newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אם הישראלים כה בטוחים בעצמם, למה הם חוששים שישראל לא תשרוד?

ישראל חיה בסכיזופרניה. מצד אחד, היא מאמינה בסטטוס קוו ובכך שהערבים ישלימו עם כוחה. מצד שני, נשמעות בה נבואות חורבן נוסח בני מוריס. גם אם ההנהגה שלה עדיין לא מכירה בכך, המציאות תכפה על ישראל שינוי בקרוב. מבט של פרשן פלסטיני

מאת:

ישראל נמצאת היום בסכיזופרניה המשתקפת במצבה הפוליטי. מצד אחד, ישראל נהנית משגשוג ומכוח צבאי אל מול העולם הערבי והפלסטיני השסוע, שסובל ממשברים עמוקים ביותר. מצד שני, יש בישראל חוסר אמון קיומי בעתיד המדינה, ביטחונה ויציבותה. הישראלים סומכים על ההווה שלהם, ומבועתים מהעתיד. כמו שאומר בני מוריס "המקום הזה ישקע כמו מדינה מזרח־תיכונית עם רוב ערבי… הם (הערבים) חייבים לנצח. עוד 30-50 שנה הם יגברו עלינו, איך שלא יהיה". נתניהו עצמו רואה בכך שישראל תצליח להגיע לשנתה המאה – חלום שהוא רוצה להגשים. סקר שערך מוזיאון ארצות המקרא באוגוסט האחרון, ערב תשעה באב, יום חורבן בית המקדש, העלה כי 42% מהנשאלים הביעו חשש שישראל תחרב שוב.

מצב עניינים זה מהווה את הרקע הפילוסופי למדיניות של ממשלות ישראל, הפועלות על פי עיקרון של ניהול הקונפליקט והמשך הסטטוס קוו, כאילו עצירת הזמן והשמירה על הסטטוס קוו הם הפתרון האידיאלי. נתניהו בישר לישראלים שהם יחיו לנצח על חרבם, אבל הוא עצמו יודע שאי אפשר לנהל מאבק בצורה כזו לנצח, כי הזמן לא פועל על פי רצונה של ישראל. אי אפשר להחזיק בכוח לעד. הדינמיקות המשתנות של הכוח גורמות לצד החלש להיות הרבה יותר מזיק ביכולתו לרסן כוח צבאי, אפילו אם הוא חזק מאוד. כוח צבאי מקומי וקטן יחסית יכול לכסות את הארץ בטילים פרימיטיביים. האפשרות לרכוש נשק הפכה זמינה יותר ואת המחירים כולם יכולים להרשות לעצמם. כלי טייס ללא טייס יכול לשאת עשרה קילוגרם של חומר נפץ בעלות של כמה מאות דולרים והוא זמין אפילו לחובבי צילום.

המקור של ההידרדרות בכוח ההרתעה של ישראל הוא לא משום שעומד מולה כוח שווה, אלא משום שמתקיימת משוואה ביכולת לגרום נזק. הכוח הישראלי יכול להשמיד את לבנון ולהחזיר אותה לתקופת האבן, כפי שאמרו הרבה מנהיגים ישראלים, אבל הטילים של חיזבאללה יכולים להשמיד חלק מהאתרים החיוניים ביותר עבור ישראל ולגרום להרג של אלפים בני אדם, אם לא של עשרות אלפים. היכולת לגרום נזק הפכה לאחד הנתונים החדשים החשובים באזור.

קיים גם הכוח של החזית הפנימית. אין כוח שיכול להתחרות בְּעָם, שכבר עשרות שנים מסתגל למצור, למלחמה וללחצים שונים. הדוגמה היא עזה. כוח הסתגלות זה חסר בחברה הישראלית. כספי התמיכה הרבים שישראל מקבלת מארצות הברית ומאירופה, התמיכה של הלובי היהודי והתוצרת המקומית סייעו במידה גדולה לקיים יציבות חברתית בישראל, אך היציבות הזאת מתאדה ברגע שצצים בלונים ועפיפונים מעזה. ישראל הפכה לנטל אפילו על הקהילות היהודיות בפזורה. הבלבול, בין אם הוא מודע או לא, בין ההתנגדות לישראל בשל היותה מדינה גזענית, ובין השנאה כלפי היהדות והיהודים כדת וגזע, גרם ליהודים להרגיש את כובד המחיר שהם משלמים על המדיניות הישראלית האלימה והגזענית. כשיהודים בבלגיה מגיעים למצב שבו הם מפחדים לשים כיפה על הראש, או כשסטודנטית ישראלית מפחדת לגלות את אזרחותה באוניברסיטה אמריקאית מול סטודנטים אחרים בגלל פחד או בושה, ברור שישראל מייצרת עבור היהודים בעולם בעיה עמוקה ואמיתית בגלל מדיניותה הנוראית.

ישראל שיכורת כוח, אבל באותו זמן 42% מהישראלים חוששים שהיא תיחרב. חייל במחסום (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

ישראל שיכורת כוח, אבל באותו זמן 42% מהישראלים חוששים שהיא תיחרב. חייל במחסום (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

השאלה הנשאלת היא מדוע החשיבה הפוליטית הישראלית מתעלמת מהפחדים האלה מפני העתיד והופכת את הכוח לגורם החשוב ביותר, ואולי אפילו היחיד, בתפיסה שלה? יש יותר מתשובה אחת לשאלה זו. חלק מהישראלים מאמינים שהדבר הכי בטוח לישראל הוא שהחשיבה הערבית והפלסטינית תשלים עם המצב הקיים, ומה שלא יושג בכוח, יושג בעוד יותר כוח. לפי החשיבה הזו, הפלסטינים והערבים יכולים לקבל את ישראל כמו שישראל רוצה שיקבלו אותה. יש סיבות המצדיקות את נקודת המבט הזו. לפני 50 או 60 שנה, הערבים לא היו יכולים לקבל את ישראל, והיום כולם מקבלים אותה כעובדה קיימת. זה לא היה יכול לקרות ללא שימוש בכוח. באותו מובן ניתן לראות בכיבוש הישראלי מציאות, שבהתחלה נכפתה וכיום הפכה למצב מקובל.

הסכם השלום עם מצרים, שנחתם לפני יותר משלושים וחמש שנה, אך עד היום העם המצרי לא מסכים לנורמליזציה מסוג כלשהו עם ישראל

אבל החשיבה הזו מתעלמת מהרעיונות בעולם הערבי והמוסלמי. גם אם ארצות הברית תכפה בכוח על העולם הערבי נורמליזציה עם ישראל, זה יהיה מאמץ שווא. אי אפשר להמר ברצינות על נורמליזציה ערבית עם ישראל. כפי שהצהיר נתניהו בעצמו יותר מפעם אחת, הבעיה של ישראל היא לא עם מנהיגי מדינות ערב, אלא עם דעת הקהל הערבית. ראיה לכך הוא הסכם השלום עם מצרים, שנחתם לפני יותר משלושים וחמש שנה, אך עד היום העם המצרי לא מסכים לנורמליזציה מסוג כלשהו עם ישראל.

עניין נוסף המעורר דאגה בישראל הוא השינויים הרבים במזרח התיכון. מי יכול היה לדמיין לפני עשרים שנה שאיראן תעמוד בעימות ישיר מול ישראל, בין אם הודות לכוח ההרתעה שלה שלא ניתן להתעלם ממנו ובין אם הודות לכך שכוחותיה הגיעו לגבולות ישראל, בצורה ישירה כמו שקורה בסוריה או בצורה לא-ישירה כמו שקורה בלבנון. המצב במצרים הוא יציב כרגע, אבל מצרים יושבת על חבית חומר נפץ וכל האפשרויות שם פתוחות. בירדן המצב מדאיג ויש קולות ביקורתיים כלפי המלך, שגם אם אינם דורשים שיתפטר לאלתר, הם עדיין מבקרים אותו בקול גבוה וברור. התבוסה של ערב הסעודית בתימן יכולה לגרום לכמה אפשרויות לא קלות.

לכן, גם אם לישראל נראה שהיא נהנית מיציבות, הסביבה שלה אינה יציבה והדבר משפיע עליה ברמה האסטרטגית. נכון שהמעורבות האמריקאית פועלת לכך שהשינויים האלה לא ישפיעו על מצבה של ישראל, אך אין שום ביטחון שהשינויים יתחוללו תמיד על פי רצונה של אמריקה. דוגמה לכך אפשר למצוא במה שקרה בעיראק. בתחילה, אחרי נפילת משטרו של סדאם חוסיין, היה נדמה שהשינוי יהיה לטובתה של ישראל, אך עד מהרה הרוח נשבה לטובתה של איראן, שמנקודת מבטה של ישראל, המשטר שלה לא יותר טוב מהמשטר של סדאם. כך קרה גם בסוריה.

ישראל עוברת תקופה קשה. ההנהגה שלה תצטרך לקבל בקרוב החלטות הרות גורל. חצי מתושבי פלסטין ההיסטורית הם פלסטינים. יש קולות המתגברים אט אט בישראל ומזהירים מהסכנות הצפויות למדינה ממדיניות הימין, המובילה את ישראל להפוך למדינה דו-לאומית. בני מוריס לא לבד. עשרות אינטלקטואלים ישראלים מחזיקים באותה הדעה. ייתכן שהעובדה שהימין השתלט על אמצעי התקשורת ושנתניהו "חטף" את המדינה בעשור האחרון ומשתמש בשיטות לא-שיטות, גורמת לכך שהקולות האלה אינם נשמעים בקול רם. הציבור הישראלי אינו מעניק יותר מדי תשומת לב למצב המדיני בגלל שכרון הכוח שלו ובגלל הביטחון שלו בחולשה הפלסטינית והערבית. אבל בה בעת, בשנים הרבות שהוא שולט, הימין לא הצליח להרגיע את בני עמו לגבי העתיד שלהם. ולכן האנשים דואגים, והדאגה שלהם אינה סתמית. היא תתורגם למדיניות. זו רק שאלה של זמן.

עאוני אל-משני הוא פעיל פוליטי פלסטיני ופרשן שמאמריו מתפרסמים בעיתונות הערבית. תרגמה מערבית: דימה דראושה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf