newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אלפים התייצבו בעצרת השמאל בת"א: 50 שנות כיבוש ודי!

מחמוד עבאס קרא לישראלים לכונן יחד שלום של אמיצים. זהבה גלאון דיברה על סכנת ההתנחלויות. בוז'י הרצוג שהתקבל בקריאות בוז קרא להקמת גוש עם לפיד וכחלון, ואיימן עודה קרא להקמת מחנה דמוקרטי וגם ביקר את מארגני ההפגנה. אבל האם להפגנות כאלה בכלל יש משמעות?

מאת:

כ-15 אלף מפגינים הגיעו במוצאי שבת לכיכר רבין להפגנה המרכזית לציון חמישים שנות כיבוש, ביוזמת שלום עכשיו ועוד שורה ארוכה של ארגונים. המפגינים קראו בעד פתרון שתי המדינות, נגד ממשלת הימין הקיצוני והסתה נגד ערבים, ולמען שלום ותקווה.

הנאומים שנשמעו על הבמה היו מגוונים מאוד בעמדות שייצגו. טליה ששון מהקרן החדשה דיברה על הסכנה לדמוקרטיה בתוך החברה הישראלית. ח"כ יצחק הרצוג (המחנה הציוני), שהתקבל בקריאות בוז רמות מצד הקהל, כמעט ולא הזכיר את הכיבוש, ומנגד – דיבר בעיקר נגד מדינה דו-לאומית, בשבחי המדינה היהודית, וחלק את התוכניות להקמת גוש פוליטי עם כחלון ולפיד. לעומתו, מכתב שהוקרא מיו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, כלל הושטת יד לשלום, קריאה לישראלים לסיים את הכיבוש ולכונן ביחד את "שלום האמיצים".

תרומות

ח"כ זהבה גלאון (מרצ) הדגישה בנאומה את הסכנה בהתנחלויות, ותיארה את המניע המרכזי לפרויקט ההתנחלות כדתיות משיחית – לא ביטחון, לא כלכלה ולא שום דבר אחר. ח"כ איימן עודה (חד"ש, הרשימה המשותפת) היה הנואם הראשון שעסק בסוגיית האסירים, עם סיום שביתת הרעב היום, וגם העביר ביקורת על מארגני ההפגנה כשסיפר שהרגיש מההזמנה לאירוע שעצם זהותו הלאומית מהווה "איום דמוגרפי" בעיניהם, מה שגרם לו לשקול לא לבוא.

את הנאום הטוב של הערב נשא אלי ביתאן, מעורכי "שיחה מקומית" (ו"בחדרי חרדים"), והרב שחיתן אותי, וחבר. אז כן, אני קצת משוחד ביחס אליו, אבל תשואות הקהל על דבריו לגבי שביתת הרעב של האסירים, מדיניות ההפרד ומשול של ממשלת הימין ופוטנציאל החיבור בין השמאל לחרדים מלמדות שלא רק אני חשבתי ככה. אפשר לקרוא את נאומו כאן.

> לראשונה מזה למעלה משנה וחצי, המשוררת דארין טאטור טועמת מהחופש בכפית

אלפים בהפגנה בכיכר רבין, קוראים לסיום הכיבוש (חגי מטר)

אלפים בהפגנה בכיכר רבין, קוראים לסיום הכיבוש (חגי מטר)

את ההפגנה חתם צלי רשף, ממייסדי שלום עכשיו, שהקריא מכתב שקיבל בעבר ממרואן ברגותי, השווה בין ברגותי לבין נלסון מנדלה, והעריך שיום יבוא ועוד נשב עם מנהיגים כלואים כמו ברגותי למשא ומתן, כמו שהיה בדרום אפריקה ובאינספור מקומות נוספים בעולם שבהם הסתיימו משטרי כיבוש או אפרטהייד.

בין הנואמים הופיעו עלמה זהר, אחינועם ניני, לוס כפרוס ובלקן ביט בוקס. את הערב הנחו רננה רז ויוסי צברי. בפתיחת הערב שלח אבי בוסקילה, מנכ"ל שלום עכשיו, גם ברכות סולידריות מעל הבמה למי שהשתתפו באותו זמן בהפגנה בפתח תקווה ליד בית היועמ"ש – בעיקר למען חופש הביטוי והמחאה. מאז נעצרו 13 מפגינים בפתח תקווה, והמשטרה דורשת הפקדת 5,000 שקל של דמי ערבות עבור כל אחד מהם – סכום חריג ומטורף במקרה של מעצר מפגינים לא אלימים.

> "ככל שהם יפרידו אותנו למעמדות, שבטים ומגזרים אנחנו חייבים לחבור יחד"

אלפים בהפגנה בכיכר רבין, קוראים לסיום הכיבוש (פלאש 90)

אלפים בהפגנה בכיכר רבין, קוראים לסיום הכיבוש (פלאש 90)

לסיכום, אני חושב שזו הייתה הפגנה טובה וחשובה, בגדול. טוב שאלפי אנשים יוצאים מהבית ועומדים ביחד כדי להתנגד להמשך השליטה הצבאית בעם אחר, וטוב שהמסר הזה עובר בצורה ברורה. עם זאת, צריך גם להצביע בכנות על תהליך ההידלדלות המתמשך במספרים של המוחים נגד הכיבוש. לפני עשר שנים עוד אפשר היה להוציא 10-15 אלף איש להפגנות רדיקליות הרבה יותר, והפגנות של השמאל הציוני היו מסוגלות למשוך ציבורים גדולים הרבה יותר. כיום ההפגנות הרדיקליות יותר (למשל בזמן "צוק איתן", או אחרי אירועי הדמים באום אל-חיראן) מגיעות לקנה מידה של אלף עד 5,000.

הפגנה כזאת, שמסריה מראש היו יחסית רכים וקלים לעיכול, הייתה צריכה למשוך יותר אנשים, מבלי לזלזל בהמונים שכן באו. האם מה שקרה זה הייאוש הגובר אחרי חמישים שנות כיבוש? האם זה הפחד להזדהות או להיות מזוהה כ"שמאל" בישראל של 2017? האם זה אובדן התקווה? ואולי התחושה שרבים מרגישים – אחרי הפגנת החצי מליון של המחאה החברתית – שאין להפגנות משמעות? או משהו אחר?

בכל מקרה, יש עוד הזדמנות לתקן ולהרחיב את המחאה. בזמן הקרוב צפויות עוד הפגנות לציון חמישים שנות כיבוש, ובקריאה לסיומו המיידי של המשטר הצבאי: ב-5 ביוני תפגין מפלגת חד"ש במושבה הגרמנית בחיפה, וב-10 ביוני יקיימו נשום מחסוםWatch בשיתוף עם הכפר נווה שלום וואחת אל-סלאם צעדה וערב הופעות ביישוב – גם כן לציון חמישים שנות כיבוש. גם בשטחים צפויות להתקיים הפגנות עממיות לציון חמישים שנות כיבוש, חמישים שנים יותר מדי.

> מנותקים: הסיפור המוזר שישראל מספרת לעצמה על המזרח התיכון

חמישים שנים יותר מידי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf