newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אקו-פשיזם: כך מרוויח הימין העולמי ממשבר האקלים

גם אם נראה שהעיסוק המוגבר באקלים משרת את מחנה השמאל הגלובלי, הימין מנצל את המשבר כבר שנים - עד כדי הצדקת מדיניות רצחנית באמצעות פחדי האקלים. הפתרונות המציאותיים נמצאים בשמאל, אך עדיין מושמצים כקיצוניים מדי בעוד העולם בוער

מאת:

ברחבי העולם, משבר האקלים הופך במהרה לנושא מרכזי בפוליטיקה. באירופה, מפלגות ירוקות מגיעות להישגים חסרי-תקדים, דוגמת המפלגה הירוקה האוסטרית שעלתה בבחירות פרלמנטריות בסוף ספטמבר מאפס מושבים ל-14% מהמושבים. במקביל, תנועות שמאל למיניהן מאמצות את נושא האקלים באופן מרכזי ובולט מתמיד: האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, בהובלת ברני סנדרס, אלכסנדריה אוקזיו-קורטס וחבריהם, מאמץ מדיניות מרחיקת לכת למאבק במשבר האקלים תחת כותרת ה"גרין ניו דיל", וכך גם הלייבור הבריטי תחת ג'רמי קורבין ואף חלק מהשמאל והשמאל-מרכז בישראל. בראייה עולמית, נראה שמשבר האקלים מזרים כוחות מחודשים למחנה השמאל החבוט.

הפגנה למען ה"גרין ניו דין" בדטרויט, 31 ביולי 2019 (ויקיפדיה CC BY 2.0)

תגובות הימין למשבר האקלים

נושא הגנת הסביבה מזוהה מאז ומתמיד עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, ונראה טבעי שההתעסקות המוגברת בו תשרת את השמאל ותפגע בימין. הימין אולי אפילו התוודע לכך עוד לפני השמאל. בספרה "זה משנה את הכל: הקפיטליזם נגד האקלים" (This Changes Everything: Capitalism vs. Climate) מדווחת העיתונאית והסופרת הקנדית נעמי קליין על כנס בינלאומי של מכון "הארטלנד" האמריקאי בשנת 2011, בו התכנסו אנשי ימין שמרני וליברטאריאני יחדיו כדי לדון בסכנות משבר האקלים. אבל הסכנה שהטרידה אותם לא הייתה שינוי האקלים עצמו, אותו כמעט כולם הכחישו או מיזערו אותו, אלא המשמעות הפוליטית של המשבר. לבמת הכנס עלו בזה אחר זה דוברים שהזהירו שמשבר האקלים הוא סוס טרויאני, שנועד להגניב מדיניות שמאל קיצוני לתוך סדר היום הציבורי.

ארצות הברית היא מקרה מעט חריג בהתייחסות הימין למשבר האקלים. בעוד הנשיא טראמפ טוען בגאון ששינוי האקלים הוא עוד "פייק ניוז" ובכלל מדובר בקנוניה סינית נגד ארצות הברית, הימין באירופה מעדיף להכיר בבעיה ואף להראות מחויבות כלשהי לפעול נגדה, בעודו מקדם מדיניות שממשיכה להיטיב עם תאגידי האנרגיה ושותפיהם לפשעי האקלים בענפים אחרים, דוגמת החקלאות התעשייתית ותעשיית הרכב.

נדמה שהימין הישראלי עומד איפשהו בין שתי הגישות האלו – ברמת השיח, מעדיפים להתעלם מהנושא או לדבר על שריפת אשפה וצמיגים (תופעות שוליות בהשפעתן שמאפשרות להפנות אצבע מאשימה כלפי מיעוטים), וברמת המדיניות מיישמים חצאי-פתרונות כדי לצאת ידי חובה מול הסכמים בינלאומיים.

באירופה נראה שמחנה השמאל אכן מרוויח מההתעסקות הגוברת בנושא. הימין-מרכז מדגיש לעת עתה מסרים מרגיעים המקטינים את מימדי המשבר בשאיפה לשמור על אווירת "העסקים כרגיל". אך הימין הקיצוני במדינות רבות מציע תגובה מסוג אחר למשבר האקלים: במקום לנסות לבלום את האסון, לדאוג שאת מחיריו ישלמו אנשים אחרים. זהו ימין קיצוני עם רטוריקה ירוקה, או בשמו הנפוץ יותר – אקו-פשיזם.

משבר האקלים כ"פייק ניוז", כקנוניה סינית נגד ארצות הברית. בובת הנשיא טראמפ בצעדת האקלים בוושינגטון, מרץ 2017 (Mark DixonCC BY 2.0 פליקר)

משבר גלובלי אבל לא שיוויוני

משבר האקלים הוא חובק-עולם ומשפיע על כל בני האדם, אבל לא באופן שיוויוני. בתור התחלה, האחריות למשבר אינה מחולקת באופן שיוויוני: מדינות הצפון הגלובלי – בראשן המדינות המפותחות של צפון אמריקה ואירופה – עברו תיעוש הרבה לפני יתר העולם ונעזרו באמצעים מזהמים במיוחד, בעיקר פחם, לפני שמדענים החלו (כבר בשלהי המאה ה-19) לבחון את האפשרות שלזיהום תהיה השפעה על האקלים.

אותן מדינות נהנות עד היום מפירות התיעוש המוקדם: עושר שנצבר בין היתר בתקופה בה איפשר להן התיעוש לבזוז את הדרום הגלובלי במסגרת הקולוניאליזם. אותן מדינות עשירות עדיין נושאות באחריות לרוב פליטת גזי החממה המצטברת בעולם. וכשם שהעושר של אותן מדינות לא מתחלק באופן שווה בין תושביהן, עד היום החלקים באוכלוסיה שנהנים ממרבית העושר הם האחראים לחלק הארי מפליטת גזי החממה.

מצד שני, ההשפעות הקשות ביותר של שינוי האקלים בשנים האחרונות משפיעות בעיקר על הדרום הגלובלי ועל החלקים העניים ביותר של הצפון. בחודש מארס השנה הרג הציקלון אידאי יותר מ-1,300 בני אדם ושיבש את חייהם של מיליונים במזרח אפריקה. בחודש מאי גרם הציקלון פאני לעקירה של 3.4 מליון בני אדם מבתיהם בהודו ובבנגלדש. בחודש ספטמבר החריב ההוריקן דוריאן את איי בהאמה והותיר לפחות 70 אלף איש בלא קורת גג.

על פי דוח של האו"ם, במחצית הראשונה של שנת 2019 לבדה נעקרו כ-7 מיליוני בני אדם מבתיהם ברחבי העולם בעקבות מזג אוויר קיצוני, רובם המוחלט במדינות עניות בדרום הגלובלי. נוסף על ביש-מזל גיאוגרפי מסוים, מדינות הדרום הגלובלי מחזיקות במשאבים פחותים בהרבה ממדינות הצפון להתמודדות עם האסונות הגוברים הפוקדים אותן בעודן נאבקות להעלות את רמת החיים של תושביהן בשאיפה להשוותה לזו של תושבי הצפון. גם פערים אלו, כמובן, לא חפים מהשפעה של ניצול היסטורי, ולרוב גם מתמשך, בידי מדינות הצפון.

מרין לה פן הדהדה רעיון ותיק יותר של הימין הקיצוני: חלוקה בין "מושרשים", קרי אירופאים לבנים, לבין "ניידים", וטענה שאותם "מושרשים" הם "האקולוגים האמתיים", בעוד לאנשים ניידים לא אכפת מהסביבה כי אין להם מולדת

בין פליטי אקלים לגבולות קשיחים

ההרס, המוות והעקירות הגוברים עם שינוי האקלים אמנם פוגעים ישירות בעיקר בדרום הגלובלי, אך אותן פגיעות מגיעות בעקיפין למדינות המפותחות של הצפון – בדמות גלי הגירה גוברים. בשנים האחרונות אנו עדים לכמות חסרת תקדים של הגירה ופליטות, ששינוי האקלים והשפעותיו בדרום הם מגורמיהן המובילים. וכאן נכנס הימין הקיצוני לתמונה.

בעוד השמאל קורא לשנות מהותית את דפוסי הצריכה והייצור בעולם כדי לעצור את שינוי האקלים עצמו, שינוי שיהיה קשה במיוחד עבור מדינות הצפון הגלובלי, הימין הקיצוני באותן מדינות דורש למעשה לשמר את חוסר השיוויון הקיצוני של המשבר, כדי להמשיך להיות בצד הנפגע פחות. במקום לעצור את התהליכים המובילים להגירה, הימין הקיצוני קורא לסגירת הגבולות ואף לשימוש בכוח קטלני כדי למנוע ממהגרים להיכנס למדינות הצפון.

מבחינת הימין הקיצוני הקלאסי, אין צורך אפילו לדבר על הסיבות להגירה – הכוללות לצד שינוי האקלים גם מלחמות המלובות בנשק המיוצר בצפון הגלובלי וחוסר יציבות כרוני שנמשך מאז העידן הקולוניאלי. הימין הקיצוני מעדיף להתעלם מכל אלו, להטיל את האחריות להגירה על מדינות המוצא ולהתמקד בתוצאות ההגירה בארצות אליהן מגיעים המהגרים. כך למעשה הוא מתמודד עם משבר האקלים בעקיפין כבר שנים ומרוויח ממנו, מבלי שנדרש להתייחס אליו ברצינות.

אולם בנוסף, נראה שהשיח הגובר על שינוי האקלים דורש מתנועות עליונות גזעניות ולאומניות לפתח גם התייחסות לנושא האקלים עצמו. לפעמים נדמה כי מדובר רק בשכבה של צבע ירוק על מכונת השנאה הישנה והמוכרת. כך נראה המקרה של “British Revival”, יצירתו של יוצא התנועה הזהותנית (Identitarian Movement), שהיא בעצמה חלק מהניסיונות האינסופיים של הימין הניאו-נאצי למתג את עצמו מחדש כדי למכור את רעיונותיו הישנים בלי המטען המעיק של פשעי הפשיזם.

גם את אימוצה של שפה אקלימית בידי מפלגת "האסיפה הלאומית" של מרין לה פן בצרפת מוקדם יותר השנה אפשר אולי לקרוא באותה הצורה. "גבולות הם בעל הברית הגדול ביותר של האקלים, באמצעותם נציל את העולם", אמר דובר מטעם המפלגה. אולם במקביל הדהדה המנהיגה לה פן רעיון ותיק יותר של הימין הקיצוני, חלוקה בין "מושרשים" (אירופאים לבנים) ו"ניידים" (כיום בעיקר מהגרים מהדרום הגלובלי, בעבר בעיקר יהודים ובני רומה, קרי "הצוענים") וטענה שאותם "מושרשים" הם "האקולוגים האמיתיים", בעוד "לאנשים ניידים לא אכפת מהסביבה" כי אין להם מולדת – בניגוד מוחלט, כמובן, לכל הנתונים והעובדות.

חלוקה בין "מושרשים" ו"ניידים". מרין לה פן (הפרלמנט האירופי CC BY-NC-ND 2.0)

דם ואדמה

רעיון החיבור העמוק בין הלאום לנופי המולדת, אותו מהדהדת לה פן, מצא את דרכו מהזרם הרומנטי בספרות הגרמנית של המאה ה-19 אל לב האידיאולוגיה הנאצית. סופרים בזרם זה היללו את הטבע הפראי והבלתי-מיושב והדגישו את הקשר ההדדי בין העם הגרמני לבין האדמה, עולם הצומח ועולם החי של המולדת. הטבע מזין את העם, וזה מצדו חייב לשמור על הטבע ולהגן על אדמתו, כדי שהיא תוכל להמשיך להזין אותו. בהשראתם קידשו הנאצים את הקשר בין הפולק (Volk, עם) ה"מושרש" לארצו, והציגו את היהודי העירוני ו"חסר השורשים" כפרזיט המנצל את שניהם.

באיטליה, הזרוע הירוקה של תנועת "קאזה פאונד" הפשיסטית ממשיכה את אותה מסורת רעיונית בימינו אנו, כאשר היא מנסה להחיות את "יום העץ" שנחגג באיטליה של מוסוליני, ושותלת עצים, אותם היא מגדירה בתור "עמודי התווך של הלאום." אותה תנועה מקדמת בנוסף הגנות מסוימות עבור בעלי החיים, כפי שעשתה גם גרמניה הנאצית – שהתגאתה ביחסה ההומאני לבעלי חיים בעוד הבטיחה לעם הגרמני לאכול בשר חזיר כל יום וייבאה שיטות עבודה מבתי מטבחיים אמריקניים לשימוש על בני אדם במחנות ההשמדה שלה.

פתרונות שווא

מדבריה של לה פן ודומיה משתמעת תפישה מוגבלת ומיושנת של "סביבה", תפישה לפיה מדובר רק בבעיות מקומיות ובלתי-אמצעיות כמו השלכת אשפה בשמורות טבע או אובדן יערות לתעשייה.

אך משבר האקלים נגרם בגלל תופעות שהשפעתן אינה מקומית או מוגבלת, אלא גלובלית. תאגיד צרפתי שמזהם את האוויר סביב מפעליו לא בהכרח מיקם את מפעליו בצרפת, וגם אם כן, זיהום האוויר לא מכבד גבולות לאומיים ולא יעשה זאת לעולם. כל חלקיק פחמן שנפלט אל האוויר מוסיף להצטברות העולמית של גזי חממה ומשנה את דפוסי האקלים בקוטב הצפוני, בקוטב הדרומי, ובכל מקום שביניהם.

המהגרים המושמצים, המגיעים לא אחת מארצות הסובלות ממידבור, מחסור במים ובמזון ומחוסר היציבות הנלווית לכל אלו, מבינים כנראה טוב יותר מלה פן ומחבר מרעיה מהי הסביבה ומדוע יש לשמור עליה.

אולם יש גם קו חשיבה מרכזי באקו-פשיזם שדווקא מכיר בהקשרים הגלובליים, אם כי אינו שרלטני פחות מן האמונה בחוכמה הסביבתית של ה"מושרשים". קו החשיבה הזה הוא רעיון פיצוץ האוכלוסין לו הקדשתי כבר רשימה נפרדת: האמונה שישנה מגבלה ברורה על מספר בני האדם שניתן לקיים על כדור הארץ, ושאוכלוסיית בני האדם או קצב צמיחתה כבר גדולים מדי ויש למגרם. כפי שפירטתי ברשימתי בנושא, המגבלה ההיפותטית הזו מתבססת בעיקר על ניחושים ותחושות בטן בארשת מדעית, ועל בסיסם משמש המיתוס הזה ממשלות שמרניות וימניות להצדקת רצח המונים.

אך בנוסף, ואולי חשוב מכך לענייננו, לא באמת ניתן לפתור כך את משבר האקלים. בחינה הגיונית של הנתונים מראה שבלי תלות ישירה בגודל אוכלוסיה, נדרשים שינויים נרחבים בתעשייה, בתרבות הצריכה ואף בגיאופוליטיקה כדי לעצור את קריסת האקלים – אבל זה יהיה קשה ולא נעים, במיוחד למדינות המפותחות.

במקום זאת, האקו-פשיזם מקדם את האמונה שפתרון ישים יותר יהיה להרוג עשרות אחוזים מהאנושות, או לפחות לתת להם למות. בתפישת העולם האקו-פשיסטית, האוכלוסייה ה"מושרשת" במדינות העשירות היא בלאו הכי המתאימה לשמור על עתיד העולם, בעוד אוכלוסיות אחרות הן נטל מיותר, אם לא "מין פולש", שאותו יש לבלום באופן אקטיבי פן יהרוס את הסביבה עבור כולנו.

מתיאוריה – למעשי זוועה

גם אם התנועה האקו-פשיסטית המוצהרת נמצאת בשוליים הפוליטיים לעת עתה, חשיבה אקו-פשיסטית כבר מגיעה לידי ביטוי בפגיעה ממשית בבני אדם. הגבר הלבן מאוסטרליה, שתקף מסגדים בעיר קרייסטצ'רץ' בניו זילנד ורצח 55 בני אדם, הגדיר עצמו כאקו-פשיסט במניפסט שפירסם ברשת. הגבר הלבן מטקסס שרצח בהשראתו 22 איש בסניף "וולמארט" בעיר אל-פאסו פירסם מניפסט דומה.

אך חשוב מכך: הן מדיניות ארה"ב עם מחנות הריכוז שלה למהגרים בגבול הדרומי, והן מדיניות האיחוד האירופי שמשתדלת לתת למבקשי מקלט לטבוע בים התיכון טרם יגיעו לגבולותיה, הן גישות שכל אקו-פשיסט יריע להן וישאף להרחיבן ולהעמיקן. ממשלות ימין "מתונות" מקדמות תשובות אקו-פשיסטיות למשבר האקלים מבלי לדבר בשפה אקו-פשיסטית. האקו-פשיסטים המוצהרים רק מחזקים את ידיהן ומנסים לעזור בדרכם האלימה.

מדיניות אקו-פשיסטית, בין אם היא מגיעה מהשוליים הקיצוניים או מהממסד המעונב, משתלמת פוליטית כיוון שהיא נותנת מענה והכרה לפחדים עמוקים של חלקים נרחבים באוכלוסייה: פחד משינוי, פחד מהזר, פחד מאובדן ההכנסה. הימין ככלל מתמחה בניצול פחדים עבור רווח פוליטי, ואווירת הפחד של משבר האקלים אינה יוצאת מן הכלל.

בין וויתורים כואבים לתקווה ירוקה

התשובות למשבר שמגיעות מזה שנים מהמרכז ומהחלקים ה"מתונים" יותר בתנועה הירוקה כושלות בהתמודדות עם אותם הפחדים. ממשלת המרכז של עמנואל מקרון בצרפת, לדוגמה, הורידה את סבסוד הדלק באופן דרמטי, וכך ייקרה בהרבה את חייהם של תושבי הכפר, שאין בסביבתם רשת תחבורה ציבורית מספקת. במקום להציע סיבות לתקווה והתלהבות, גורמים אלה דורשים הצטמצמות והקרבה ומטיפים מוסר – מסרים שלא מביאים לתמיכה ציבורית רחבה במאבק מול מצב החירום הגלובלי. במקרה של מקרון, המהלך הירוק הזה – שהגיע כחלק מרפורמת מס שהיטיבה עם עסקים גדולים – הוביל למרד ה"אפודים הצהובים" שכפה על מקרון לבטל את השינוי, מבלי לקרב את צרפת בשום אופן ליעדי האקלים שלה.

כאשר הסטטוס-קוו במרבית הצפון הגלובלי דומה לאקו-פשיזם בלתי מוצהר, נדרשת תגובה פוליטית למשבר האקלים שביכולתה לא רק לגייס את הציבור לשינויים הנדרשים בגזרה הביתית, אלא גם לתת מענה גלובלי לאסון המתגלגל. תשובה שכזו ניתן למצוא בגרסאות מסוימות ל"גרין ניו דיל" (אך לא בכולן), כמו גם באמנת המסגרת של האו"ם לשינוי האקלים משנת 1992, המכירה בחוסר-השיוויון המובנה של המשבר.

ה"גרין ניו דיל", לפחות בגרסאותיו הרציניות יותר, מציע מעבר מתוזמר אל עבר כלכלה ירוקה, לצד מדיניות רווחה נרחבת שתגן על כל אלו שיוצאים נפסדים מהשינויים העצומים שצפויים בעת המעבר: הן השינויים בכלכלה – כגון סגירת מקומות עבודה מזהמים – והן משינוי האקלים עצמו, שנזקיו מצריכים מערכת בריאות ציבורית חזקה ונגישה לכל.

מדיניות שכזו, שאמנם עדיין דורשת מהציבור ויתורים כואבים אך גם מבטיחה שירותים, תמיכה ותקווה, מגייסת כבר עכשיו בבריטניה וארצות הברית תמיכה ציבורית מרשימה שהצעות "מתונות" יותר לא גייסו מעולם. ובניגוד חד לאקו-פשיזם וגרסאותיו החיוורות במדיניות הימין, מדיניות שכזו יכולה לבלום ולרכך את קריסת האקלים עצמה – ולא רק להרחיק את תוצאותיה מאוכלוסיות מבוססות.

אבל חלק אחד קטן באוכלוסיה יצטרך לשלם על מדיניות שכזו, והרבה: האחוזונים העשירים ביותר, אותם אלו שאחראים למרבית ההרס אך גם שולטים עדיין במרבית המוסדות בפוליטיקה ובתקשורת. אין "גרין ניו דיל" רציני בלי חזרה למיסוי גבוה יותר על העשירים ביותר ובלי סופה של תעשיית הנפט, ואולי לכן אנחנו עדים לדמוניזציה משולחת-רסן נגד אותם גורמים בשמאל שמקדמים מדיניות שכזו.

אם זה תלוי באחוזונים העליונים בלבד, נראה שהם יעדיפו אקו-פשיזם על רקע עולם כאוטי ומתפרק של התחממות בלתי-מרוסנת מאשר עולם שיוויוני וצודק יותר, שמחלק את נטל משבר האקלים באופן הולם ומאפשר התמודדות אמיתית עם המשבר. עבור אלו מאיתנו שלא מוכנים לקבל את העתיד הזה, זה הזמן "להיות מציאותיים ולדרוש את הבלתי אפשרי" – זה הזמן למאבק חסר פשרות למען צדק סביבתי וחברתי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf