשמאל עדיין לא הצליחו, עושה רושם, להכריע בשאלה האם הציונות הדתית מסוכנת פחות או יותר מהחיזבאללה, והאם קליין הוא שמאלן עוכר ישראל ששכח מה זה להיות יהודי או אולי דווקא זה שמציל את כבודו הרמוס של השמאל הרופס, גיבור השעה שהעז לומר ללא כחל ושרק את האמת הפשוטה ששמאלנים יפי נפש מתביישים לומר בפה מלא.

במרכז הדיונים הללו עמדה, שלא במפתיע, זהותה של הציונות הדתית. עשרות על גבי עשרות של כותבים מנתחים אותה, מפרשים אותה, עומדים על המטרות הגלויות והנסתרות שלה. כמו שקורה בדרך כלל בדיונים מהסוג הזה, המעמתים זהות הגמונית עם זהות פרטיקולרית, השנייה היא שמוצאת את עצמה בעמדת מגננה והופכת למרכז הדיון.

> עוד לא "מלח הארץ": האכזבה החמצמצה של הדתיים

הציונות הדתית והחילונית - אין הבדל. נתניהו ובנט (צילום: אמיל סלמן/פלאש90)

הציונות הדתית והחילונית – אין הבדל. נתניהו ובנט (צילום: אמיל סלמן/פלאש90)

את רוב השיח שחולל המאמר של קליין אפשר להכליל בקטגוריית "הציונות הדתית, קווים לדמותה". הזהות ההגמונית, כלומר הציונות "החילונית", נותרת שקופה. אני חושבת שהדיון הזה הוא הזדמנות טובה להתעכב מעט דווקא על הציונות ה זו, המובנת מאליה לכאורה.

ההבדל היחיד בין הציונות הדתית והחילונית הוא האומץ

אני מוכרחה להודות שמכל הדיונים האלה עוד לא הצלחתי להבין מהי ציונות *לא* דתית בישראל. האם כיפה וציציות הן המדד היחיד? ולא, נניח, עצם ההכפפה של גבולות הלאומיות והתניית זכויות אזרח מלאות בזהות הדתית, ועוד בהגדרה האורתודוקסית שלה? נכון, יהדות היא לא רק דת. הגדרת הלאום מספיק גמישה כדי לכלול בתוכה גם את היהדות, גם אם כמקרה חריג שלה. אבל תנועות לאומיות מגדירות את עצמן בזיקה למרחב, לטריטוריה מוגדרת, ואילו הציונות רוצה גם להיות תנועה לאומית מצד אחד, אבל גם להרחיב את התחולה שלה לאקס-טריטוריה שכוללת למעשה את כל יהדות העולם בפוטנציה. היומרה הזו היא דתית במהותה, יותר משהיא לאומית.

אילו הציונות החילונית, זו ששולטת פה מאז הקמת המדינה, היתה מאמצת פרקטיקות של תנועה לאומית חילונית, הדרך למדינת כל אזרחיה היתה די קצרה, שכן זו לא שוללת את הזהות הלאומית היהודית, אלא את הממד העל-טריטוריאלי שלה. אבל הציונות רוצה משהו אחר. גם זו "החילונית". הפיכת היהדות לשומרת הסף האלימה של הלאומיות עשתה שמות לא רק בזהות היהודית עצמה באופנים רבים, אלא  הטמיעה מוטיבים דתיים גם בציונות.

לכן הציונות, גם זו "החילונית", לא יכלה ולא יכולה להעמיד כאן מדינת לאום במובן שבו זאת נתפסת על ידי התנועות הלאומיות שהציונות מתיימרת להיות חלק מהן. במובן מסוים, הציונות הפכה בעצמה למעין דת בישראל, עם אותה תפיסה אקסיומטית לגבי צדקתה המוסרית, הנאמנות העיוורת שהיא דורשת, הגבולות הקשיחים שהיא מסמנת (שאינם חופפים בעליל את גבולותיה הגאוגרפיים, כפי שהיה מצופה מתנועה לאומית חילונית),והאופן בו היא מענישה את אלה שנותרים מחוצה להם.

הציונות הדתית לא חטפה שום דבר מאף אחד. מאז הקמת המדינה ועד היום ההגה תמיד היה בידי "הציונות החילונית", שלא רצתה ולא יכלה להתנתק מהאגפים הדתיים, והיא זו שמנסה לשווק את פרדוקס "היהודית והדמוקרטית", השקר המוסכם עליו עומדת כל היומרה הציונית. הציונות הדתית פשוט קצת יותר כנה בהגדרות ובניסוח סדרי העדיפויות שלה. בתוך המשפחה הציונית, היא הראשונה להודות שהפרדוקס הזה הוא תעתוע ושהגיע הזמן להכריע – יהודית או דמוקרטית, ויש לה גם את האומץ או לפחות הכנות להציע את כיוון ההכרעה. להשתלח בה דוקא על זה היא צביעות במקרה הטוב.

אילו הציונות "החילונית" היתה מסוגלת להפגין נכונות דומה, במקום להמשיך ולהחזיק בשקר "היהודית והדמוקרטית" ולשלח חיצים בכל מי שחושף את התעתוע המופרך הזה, אולי היינו מנהלים כעת דיון הרבה יותר חשוב ומשמעותי לעתיד המשותף שלנו בארץ הזו, ולא מפצלים שערות בהשוואות מגוחכות בין נפתלי בנט לחסן נסראללה, מפתה ככל שזה יהיה.

> מצאו את ההבדלים: הקרב בין הציונות הדתית לאליטת "הארץ"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf