newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ארבעה גוונים של שמאל מול ימין אחד גדול

שמאל יהודי לא ציוני, שמאל יהודי ציוני, שמאל פלסטיני בשטחי 48' ושמאל פלסטיני בגדה - לכל אחד הנסיבות המיוחדות שלו, אבל המציאות החדשה מזמנת את כולנו לחשיבה אסטרטגית מחודשת ולאיחוד כוחות

מאת:

כמו חתול שרודף אחרי הזנב של עצמו, כך אני רודפת אחרי המחשבות שלי כבר עשרה ימים: מה אני הפלסטינית, שגם כך יש לה מעט שותפים יהודים לדרך הנאבקים ומגויסים נגד הכיבוש והאפליה כלפיי וכלפי העם שלי, יכולה לעשות בשביל השמאל המותקף?

הממשל וזרועותיו השיקו מבצע לרדיפת השמאל, מבצע שככל הנראה תוכנן היטב מזה זמן רב. האם בכלל יש לי, כפלסטינית, תפקיד, דעה או אחריות למה שקורה, מעבר להזדהות העמוקה עם הפעילים המועמדים בתור לצליבה פומבית בפני בני עמם? מה אנחנו הפלסטינים צריכים לעשות, אם בכלל?

אני מתייסרת עם השאלות האלו, ואין לי תשובות ברורות למצב האבסורדי שבו הפכו הפלסטינים למומחים ויועצים לרדיפה בידי המשטר.

מחאה מחשבתית צצה בראשי מיד: "לא ,זה לא אותו דבר". אפילו ברדיפה יש הבדל בין פלסטיני ליהודי, גם אם הוא פעיל זכויות אדם. ואני, שיהיה ברור, מתנגדת בפירוש להכללה של כל נפגעי "הטרור האידיאולוגי היהודי": שלום עכשיו לא זהה לשוברים שתיקה ובטח שלא לבצלם או תעאיוש; יש הבדל מובהק בין ארגונים ציוניים ליבראליים שיפעלו בנחרצות למען השלום עד שהרקטה הראשונה מעזה תחזיר אותם למנטרת ה"כולנו ציוניים, כולנו יהודים, ואנחנו מחזקים את ידיה של ממשלת ישראל במערכה הזו ומאיצים בממשלה לקדם הידברות עם הפלסטינים", לבין השמאל האמיתי, הלא ציוני.

> למה הפלסטינים לא נעמדים לצד ארגוני השמאל המותקפים?

הפגנת תמיכה בעצורים הפוליטיים עזרא נאווי, נאסר נוואג'עה וגיא בוטביה,. מגרש הרוסים, ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנת תמיכה בעצורים הפוליטיים עזרא נאווי, נאסר נוואג'עה וגיא בוטביה,. מגרש הרוסים, ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מנעד העמדות בין ובתוך הקבוצות הללו גדול מדי בשביל הפלסטיני הממוצע, שרואה בכולם פחות או יותר "יהודים מסוג אחר קצת". בתודעה הפלסטינית, פעילים פרו פלסטינים הם קבוצה קטנה ממש בחברה הישראלית, אנשים שמתחברים לצד האנושי שלהם ולערכים של צדק ושוויון וזכויות אדם יותר מאשר לצד הלאומי-יהודי-ציוני שלהם, ופועלים באומץ לב כדי לשמור על ערכים אלה.

במציאות הישראלית המשוגעת והמתלהמת, השמאל הזה מצא את עצמו כמטרה ברורה וזמינה לכל קליעי הגזענות והשנאה שלא מצאו פורקן על ערבי קרוב בסביבה. הם הפכו שק חבטות שעליו מתאמן צעיר ימני טירון בדרך לבית המקדש המיוחל.

הפלסטינים שזוכים לסיוע של אנשי השמאל לא מפקפקים במניע ובאמונה של היהודים טובי הלב, במיוחד של אותם פעילים שנכחו לאורך זמן במאבקים מתישים של פלסטינים במקומות הכי נידחים של הסכסוך.

עלה תאנה, ובכל זאת

עכשיו, אחרי שעשינו את האבחנה מי שמאל ומי לא בעיניי, מי באמת התמסר למאבק ומי התמסמס על הדרך ופזל למרכז, אני רוצה לשים על השולחן כמה נקודות למחשבה.

הפרדוקס הראשון הוא שיהודים פעילי שמאל משרתים במודע או שלא מודע את התדמית הפלורליסטית הדמוקרטית של ישראל, זאת שיש בה חוקים ומאפשרת להם לפעול ולנקות קצת את הלכלוך שמכונת הכיבוש מפרישה. הם כמו מטהר אוויר חלש במאחז בלתי חוקי מסריח, או, אם תרצו, מברשת קטנה שמנקה קצת אבק ארטילרי פה ושם.

ספק אם הפעילות למען זכויות אדם ממש חיונית לחיי הפלסטינים, אבל הרבה פעמים היא הדבר היחיד שיש לכפר המיועד להריסה או כרם זיתים שנעקר בידי מתנחלים. הם הקול היחיד שמדבר בעברית על מה שקורה אי שם לעם הפלסטיני בצל הכיבוש וההתנחלויות, מציאות שרוב הישראלים לא רוצים להתמודד איתה.

קשה שלא להעריץ את פעילי זכויות אדם אלה. אם הייתי פלסטינית שגרה בגדה המערבית, הייתי משתתפת איתם באמונה שלמה במאבק בכיבוש ורואה בהם שותפים לדרך, ולו כדי להשאיר בלבי מחשבה שפויה שיש יהודים הגונים בעולם באמת והם בצד שלי. זה המון בצל הייאוש ממדינת ישראל והימין ששולט בה עד העצם.

ישראלים מהזן הנדיר הזה הם לא כמו מתנדבים גרמנים או הולנדים שנוחתים בבלעין מדי קיץ כדי להפגין נגד הגדר וללמד ילדים אנגלית. לפעילי השמאל הישראלי היהודי, שעומדים נגד העמדה הרווחת בחברה שלהם ומשמיעים מנגינה אחרת, בכל זאת שמור מעמד מיוחד.

עם הזמן פעילים חדורי אמונה הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהמאבק והחיים היומיומיים של הפלסטינים, ולוקח המון זמן כדי לבטוח בהם ולהרגיש נוח לידם ולקלל את הצבא ואת המתנחלים ואת אבו מאזן באותה נשימה איתם. עם זאת, הם עדיין מחבלים במובן מסוים בתדמית של ישראל הכובשת, ועם החלק הזה קשה לנו להתמודד, הוא נשאר ברקע כל הזמן.

חשבתי לעצמי שאולי חלק מארגוני השמאל עושים את מה שהם עושים מתוך רגשות אשם. העוול שנגרם לעם הפלסטיני בידי הצבא של המדינה שלהם מייסר אותם, ולאו דווקא הסבל של הפלסטינים עצמם. זה הזכיר לי את מאות המבקרים הישראלים שבאו לבדוק מה שלום אחמד דוואבשה הקטן ששרד את הפגוע בדומא, בעוד מעטים מאוד הגיעו לדומא עצמה. היה ברור שרגשות האשמה העיקו על הרבה פעילים, כולל תג מאיר, נשים בשחור, מחסום ווטש, ואחרים. וזה בסדר, את זה אני יכולה להבין ולהכיל. אלו תחושות טבעיות בקרב בני אדם, במיוחד אלו שמודעים לאנושיותם, כמו שפעילי זכויות אדם לבנים נאבקו למען השחורים בהיסטוריה וכשם שצרפתים נאבקו למען זכויות אדם באלג'יר. זה תמיד קיים בזמן מלחמות וכיבוש.

> שמאל יקר, אנחנו במלחמה

לחשוב על אסטרטגיות אחרות. הפגנה פלסטינית-ישראלית סמוך למחסום המנהרות, 15.1.2016 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

לחשוב על אסטרטגיות אחרות. הפגנה פלסטינית-ישראלית סמוך למחסום המנהרות, 15.1.2016 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מדובר במלחמת התשה

מחשבה טורדנית אחרת שהעסיקה אותי באותו נושא היתה הדרך שבה הימין וזרועות הביטחון התייחסו לפעילי השמאל והתחילו להפיל אותם אחד אחרי השני כמו משחק שחמט מתוחכם. נראה שזה מבצע חיסול מתוכנן מצד הימין, זו לא תקרית או אירוע חד פעמי; זה מרדף מצולם, מתוקשר ומתוקצב, עם תסריט ובמאי שמוביל את סרט האימה הזה למקום שבו כל החברה הישראלית תתחיל לראות בהם "בוגדים" ותכשיר את הקרקע לפגיעה בהם, מה שיוביל לחיסול ההתנהגות היהודית לכיבוש. אלה יהיו עסוקים במשך חודשים בטיהור שמם והסברת עמדתם – לא לעולם אלא לחברה הישראלית עצמה. הם ינסו להעביר את המסר שארגוני השמאל הם השריד האחרון לדמוקרטיה הישראלית, וזה בעצם מה שהתחילו תומכי הארגונים האלו לעשות בפועל: מלחמה על הלגיטימציה, מאבקם למען "הקיום" ומלחמה על הדבר הבסיסי שנקרא זכויות אדם – לא של הפלסטינים, אלא שלהם עצמם.

מדובר במלחמת התשה, והארגונים הללו עובדים עם משאבים ממש קטנים יחסית לתקציב הממשלתי המנותב לעמותות הימין בצינורות סמויים. על כן הם יתקשו להילחם בדרכים בהן נקטו עד היום: הפגנה, נר ופלקט. עבור השמאל הפלסטיני, שיטות הצייד האלו – מבחילות כמה שיהיו – הן עדיין בגדר דגדוגים קלים בהשוואה לחיסולים, מחסומים, הריסת בתים, מעצרים מנהליים, ירי, וכוח בלתי מוגבל שמופעל כלפי ההתנגדות הפלסטינית.

לכן בעיני הפלסטינים, במדרג של המאבק בכיבוש, הפעילים היהודים "יהיו בסדר" ואין ממש הרבה מה לעשות בנדון. אנחנו הרי יודעים שבשעת הדין, כאשר הפלסטיני והישראלי מתנגדים לצבא או מדיניות הממשלה יחד מול משטר כובש, הראשון מובא לבית משפט והשני לבית משפט צבאי וכבר בשטח היחס השונה ניכר. ההבדל הזה מלמד שוב ושוב את הפלסטיני שדמו זול יותר ושאותו אפשר תמיד לנטרל בכוח, ואילו שהשמאלני הישראלי מצריך מתקפה מסוג אחר, איטית ומתוחכמת, שלב אחרי שלב ובגבולות החוקים החדשים שיאושרו.

להניח לתירוצים ולאחד כוחות

עד כאן פרק התירוצים והפרשנות וההסברים לשאלה למה השמאל הפלסטיני לא עושה אינתיפאדה נגד הרדיפה הפוליטית של ארגוני ופעילי השמאל, דבר שהאליטה הפלסטינית האינטלקטואלית בתוך ישראל מצטיינת בו. ואחרי כל זה, עוד לא מצאתי את עצמי קמה ועושה משהו למען פעילי השמאל שנמצאים ברשימת הנטרול של ממשלת ישראל.

אנחנו אכן יחד מול אותם כוחות הרשע, אבל לא למדנו עדיין להיאבק זה לצד זה וחבל, ואולי לשם צריך להפנות את המאמצים של כל השמאל עכשיו, במקום להגיד שאנחנו הנאורים והצודקים והם בימין מקור החושך והרשע. אנחנו צריכים אסטרטגיה אחרת למאבק שמותאמת לזמן והמקום שבו אנחנו חיים.

זה לא מבטל את יחסי הכוח בין רוב ומיעוט, ערבים ויהודים, אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילוניים. אכן, לתתי הקבוצות השונות של השמאל יש אתגרים שונים מול הימין ואנחנו מותקפים בצורות שונות, אבל הכיבוש מאחד אותנו. הדיכוי האזרחי רובץ על לב כולנו, הרצון לחופש ושחרור משלטון הדמים מכה חזק בליבנו. השלטון האלים והכוחני עושה כרגע הפרד-ומשול בין שמאל יהודי, שמאל ערבי, שמאל אזרחי ושמאל פלסטיני בשטחים רק כאסטרטגיה תפעולית. כולנו מסומנים וכולנו על הכוונת. דווקא עכשיו בשיא ההפרדה של המאבקים שלנו חייבים למצוא דרך אחרת לאחד את השורות ולתכנן משהו יחד. אז יש למישהו רעיון לפעולה?

> התרגיל המדהים שעשתה המשטרה לנאסר נוואג'עה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf