newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אל היבשת שלי וקבריה. מזרחה בטרמפים: חלק שישי

נפרד מאירופה וחוזר ליבשת שלי. ככל שאני קרב הביתה אני מוצא את עצמי נדרך מהמוכר, מתמלא במתח של המזרח התיכון, במודעות לזרות שבזהותי. יומן מסע

מאת:

12.

אתמול, כשחציתי עם חנה את יוון, שעשעתי אותה בסיפורים מהמיתולוגיה היוונית. בין היתר חדתי לה את חידת הספינקס מתוך אדיפוס רקס: איזה יצור הולך על ארבע בבוקר, על שתיים בצהריים ועל שלוש בערב?

חנה הסיקה שזה האדם, וצדקה באופן מוגבל. כל בני האדם זוחלים כתינוקות, אבל לא כולם זוכים להישען על מקל בערב חייהם. חצי מליון (כן, חצי מליון) גברים צעירים עברו ישירות מעל-שתיים לעל-הגב בשנת 1916, במסגרת המאבק בין אומות ההסכמה לאומות הציר על השליטה בדרדרנלים, והם קבורים בגבעות מדרום לגליפולי. יותר משליש מהם היו אוסטרלים. אינספור אחרים איבדו בקרבות גפיים או את היכולת להניע אותן, וגם עיניים, שפיות, חברים.

יצאנו לשדות הקטל בבוקר ונאספנו על ידי נפש מיוחדת: שמה אורקידה והיא מאיסטנבול. היא באה לבית הקיט שלה על החוף המערבי הכחול והרוגע של חצי האי, ויש לה זמן לטייל איתנו בין בתי הקברות והאנדרטות שזרועים בנוף המשגע. הגבעות עדיין פצועות מהפגזים של אז ורק מעט מהקברים מצוינים. בחורים הובאו לכאן מפרברי סידני, מהגבעות מעל וולינגטון ומכפרים קטנים באנטוליה, בלי ששמם אפילו יירשם, למות ולהרוג עבור סיבה צודקת מאין כמותה: זה שפרנץ יוזף רוצה להיות שליט בוסניה ואסור לו, או שהוא לא רוצה ומותר לו, או משהו בדומה.

> מזרחה בטרמפים, חלק ראשון: חצי ויפאסנה, חצי וגאס

Europe summer 3980 Europe summer 3990 Europe summer 4021

מרגש לטייל במקום כזה בחברת אוסטרלית ותורכיה שמיד מתחברות. אחרי שהגענו למאסה קריטית של אנדרטאות, קנינו לאורקידה גלידה בתודה. היא המשיכה לבית הקיט ואנחנו לתחנת האוטובוס בגליפולי העיר. עצוב היה להיפרד שם מחנה. מתוקה אמיתית היא והרפתקנית משובחת. תוך חצי שעה נפרדתי גם מאירופה, אבל עליתי על המעבורת הלא נכונה. אז שטתי בה חזרה, נפרדתי מאירופה שוב והמשכתי ליבשת שלי ובתי הקברות הצבאיים והאזרחיים שלה, שעודם נחפרים.

13.

אנטוליה התחילה טוב. הנהג שאסף אותי בתור למעבורת בגליפולי אמנם הרים גבה כששמע מנין אני, אבל לא גבוה מדי. הוא עצר במזנון דרכים עם נוף פנטסטי לחוף האגאי ולאיים, הזמין לנו קפה וגוזלמה ולא הרשה שאשלם. נו מה.

התחלתי את המסע בנקודה המערבית ביותר באירופה, ובמזנון הדרכים הזה נמצאנו עשרים קילומטרים מזרחה לנקודה המערבית ביותר באסיה: מגדלור באבאקאלה. מתוך 6,000 ק״מ של מרחק כולל, עברתי יותר מ-4,500, ונשארו לי שלושה ימים להגיע לאורפה. זה לא רע, אבל כאן לראשונה הטריטוריה הפכה לגמרי לא מוכרת.

הנהג, טוגאי שמו, נפרד ממני בעיירת חוף שנראתה כמו טבריה אחרי קרצוף בחלודה. התחיל להחשיך והכביש הזה לא היה אידאלי, לא בכיוון ולא בממדים, אז המשכתי במונית שירות איטית לעיר הקרובה, אדרמיט. הוא טירטר באיטיות בין עוד עיירות מהוהות. הרהרתי באירוניה שבלהיות בן לחברה קולוניאלית. ככל שאני קרב הביתה אני מוצא את עצמי נדרך מהמוכר. כאן הכל מוכר. העיירות נראות לחילופין כמו קלנסווה וכמו עפולה, זה נחמד ופיתחתי קרייבינג לנרגילה, אבל במקביל התמלאתי במתח של המזרח התיכון, במודעות לזרות שבזהותי נוכח המסגדים.

אדרמיט נראתה רע. פחות כמו קלנסווה ועפולה ויותר כמו שכונה בלתי מומלצת בקווינס. עליתי על אוטובוס לעיר הבאה: באליקאסיק. התיישבתי בחזית לצד נערה שהיתה שקועה בנייד שלה ומיד ניגש אלי הקונדוקטור וביקש שאסור למושב אחר. "אשה", הוא הסביר בהתנצלות, מחכך את האצבעות המורות בתנועה שהתורכים משתמשים בה לציין נישואין או אהבה. נחרדתי: רק הגעתי לתורכיה וכבר אני באיראן.

אחר כך הבנתי שהנוהל נועד למנוע הטרדות. תחושת הזרות התחלפה בסתם תוגה והתוגה בגעגוע. כמה רחוק אני מרותי שלי. פתחתי שוב את "זייתון", שהיא נתנה לי, בני הזוג בספר הופרדו על ידי קתרינה. הוא מציל אנשים וכלבים בניו אורלינס. היא נוהגת עם הילדים לפיניקס. עיר מדברית רחוקה. בבאליקאסיר עליתי על עוד מונית שירות: לעיירה הסמוכה ביגאדיץ׳, שנמצאת על הכביש הנכון. בתחנת האוטובוסים אמרו שיהיה בה מלון. כבר נהיה מאוחר ובחוץ, ביריד קטן, התנדנד באגרסיביות מתקן ״ספינת פיראטים״ בלי שאיש יושב בו.

> בלי חביתה בראש. מזרחה בטרמפים: חלק שני

יובל בן עמי

כמה מגביר המעבר מטרמפים לאוטובוסים את הבדידות. מזל שיש מלון בביגאדיץ', ושהוא חמוד, ושהוא עולה כמו מלון במקום שאיש לא שמע עליו. פקיד הקבלה נראה המום ממפגש עם אדם שאינו דובר תורכית. מאז שחציתי את המיצר אני במרחב שאין בו שום שפה אחרת, והנה לכם מרבית תחושת הניכור. הצלחתי לצ'וטט עם רותי ברשת חלשה ונרגעתי קצת בחדר הנקי והגדול, אבל כשהכנסתי יד לתיק לשלוף כלי רחצה נחתכתי מסכין גילוח ישן חתך עמוק באופן כאילו לא אפשרי. רצתי לשירותים ביד מדממת ותחת זרם המים ראיתי חתיכת בשר קטנה נשטפת לכיור. אני סוחב ערק איתי בפלאסק עוד מהארץ ואיכשהו לא נגעתי בו בשלושה חודשים באירופה. חיטאתי בו את הפצע, חבשתי והשתרעתי, חושב על לילות ארוכים ועל הקזות הדם הסמליות שתובע המזרח הקרוב מדי.

14.

אחרי הלילה המלנכולי של אתמול, לא היה לי ספק שהיום יהיה זרוע חוויות חיוביות, והנה. חוויה חיובית ראשונה: ביגאדיץ' של בוקר, שטופה גשם לילי, מתגלה כמקום מתוק ממש. חוויה חיובית שניה: הכביש ממנה והלאה אמנם מוביל דרום מזרחה, כמו שהבטיחה המפה, אבל הוא זעיר. לא, אבל ממש, וישאר כזה לאורך 200 קילומטר, עד המפגש עם ציר איזמיר-אנקרה הסואן.

אולי היום הוא היום שחיכיתי לו מאז תחילת הדרך. אף מסע טרמפים לא שלם באמת בלי כביש כזה. אני ממתין בסבלנות כשחולפים בו טרקטורים, מנופף לשלום לנהגיהם ולרועת צאן בשרוואל כפרי (מופיעה בתמונה, במרחק), קורא את "זייתון" ואיכשהו מתקדם טיפין טיפין. נהג טנדר פה, מכונית מלאה כורי כרום שם. מסביב: הרים צחיחים ויערות אורן, אוויר טוב ושקט.

יובל בן עמי

העיר אפיון, שאליה אני מגיע לפנות ערב, היא מתנה ארוזה במדבר מרהיב. מבצר מתנשא מעליה על שן של סלע, ומתחתיו צועד מצעד צבעוני של בני נוער לבושים בהידור, במסגרת מצעד שלא עמדתי על פשרו. הם צועדים לקול תופים על פני חמאם עתיק ובין מזנונים ומאפיות מלאים במאכלים שאני לא מכיר. אני קונה דווקא תפוח, בשביל הויטמינים, עושה וי על חוויה חיובית שלישית, וממשיך.

את החוויה החיובית הרביעית אני זוכה דווקא להעניק. שוב ושוב במהלך המסע מציעים נהגים שאנגן בגיטרת המסעות הקטנה. הם תמיד (אבל תמיד) מסריטים בטלפון, וכשהגיטרה חוזרת לנרתיק אני תמיד אבל תמיד שומע פתאום את עצמי שר ומנגן במסגרת הבירור איך יצא.

נהג המשאית שאוסף אותי לפני השקיעה מגדיל לעשות. הוא מסריט, כמובן, ואז מצלצל לחבריו אחד אחד. מספר להם על הטרמפיסט ונותן להם להאזין. אני נותן קונצרט ארוך, שמח להחזיר מערוף, ובכל זאת הופך מבסוט במיוחד כשהוא מודה לי, מדליק שוב את הרדיו, וצלילים של סאז מנוגן ביד אומן ממלאים שוב את הקבינה, מהפנטים את הדוהרים אל תוך הלילה.

> מזרח בטרמפים, חלק שביעי: עליה לרגל במהופך

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf