newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך הפכו אנשי מערכת הביטחון למבקרי אמנות אניני טעם

פעם אחר פעם משמשים קציני צה"ל והמשטרה בתפקיד המבקר האמנותי, כשהם עוצרים ומאשימים אמנים ומשוררים - ואפילו טכנאים. אז היכן עובר הגבול בין אמנות להסתה, ומה כדאי ללמוד מההיסטוריה?

מאת:

יותר ויותר אנשי ביטחון מוצאים את עצמם בתפקיד החדש של מבקרי תרבות. הם קוראים שירים, פרוזה, אפילו מאזינים למוזיקה, ואם התכנים לא מוצאים חן בעיניהם הם מפרסמים ביקורת קשה. קודם בחדרי חקירות, ואחר כך בכתבי אישום ובבתי המשפט.

מבקרי התרבות האנינים הללו לא בוחלים במחברי היצירות בלבד, אלא הם ממטירים את הביקורת שלהם אפילו על טכנאי הרדיו שאולי היה מעורב בבחירת שירים שלא אהבו, ולעתים אף על הקהל שהצטרף לשירה של יצירה כזו או אחרת.

אקדים ואומר שבמקרים שאסקור להלן יש קריאות מפורשות לאלימות, ויש שיאמרו גם מסיתות. רבות נכתב על גבולות חופש הביטוי מול הגנה על החברה, אך כאן הבעיה היא עם החירות שלקחה לעצמה המדינה להשתמש ביצירה אמנותית-תרבותית כנגד מחבריה וצרכניה.

"אבן בידי, קלאצ'ניקוב גם"

לפני כחודשיים, לדוגמה, שלחו מבקרי התרבות הללו עשרות חיילים חמושים לפשוט על תחנת רדיו בעיירה דורא הסמוכה לחברון, ועצרו חמישה מאנשי הצוות שלה. בכתבי האישום שהוגשו נגדם, מצטטים מבקרי התרבות שירים, ומלינים על שידורם. נגד נדאל עמר, טכנאי רדיו, טוענים המבקרים בכתב האישום כי פעמיים "שיתף (בפייסבוק, נ"ר) פרסום מתחנת הרדיו אלסנבל, ובכותרת הפרסום כתב 'בקרוב ברדיו א-סנאבל שיר חדש ללהקת אלאנואר "דורא העצומה", בשעות הקרובות השיר ישמע', 14 אנשים אהבו פרסום זה, ומספר אנשים אף הגיבו".

> שנה למעצר המשוררת דארין טאטור: כמה קל לשלול חירות ללא משפט

הקראת שירה בטקס לציון הנכבה באוניברסיטת תל אביב ב-2012 (צילום: אקטיבסטילס)

הקראת שירה בטקס לציון הנכבה באוניברסיטת תל אביב ב-2012 (צילום: אקטיבסטילס)

כתב האישום נגד כל חמשת עובדי הרדיו מצטט שירים של להקת אלאנואר בתרגום עילג מערבית, למרות שאיש מהנאשמים אינו חבר בלהקה. השיר "דורא והעוז באדמותיה", למשל, מתורגם כך: "דורא והעוז באדמותיה וגבריה אריות הלילה… המתנחל יטעם את הקללה… יא אמא בשביל אל אקצא הדם שלי והכסף שלי הולכים להיות זול".

מבקרי התרבות שלנו מביאים גם מובאות מתוך השיר "דורא מנצחת", כך: "אנחנו הגיבורים שלך יא דורא, אנחנו גיבורי האבנים, לא מפחידים אותנו המטוס ולא הטנק, יא דורא מפעל הגברים, יא דורא גיבורי התגובה המהירה, לא ידעתי את הפחד. אבן בידי, קלאצ'ניקוב גם". כאשר את שבע המילים האחרונות בוחרים מבקרי התרבות להדגיש.

שיר נוסף של הלהקה נכתב במיוחד על "קפטן יוסי", אחד ממבקרי התרבות עצמם: "דורא דורא יא מפעל הגברים בשטחי ההרג, והאויב טעם את המרירות. יא גיבורי דורא המהפכנים, תגידו אללה וואכבר, תשרפו את מי שלובש ירוק, הנער הצעיר ביותר ישרוף את הג'יפ. יא יוסי תודיע לכל הכלבים שלך, דורא תעשה מהפכה וכל ילד הכי קטן ישרוף ג'יפ. יש בדורא נערים שישרפו את הצבא שלך אם תתקדם, יא יוסי אתה תתחרט". יוסי, ככל הנראה, לא אהב את אזכור שמו בשיר.

ברק כהן, דארין טאטור, הצגות וסרטים

מקרה מפורסם נוסף של ביקורת תרבות נוקבת הוא זה של המשוררת הפלסטינית דארין טאטור, ששירה "התקומם, עמי, התקומם" עורר את מבקרי השירה הישראלים עד שטאטור נעצרה, ועדיין מוחזקת במעצר כבר יותר משנה.

גם ברק כהן, פעיל חברתי ישראלי, נפל קורבן למבקרי התרבות החדשים. שירו אודות קצין משטרה בשם אלון חמדני, הולך ככה: "נחש ירוק עיניים / מסתובב ברחובות / אוסף ומתנכל / אוכל את הבריות, בלי מדים ובלי חוקים / ובלי שום אלוהים / מכה ללא רחם / בכל הילדים, חמדני שוטר זוטר / רכז מידע למען המשטר". השיר זיכה את כהן במעצר ובכתב אישום.

לכל הביקורת הברוטלית הזו יש מטרה אחת: אפקט מצנן. זאת על מנת שיוצרים יחשבו פעמיים לפני שהם מפרסמים דברים שלא תואמים את רוח השלטון, דבר שלמעשה חותר תחת ההגדרה החמקמקה של אמנות.

אמנם, לא רק שירים מעלים את חמתם של מבקרי התרבות החדשים. ההצגות "פלסטין שנת אפס", ו"הזמן המקביל", וכן הסרט "אל סף הפחד" זכו גם הן לקיתונות של צוננים, אך ללא מעצרים, בינתיים.

אנקדוטה היסטורית קטנה ממקום רחוק מצאתי ב-1944, כאשר המשטרה בדרום אוסטרליה הגישה כתב אישום על "פרסום לא צנוע" נגד משורר בעקבות שיר שכתב. במהלך המשפט הסתבר שהבלש שהחליט לרדוף את המשורר כלל לא ידע את משמעות המילה Incestuous, הוא רק הרגיש שזו מילה לא יפה.

הגבולות הגמישים של יאיר וז'בוטניסקי 

אז איפה עובר הגבול? כדי לענות על השאלה הזו אפשר אולי להביט אחורה, על תקופה בה השלטון לא היה יהודי. שירו של אברהם שטרן "חיילים אלמונים" למשל, מכיל את השורות:

בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים / וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים / כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים / וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים". או השיר "חיים אנחנו במחתרת": "עִם אֱלֹהִים נִשְׂרֶה בַּמָּוֶת נַקְבִּיל פְּנֵי גּוֹאֵל צִיּוֹן. נַקְבִּיל פָּנָיו, יְהִי דָּמֵנוּ מַרְבַד אָדֹם בִּרְחוֹבוֹת וְעַל מַרְבַד זֶה מֹחוֹתֵינוּ כְּשׁוֹשַׁנִּים הַלְּבָנוֹת".

> אי-צדק פואטי: הרקע למעצרה של המשוררת שפרסמה שירים בפייסבוק

דארין טאטור בבית המשפט בנצרת (אורן זיו / אקטיבסטילס)

דארין טאטור בבית המשפט בנצרת (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יוסל קוטלר כתב את השיר הפטריוטי המפורסם "עלי בריקדות": "עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ, נִפְגָּשׁ! / עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת חֵרוּת נִשָּׂא בְּדָם וָאֵשׁ / רוֹבֶה אֶל רוֹבֶה, קָנֶה יַצְדִיעַ / כַּדּוּר אֶל כַּדּוּר יָרִיעַ / עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת, עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ!"

אנטולי סופרונוב כתב את השיר המרגש "חמישה כדורים", עם השורות: "אֶשְׁלַח כַּדּוּרִי הַשֵּׁנִי בְּעַד אִמִּי / אֶנְקֹם נִקְמָתָהּ עַל כָּל שַׁעַל / הַבַּיְתָה אָשׁוּב, אַךְ אוֹתָהּ לֹא אֶחְבֹּק; / רִטְּשׁוּהָ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל".

זאב ז'בוטינסקי שורר את שיר בית"ר עם מילים: "תַּגָּר / עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵיצָר / אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד / בְּלַהַב הַמֶּרֶד / שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית – אֵין דָּבָר / כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ / הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ / לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר".

הדוגמאות רבות, אך הנקודה ברורה: אמנות היא חלק בלתי נפרד מהמאבק לחירות, והמשטר פועל נגדה כדי לרמוס ולדכא אותה. כך היה בעבר, וכך קורה גם היום. אנחנו רק צריכים לשאול את עצמנו, אם אלה מי שאנחנו רוצים להיות: אויבי החופש, אויבי היצירה, אויבי האמנות. אלה הפנים של מדינת ישראל, וזהו התפקיד שלקחנו על עצמנו.

התשובה של טאטור למתקפה הזו היא במילות שירה:

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

וּכְתֹב אוֹתִי בִּפְּרוֹזָה אֶל מוּל הַיָּרִיב

הָפַכְתָּ לִתְשׁוּבָה לִשְׂרִידַי

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם.

> הזמר התוניסאי שהרים על הרגליים את "מודיעין הפלסטינית"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf