newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אל תקומו מהכורסא ילדים, סבא וסבתא יוצאים להפגין

הדור שלי התבגר במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה, עברנו מאופוריה לשבר גדול ועכשיו אנחנו מטילים ספק בכל. ילדינו גדלו בעולם ריאליטי, הם שמרנים ולא מגלים עניין באקטואליה, אז מה הפלא שאנחנו צועקים לבד בהפגנות?

מאת:

כותבת אורחת: כרמלה כהן שלומי

"תגיד", אני שואלת את נכדי בן ה-11, "מדברים אתכם בכיתה על אקטואליה? על נתניהו, על ההפגנות, על פליטים?". הוא צוחק. "נראה לך?". הוא אוהב לרכל אתי על בית הספר. יודע כמה מעט אני מעריכה את השמרטפייה הגדולה של המדינה שנמצאת בתרדמת מאז שנות ה-60. החצב עדיין מבשר הסתיו, העולם נגדנו ונתניהו ראש ממשלה מאז שהוריו היו תלמידים בעצמם.

"חוץ ממני אף אחד לא שמע על ההפגנות ועל החקירות נגד ביבי", הוא מדווח, ומזכיר לי "הבטחת לקחת אותי להפגנה". הוא מתעניין באקטואליה ובולע חדשות, כשמתאפשר. ולא מתאפשר. הבת שלי לא בעניין, אבל אני מורדת. אני גם שולחת לו כל שבוע צילום מההפגנה נגד השחיתות השלטונית בוואטסאפ. סבא שלו מצלם את סבתא, שזאת אני, עם שלט 'מנדלבליט ביביסיטר', והנה סבתא קורעת גרון ב'במקום לעניים נותנים לעשירים, איזה ממשלה של מושחתים'. תשמעו, אני כבר לא צעירה, אבל אין מי שיעשה את העבודה. הצעירים מגדלים ילדים או מנסים לשרוד, תעזבו אותם בסבתא'שכם.

הדור שלי מסתובב ברחובות אחרי תשע בערב, אנחנו יכולים להתקרר ולילדים לא אכפת. סביבנו ראשי שיבה על גבול ההליכון, מנהיגי המחאה בגיל של תה ולימון, ואנרגיה של מיק ג'אגר. ובכל זאת, הם ישמחו שאיזה סטודנט מהפכן ישים כתף תחת האלונקה, אבל אין למי להעביר את הלפיד. רק ללפיד, אבל אנחנו לא רוצים עוד ביבי אז אנחנו ממשיכים לקרוע גרון כי אנחנו בוגרי שנות ה-70, אנחנו עושים מחאות מתוך שינה. פעם זה היה עם ג'וינט, עכשיו עם סטרפסילס. לא נוותר. כשנמות יקברו אותנו בסלון של מנדלבליט. אנחנו דור אכפתי ומעורב, שלא כהורינו שהאמינו ל'גדולים', כך נהגו לכנותם. למנהיגים, למורים ולעיתון. אנחנו לא מאמינים.

> נתניהו משתמש בדמוקרטיה כדי לחתור תחתיה

נשמח שאיזה סטודנט מהפכן ישים כתף תחת האלונקה, אבל אין למי להעביר את הלפיד. הפנה נגד שחיתות שלטונית, תל-אביב, פברוא 2018 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

חשיבה ביקורתית? לא בבית ספרנו

הדור שלי התבגר במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה, עברנו מאופוריה לשבר גדול. שלחנו בנים לצבא והם חזרו בשן ועין. למדנו שמנהיגים רואים בהם בשר-תותחים ושלא ממש אכפת להם מאיתנו. עכשיו אנחנו מטילים ספק בכל. ומצד שני גידלנו דור חדש שרואה את השחיתות אבל לא מזדעזע ממנה ודי אדיש למחאה. אז איך זה שהצעירים בבית? שאלה טובה.

ראשית, הם דור שמרן יותר. אולי כי לא היו צריכים למרוד בנו כדי לגדול. אנחנו בעטנו בכל, גם בהורינו. המרחק בינינו היה ים. הוא הלך והצטמצם עם ילדינו. אבל נרדמנו מרוב שביעות רצון מעצמנו. וכן, אני מאשימה את עצמי.

בני הדור הנוכחי שתו ביבי עם חלב אמם. רבין זו שמועה בשבילם, ובגין זה לא ההוא שהכריז על המדינה? אה, לא? שיעורי אזרחות הם טיול לא מחייב במשעולי מה שבא לשר החינוך התורן. בעידן האינטרנט עדיין לומדים מהמורה שיודעת פחות ופחות. אין שיעורי אקטואליה, שום חשיבה ביקורתית לכאן או לכאן, הלימוד נשען על אדנים לאומניים, הס פן תעיר דיון. עוצרים ילדים פלסטינים? אז עצרו, לך תדע איפה הם היו קודם. בבית הספר אנחנו עדיין עם קטן ונרדף ובגויים לא יתחשב.

עולם המבוגרים נשקף לעיני הדור הבא מהטלביזיה, ובגיל צעיר. אבל הוא גדל ומתחנך באינטרנט. קשה לזעזע אותו. אלימות ושחיתות זה לא חדשות, חברי כנסת שכונה זה מצחיק, פוליטיקאים מתבזים כי יש קהל מריע, עילגות היא כתר, בערות- גאווה, חוסר עכבות הוא דגל נערץ. עבריינים חוזרים לכנסת, הכסף מדבר. 'הצל' מחנך דור חדש ואורן חזן אורח כבוד בתקשורת. כאן מעריצים כוחנות. זה הדלק של ראש הממשלה. ככל שיתקוף – יגבר כוחו.

אחורי הקלעים של השלטון נחשפים אבל ילדינו הפסיקו להזדעזע. טראמפ נשיא ארה"ב והעולם נהיה משחק מחשב. הם ראו את 'בית הקלפים' והתפעלו מ'משחקי הכס'. נרצה או לא, יש טשטוש גבולות מטורף. כבר קשה להדהים את הילדים. המציאות היא עוד תסריט וליבם גס ברכבת ההרים של המציאות. החיים הם בינג'.

המפלגות הדתיות איבדו רסן. חטוף ואכול למען המגזר. סדרי עדיפויות מותירים מאחור אוכלוסיות מצוקה בשם 'יישוב הארץ', כסף מחליף ידיים, עשרת הדברות זה לטפשים. ('לא מחליפים ראש ממשלה בגלל סיגריה'). ילידי הפריפריה מתמרמרים ושותקים. נציגיהם עסוקים בעצמם, תסתכלו על שר האוצר כחלון. נטו בושה.

השיח המזרחי בחלקיו עדיין מנהל את המלחמות של אתמול. נרדמו על בריקדות דאשתקד. לא תראו אותם במחאה נגד השחיתות כי יש לה ארומה אשכנזית. וקודם שיבקשו סליחה מההורים שלנו. את שינוי סדרי העדיפויות לא ידרשו מהאליטה החדשה ולא יתקפו את העומד בראש הפירמידה, בן האליטה הישנה. מבולבלים? גם אנחנו. ולא מערבבים מחאות. מזרחים לחוד, פליטים לחוד, פלסטינים תחילה, מחאת הנכים, ובשר זה רצח. כל אחד והקפה שלו. השמאל זה אוסף של חונטות שמן ומים. הימין נדבק לקיסר. נאמנות או נמות.

> השתיקה המביכה של המנהיגים הדתיים מול השחיתות והגזל

יש עוד שיאים לשבור, וגדל דור חדש שימשיך לנמנם תחת נתניהו. תבחרו איזה נתניהו. לפיד ונתניהו (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

איזה נתניהו תעדיפו?

הטלביזיה שבויה בידי סלב'ס. אמא של בר רפאלי ומרגול מגישות אקטואליה עם פליטת הישרדות שרוצה להיות ח"כית. לניקול ראידמן יש תכנית אקטואליה ברדיו, ולכדורגלן אייל ברקוביץ' בטלביזיה. הוא מראיין, כלומר נואם ובועט במרואיינים בעברית בסיסית בשישי אחה"צ כשהילדים אחרי מקלחת. ככל שהדיבור בוטה יותר הרייטינג עולה, שמעון ריקלין נבחר לאחד העיתונאים המשפיעים. כל ממזר מלך והתרבות ירדה לרחוב. זה זמן שלטון הרחוב. יודע נתניהו את נפש הרחוב והוא דוהר את מעלליו על גב הנמר.

לראש הממשלה יש עיתון חינם. אנחנו מקלים בזה ראש, התרגלנו להקל ראש. עוד מתרס נכבש. הוא לא צריך להתראיין. רק לערוך מרחוק ולתאם עם מוזס, לכאורה. והתרגלנו.

ילדינו התרגלו לצרוך מנהיגים בלי פילטרים ביקורתיים. ישר לווריד הלאומני. הם התרגלו שצה"ל צודק תמיד. לשתוק כשהתותחים רועמים, לשנוא מי שנגד, לנאץ, לאיים, כל חשבון פייסבוק הוא ממלכה קטנה שמעניקה תחושת כוח. אני בקשר ישיר עם המנהיג, אני לא צריך פרשנים שיסבירו. הוא יסביר לי בעצמו ויצטלם עם אשתו בשבילי.

הרוב מיישר קו. כי אין כוח, כי המלך אמר, כי ככה זה. והשמאל בתרדמת, מדבר לעצמו ורוטן. אפילו לצאת להפגנות שווה דיון. אם ההוא בא אני בחוץ. בינתיים נתניהו גונב לנו מדינה. בטח חשבתם שרק לשמאל.

אנחנו במדרון, ובכל פעם שנדמה שאין עוד לאן להידרדר תבוא המציאות ותפתיע. יש עוד שיאים לשבור, וגדל דור חדש שימשיך לנמנם תחת נתניהו. תבחרו איזה נתניהו. גם יאיר מתכנן ילדים. אולי אפילו יפנים. איזה קטעים.

ארץ השמש העולה, אבל הפוך.

כרמלה כהן שלומי, עוסקת זעירה, כותבת המון וסופרת מעט. סיפור שכתבה מופיע בספר "עד קצה הזריחה" שיצא לאור השנה.

> הלקח שלי מפרשיות השחיתות – מדינת כל אזרחיה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf