newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הגנה מן הצדק: הקלף המנצח שפספסו עורכי הדין של אלאור אזריה

את המפתח לזיכויו של אלאור אזריה, שהורשע בהריגה, יש למצוא באכיפה בררנית מול עוד ועוד מקרים דומים - שנגמרו ללא כלום. הנה סקירה של כמה מהבולטים שבהם, לטובת ההגנה ואל"ם הלר

מאת:

ביום רביעי השבוע הרשיע הרכב שופטים בראשותה של אל"מ מאיה הלר את סמל אלאור אזריה בהריגתו של עבד אל-פאתח א שריף בן ה-21 במחסום ג'ילבר בחברון. לאורך שעתיים וארבעים דקות, מוטטה הכרעת הדין את כל טענות ההגנה אחת לאחת. כמעט.

טענת ההגנה המוצדקת לאכיפה בררנית נגד אזריה לא זכתה למענה בפסק הדין, מרשים (ואמיץ) בחלקיו האחרים – אך אבסורדי ומטעה במענה לטענה זו, חלק שבהחלט מצדיק ערעור. הוכחת אכיפה בררנית אינה דבר קל, בפרט משום שהנטל הראיתי עובר מהתביעה להגנה שעליה להוכיח זאת ללא משאבי חקירה ואיסוף ראיות.

> המקרה הנדיר של אלאור אזריה

אל"מ ישראל שומר. האם הוא ישמור על זכות השתיקה על דוכן העדים במשפטו של אלאור אזריה? (צילום: דובר צה"ל)

אל"מ ישראל שומר (צילום: דובר צה"ל)

אל"מ הלר דחתה את הטיעון לאכיפה בררנית בתשובה המדהימה לפיה ההגנה לא הרימה את הנטל הראיתי הדרוש, בעוד היא עצמה מנעה זאת מהם, כאשר דחתה את בקשת ההגנה לקבל את הראיות בתיק ההרג של אל"מ שומר. על מקרה זה, ומקרי דומים נוספים, אפרט בפוסט הבא. במקרים אחרים גם אביא את הראיות הדרושות.

הטיעונים המגוחכים של סגן אלוף הלר נגד ההגנה מן הצדק של אזריה

הדעה המקובלת היא כי באי כוחו של אזריה, עוה"ד אילן כץ ואייל בסרגליק, ביצעו עבודה רשלנית כשלמעשה לא הציגו כלל הגנה לאזריה. בחינת ביצועי ההגנה מאששת דעה זו, ואף נדמה כי לא רק שלא הגנה על אזריה, אלא המטרה הפוליטית שביססה ההגנה חיפשה את הרשעתו. אך דעה זו לא מתייחסת לעובדה כי סיכום ההגנה מעניק חלק נכבד לטענה של אכיפה בררנית, שהייתה יכולה לשמש כמכשיר לזיכויו של אזריה.

אלוף משנה שומר הרג את הנער מוחמד אל-כסבה בן ה-17 ביולי 2015 בירי בראשו, כאשר זה לא העמיד אותו בסכנה. בסיכום ההגנה נכתב כי "דוגמה אחת מהחלטת הפצ"ר… אלוף משנה שומר, שבית הדין דאג שנקבל את חוות הדעת בעניינו… אל"ם, מח"ט חי"ר, מפקד חטיבה, והפצ"ר סגר את התיק. …ראינו כי במקרה הזה היה מי ששמר על אלוף משנה שומר, ולא סתם שמר עליו עד כדי כך שהוא אפילו לא הורה להעמיד אותו לדין משמעתי". הבקשה לקבלת התיק "נדחתה (מבלי שבית הדין עיין בתיקים) ביום 29.9.16, ובכך נמנעה ממנה הלכה למעשה, אפשרותה להוכיח, כי נעשתה איפה ואיפה בין אלאור למקרים אחרים".

אל"מ  הלר דוחה טענה זו בשתי טענות משלה. הראשונה היא כי ההגנה קיבלה חלק מתיק שומר ואת חוות דעתו של הפצ"ר, ונמנעה מלצרף אותה כמוצג. זו טענה מגוחכת ומקוממת, ההגנה טוענת לאיפה ואיפה בהחלטות הפרקליט, אז בוודאי שחוות דעתו של אותו פרקליט מפלה לכאורה לא תעזור להגנה ותפגע בטיעוניה.

הטענה השנייה של אל"מ הלר היא כי המקרים אינם דומים, והיא מאמצת את טענות התביעה בכך. הלר לא עיינה בתיק ולכן איננה מוסמכת לקבוע זאת. "למעלה מן הצורך, עניינו של אל"ם שומר שונה מעניינו של הנאשם בשל מספר מדדים: אל"ם שומר ביצע נוהל מעצר חשוד באופן מיידי כמענה להתקפתו הישירה, הגם שאופן ביצוע הנוהל היה שגוי מבחינה מקצועית, בעוד הנאשם הגיע לזירת האירוע לאחר שהפיגוע הסתיים, הבחין במחבל שאינו מהווה סכנה מיידית וממשית וביצע לעברו ירי מדויק לראשו מן הטעם ש'מגיע לו למות'" כותבת אל"מ הלר.

אלו טענות לא נכונות שנובעות מכך שהלר לא התעמקה בתיק וקיבלה את חוות דעתו של הפצ"ר כפי שהיא. ראשית, כאמור, לא ניתן לדחות טענה לאכיפה ברננית על סמך דעתו של זה שהטענה מופנית לגביו. שנית, כאשר הלר כותבת כי שומר נתן מענה אופן מיידי בניגוד לאזריה שלא היה בסכנת חיים, היא מתעלמת מהקביעה הברורה ששומר לא היה בסכנת חיים אף הוא כאשר ירה למוות בנער.

בשביל לבסס אכיפה בררנית, על פי בית המשפט העליון, צריך לענות על שלוש שאלות. השאלה הראשונה היא מהי קבוצת השוויון שעמה נמנה מי שמעלה את טענת האכיפה הבררנית. השאלה השנייה היא כיצד יש לאבחן מצבים של אכיפה בררנית פסולה ממצבים רגילים ולגיטימיים של אכיפה חלקית מטעמים של מגבלת משאבים וסדרי עדיפויות. והשאלה השלישית היא מהו הנטל הראיתי המוטל על מי שמעלה טענה של אכיפה בררנית.

במקרה אל"ם שומר – בשאלה הראשונה ברור כי התשובה פועלת לכיוונו של אזריה. אלוף משנה יש לשפוט לפני סמל. השאלה השנייה איננה רלוונטית במקרה הזה, וכך מגיעים לשלישית. אך לא ניתן לענות עליה כאשר הלר עצמה היא זאת שמנעה את מההגנה להשיג ראיות כלשהם, בעוד מערכת השיפוט הצבאית מסתירה אותן. ובמילותיה: "ההגנה שקטה על שמריה אף לאחר שבסיכומי התביעה הצבאית צוין כי לא הובאה תשתית ראייתית בעניין זה…אין לה להגנה אלא להלין על עצמה".

מקרה ההרג של שומר: ירי חי, מרדף והפקרה אכזרית בשטח

ביולי 2015, כאשר אלוף משנה ישראל שומר, אז מח"ט בנימין, נסע בכביש – יידה מוחמד אל-כסבה בן ה-17 אבן על רכבו וברח מהמקום. תחילה טען שומר, כמו גם גורמים צבאיים, כי אל-כסבה יידה אבן לעבר רכבו של האל"מ וזה השיב אש. אך לאחר זמן קצר נחשף על ידי ארגון "בצלם" – שוב "בצלם", אם מישהו מפקפק בחשיבותו של הארגון – סרטון מתחנת דלק סמוכה שתיעד את האירוע, ובו נראה כי הגרסה שמסר שומר איננה נכונה; הירי בוצע בתום מרדף אחר הנער, ולא כהתגוננות מפני יידוי אבנים. בנקודה הזו קרס כל טעון ההגנה העצמית: מרגע שיצא מהרכב והחל במרדף, שומר כבר לא יכול לטעון כי חשש מאבן.

> לפתוח מחדש את תיק ההריגה של אל"מ ישראל שומר

בשלב זה עודכנה הגרסה הרשמית ושומר טען כי חש בסכנת חיים מכיוון ש"הנער הסתובב והחזיק משהו". אך בשטח לא נמצא דבר. שומר שיקר. יתרה מכך, אחת היריות של שומר פגעה בגבו של אל-כסבה, כלומר נורתה כאשר הנער בכל מקרה לא יכול היה לסכן אותו. למרות זאת, אל"מ הלר מאמצת טענה זו כאשר היא מבחינה בינו לבין אזריה, ומדגישה כי אזריה לא היה בסכנת חיים.

הגרסה שהפצ"ר סיפק לסגירת התיק היא ששומר ניסה לעצור את הנער ותוך כדי כך לירות בהתאם לנוהל מעצר חשוד ברגליו, אך מכיוון שעשה זאת תוך כדי ריצה הוא "פספס". שגיאה מקצועית. כלומר, גם הפצ"ר הבין כי שומר שיקר לגבי סכנת החיים, וכי ניתן להראות זאת בקלות, אחרת היה ניתן לסגור את התיק בטיעון זה.

לפי נוהל מעצר חשוד, כאשר הנער נס על נפשו לכיוון כפר פלסטיני, הפקודות לא מתירות כלל ירי, מה שאומר שאל"מ שומר הפר פקודות. אבל גם זו גרסה שלא עומדת במבחן המציאות. שומר ירה שלוש פעמים באל-כסבה, פעם אחת בגבו, פעם בראשו ופעם בכתפו. הסבירות ששומר כשל בירי כזה מטווח 20 מטרים שלוש פעמים היא אפסית. זו כמעט גרסה מעליבה כאשר מדובר במפקד חטיבה, מה שנכון גם לגבי סכנת החיים שמפקד כזה אמור להרגיש בהיותו חמוש היטב, כשהוא עומד מול נער שאיננו חמוש. בנוסף, כל אחת מהיריות הללו הייתה מספיקה במסגרת הנוהל כדי לעצור את החשוד. העובדה שאל"מ שומר המשיך לירות מעלה חשד סביר כי הוא כלל לא התכוון לבצע מעצר. שומר התכוון לגבות מחיר. אם מקבלים את טענת הפצ"ר, אז ניתן גם לטעון כי אזריה התכוון לירות ברגלי א שריף ופגע בראשו.

לפי העדים במקום, שומר חזר לרכב מיד לאחר הירי והמשיך לנסוע, אפשר להתרשם מכך גם בסרטון. הוא לא הזעיק עזרה, בוודאי שלא הגיש טיפול לנער, למרות שידע שהוא לכל הפחות פצוע קשה. לא רק שמדובר בהפקרה פלילית ומכוערת: אם אכן ניסה לעצור את הנער, למה לא דאג לטיפול ונשאר בשטח?

ההתעלמות מהשאלות האלו פוסלת לחלוטין את גרסת אל"מ הלר לדחיית הטענה הבררנית. מדוע בחרה הלר לפסול את בקשת ההגנה ולא לאפשר לה להציג הגנה ראויה? קשה לומר, אך ייתכן כי אם מקרה אזריה אך היה עלה תאנה למערכת המשפט הצבאית, הרי שטענה מבוססת מהסוג הזה הייתה ממוטטת את כולה.

אזריה ושומר: לא מקרה בודד 

הטעות הקשה של ההגנה היא ההסתמכות רק על מקרה אל"ם שומר, כנראה מטעמי בורות, כאשר שם היא איננה יכולה להגיע לראיות – זאת לעומת מקרים רבים אחרים, שאת חלקם נפרט כאן, בהם הצלחנו להשיג ראיות וההגנה הייתה יכולה לעשות זאת באותה מידה. כאשר מדובר במקרה מבודד מול מקרה אחר, קל לסתור את הטענה לאפליה. הכוח של הטענה לאכיפה בררנית מתבטא כאשר מראים כי מדובר בשורה של מקרים בהם פלסטינים נהרגים, החקירות נסגרות, והאשמים אינם עומדים לדין.

כך מסתיימות להן בממוצע 97 אחוזים מהחקירות של צה"ל. חייל צה"ל מעולם לא הועמד לדין באשמת רצח פלסטיני. מאז ספטמבר 2000 צה"ל הרג כ-9,200 פלסטינים. לפי נתוני ארגון "יש דין", למרות שבמאות מהמקרים מדובר בהרג נערים לא חמושים בגדה המערבית, סך הכל נחקרו במצ"ח 262 מקרים, ורק חייל אחד הורשע בהריגה: חייל בדואי באשמת הרג אזרח בריטי בעזה.

אתמקד בשני מקרים בחטיבת "כפיר", בשל נוחות ההשוואה למקרה אזריה, אך יש רבים נוספים, אפשר להתרשם מהם כאן.

עיראק בורין: היורה הודה שזייף דו"ח בנשקיה, כדי "להמציא" כדורי גומי במקום ירי חי

ביום שבת בצהריים, ה-20 במרץ 2010,  נכנס כוח של חטיבת כפיר לכפר עיראק בורין בנפת שכם. החיילים הגיעו לשם לאחר שמתנחלים מההתנחלות "הר ברכה" ירדו לכפר על מנת לכרות עצים ולגרום נזקים אחרים, והצבא בא כדי לשמור עליהם. מנגד התפתחה התאספות של צעירים מהכפר, שחלקם יידו אבנים – יידוי אבנים שלא העמיד את החיילים בסכנת חיים, כפי שיאמרו אחר כך מפקד הגדוד וחיילים אחרים בעת חקירתם.

על פי יומן המבצעים החטיבתי, בשעה 15:54 החלו הכוחות לסגת. באותו הזמן חזרו הביתה מוחמד ואוסייד קאדוס בני ה-15 וה-17, שניהם תושבי הכפר, במונית שהגיעה משכם. מכיוון שחיילי כפיר עדיין שהו בכפר ולא ניתן היה להגיע לביתו של מוחמד, המונית השאירה אותם סמוך לביתו של אוסייד. לדברי חבריהם שהיו במקום, אוסייד התיישב בפתח מחסן סמוך לכביש הראשי ומוחמד נעמד בסמוך אליו.

סגן מפקד הגדוד, רס"ן ר', העיד במצ"ח שבזמן נסיגת החיילים הוא ירה שני כדורי גומי לעבר המפגינים, שעמדו במרחק של 70 מטר, וזיהה פגיעה בידו של אחד מהם. למעשה, הירייה הראשונה פגעה בראשו של אוסייד והכדור חדר לגולגלתו. הירייה השנייה פגעה בחזהו של מוחמד, כאשר זה נזעק לעבר אוסייד. נהג המונית זכריה העיד במצ"ח כי הוריד אותם זמן קצר קודם לכן, עד ששמע את ההמולה, ואז חזר ופינה אותם במוניתו לבית החולים בשכם, שם מתו השניים מפצעיהם.

כשנה וחצי אחרי אירועי היום הזה, בניגוד לחקירה המידית של אזריה, ישב רס"ן (היום סא"ל) ר' בחדר החקירות ונשאל את השאלה הבאה: "מאבחון תיק החקירה נמצאו דברים רבים המעידים בצורה נסיבתית על אשמתך במותם של שני הפלסטינים. מדובר בוועדה רפואית אשר הוקמה בכוונת תחילה על מנת לאתר כשלים או כל גרסה שקרית שהיא באירוע, סתירות בנוגע לשעת הכניסה וזיוף מסמכים, בדיקת פוליגרף בה נמצאת דובר שקר, ועוד ראיות רבות ונשנות נגדך בכל הנוגע לגרסתך במצ"ח. מה תגובתך לכך?"

> רשיון להרוג: קצין ירה למוות בשני נערים, שיקר, זייף מסמכים, לא נשפט – וקודם

הקלי בגולגלתו של אוסייד קאדוס

הקליע בגולגלתו של אוסייד קאדוס

ר' כמובן הכחיש. אך החקירה העלתה ממצאים חמורים מאוד, בחלקם הודה ר' וביחס לחלק מהם יצא דובר שקר בבדיקת פוליגרף שנערכה לו. רשת השקרים שטווה על מנת לכסות על מעשיו סיבכה חיילים וקצינים אחרים. הוא אף טען בחקירה כי ייתכן והרג אוסייד ומוחמד קאדוס הוא "סגירת חשבונות בכפר", כלשונו בחקירה.

הטענה לירי גומי הופרכה מיד על ידי צילום רנטגן של קליע חי בגולגלתו של אוסייד קאדוס. ר' גם הודה בזיוף מסמכי הנשקייה, מסמכים שזויפו בכדי שלר' תהיה אפשרות "להוכיח" כי הצטייד בנשק שיכול לירות גומי, בניגוד לזה שהיה ברשותו. זאת לאחר המעשה. בנוסף, שוטר מג"ב אף העיד כי חייל אשר היה עם ר' באירוע אמר לו כי הייתה "חגיגה" בעיראק בורין – כינוי לריקון מחסנית של אש חיה, ומפקד הגדוד עצמו העיד שזיוף החתימות בנשקיה מעיד על כך שהיה ירי חי, וככה ניתן היה להסתיר אותו.

כל זה לא שינה דבר. הפרקליטות הצבאית החליטה לסגור את התיק נגד רס"ן (היום כבר סא"ל) ר' בפברואר 2015, לאחר יותר משלוש שנים בהם לא נעשו פעולות חקירה בתיק. הטענה הייתה כי "לא נמצאו די ראיות כדי לקבוע, ברמה הנדרשת בפלילים, כי בוצע ירי חי במהלך האירוע, או שהירי שבוצע על ידי הקצין הוביל למותם של ההרוגים".

כאן ניתן למצוא את הראיות שהסתמכתי עליהם.

בני הדודים קוואריק: החיילים "לא ראו" את ירי 29 הקליעים שנורו מטרים ספורים מהם

ב-21 במרץ 2010, יצאו שני בני הדודים סאלח ומוחמד קוואריק מביתם בעוורתא לכיוון אדמות המשפחה. מאוחר יותר תעלה טענה כאילו מטרתם הייתה לאסוף מתכות בצדי הדרך, אך בכל מקרה אין ויכוח כי כשיצאו באותו בוקר מביתם לא הייתה להם כל כוונה להרע לאיש. הם הצטיידו בשני מעדרים ובבקבוק מים, ויצאו ברגל לאורך הכביש המוביל לשטח שבבעלותם.

מתנחל בשם אבי רן סבר כי הם חשודים והזעיק את חיילי חטיבת כפיר. ארבעה מהם הגיעו ועצרו אותם. א' הופקד עליהם. אח"כ נטען כי "סוכל פיגוע קלשון במחסום", שבמסגרתו ניסו שני מחבלים לתקוף חייל בעזרת קילשונים. אך זה לא מה שקרה. קלשון לא היה באירוע.

בגרסה המתוקנת בשלב מסוים, טען א' כי סאלח קם וניסה להכותו. לכן ירה בו 10 קליעים. לאחר מכן, לטענתו, מוחמד ניסה לפגוע בו באמצעות מזרק ולכן ירה בו 19 קליעים. על המזרק לא נמצאו טביעות אצבעות. מוחמד לא אחז בו. שלושת החיילים באירוע טוענים כי לא ראו אף אחת מ-29 היריות, למרות שעמדו מטרים ספורים מא'.

כל טענות א' שניתנות לבדיקה התגלו כשקרים, אף אחד מהם לא אחז בדבר. אף אחד מהחיילים לא ראה, לטענתם, את הסיבה לירי, ומה שסביר יותר הוא שהם לא רצו להעיד על כך שלא הייתה סיבה לירי.

רק בעקבות פניה של ארגון "יש דין" לבג"צ הסכימה המשטרה הצבאית להתחיל לחקור את הרג בני הדודים קוואריק. החקירה החלה בספטמבר 2010, כחצי שנה לאחר האירוע. תעבור שנה נוספת לפני שיצליחו לחקור את א', החייל היורה, שבילה בטיול ארוך בחו"ל. עד סגירת התיק באמצע ינואר 2013 נחקרו בו פחות מעשרה אנשים. הסתירות המרובות בעדויות כלל לא נבדקו והתיק נסגר.

סיקור מורחב של התיק ניתן למצוא כאן כולל הראיות.

הלר שופכת דלק לאש שמציתה את שולי גלימתה

בימים אלו מתנהלים שני תיקים נוספים. אחד של שני חיילי שריון אשר הרגו נער בכפר בודרוס שלא העמיד סכנה בירייה בעורפו, כאשר היה כבר פצוע. כתב האישום הוגש רק בעקבות פניית "בצלם" בשם המשפחה לבג"צ. השני הוא של שוטר מג"ב בן דרי אשר מואשם בהריגת הנער נאדים נאוורה. דרי נעצר רק אחרי שהרשות הפלסטינית העבירה לישראל את הקליע בו השתמש דרי. חקירת הרג של נער נוסף באותו אירוע נסגרה על ידי הרשויות הישראליות. שני המקרים הללו הם חמורים משל אזריה, או לפחות חמורים כמוהו. שניהם הולכים להסדרי טיעון, כאשר לפחות הראשון ללא תקופת מאסר בכלל, כאשר לאחר איום ההגנה בטענה לאכיפה בררנית הוצע להם 3 חודשי עובדות שירות, וכנראה שגם השני.

מה הבדל בינם לבין אזריה? הגנה ראויה יותר, אך גם הבדל מהותי ביחס של צה"ל אליהם. כל החקירות נמשכו חודשים ארוכים עד שנים, החיילים לא נעצרו במהלכן, וראיות כמעט לא נאספו בהן. כל זה שונה מהותית ממקרה אזריה, וגם זו צורה של אכיפה בררנית.

ברור שאזריה אשם בהריגה, שקריו כה בולטים שרק ציבור מוסת (גם אם רחב) שהחליף את הרציונל בגזענות ולאומנות מסוגל להאמין להם. אך זה לא משנה את הטענה של אזריה לכך שמעשיו אינם יוצאי דופן לעומת עשרות אחרים המתרחשים בשטחי המשטר הצבאי ואינם מתועדים, כפי שחבריו הצהירו לא פעם, וגם ראינו כאן.  טענה זו ראויה לשיקול רציני יותר מאשר זה שקיבלה מהרכב השופטים במקרה של אזריה.

נ.ב. אל"מ הלר כינתה את עבד אל-פאתח א שריף בתואר "מחבל" 312 פעמים בפסק דינה, מתוכן 23 פעמים בהם כינתה אותו בשמו בצירוף "המחבל". א-שריף לא הורשע בדבר – ויתרה מכך, אין בנמצא הגדרה סבירה של מחבל או או טרוריסט שתכלול מי שמנסה לפגוע בחייל שאוכף משטר צבאי בשטח מוחזק, בטח שלא בחברון. אם מדובר בניסיון של אל"מ הלר "להלבין" את פסק דינה על ידי הטיית השיח, או דעותיה האישיות, הרי שזה חורה ותורם לאווירה הרצחנית שהיא אחת הנפגעות ממנה ממש בימים אלו.

> רשיון להרוג: התיקים הסגורים של מצ"ח נפתחים. סדרת תחקירים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf