newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ארץ נהדרת: אפילו לינץ' בערבים בחוף מוצג כהוכחה לנורמליות

בכל פעם שישראל מצטיירת לרגע כמקום גזעני ואלים, מכונת התעמולה נכנסת לפעולה כדי להראות באיזה מקום נפלא אנחנו חיים. הפעם, במקרה של ה"קטטה" בחוף קריית חיים, אפילו עירית לינור וקובי אריאלי התעלו על עצמם  

מאת:

זה היה רק עניין של זמן עד שסיפור תקיפתם האלימה של שלושת הצעירים הפלסטינים בחוף קריית חיים "יטופל" על ידי מכונת התעמולה הישראלית המשומנת – שהמתנדבים בשורותיה, עושה רושם, מתרבים מיום ליום – כך שיוקהה או יועלם העוקץ הגזעני שבו. כך החברה היהודית הישראלית פועלת מאז ומתמיד; כשאנחנו לא אוהבים את מה שמשתקף במראה, אנחנו מנפצים אותה לרסיסים או מעוותים אותה כך שתתאים לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו.

השיטה הזו נוחלת הצלחה כל כך מסחררת, שאין תמה על כך שהיא הפכה למדיניות כמעט רשמית. אם מתאם פעולות הממשלה בשטחים יכול למכור לציבור את חצי גולגולתו החסרה של הנער מוחמד תמימי, שנורה מכדור גומי במהלך הפגנה בכפרו, כלא יותר מתוצאה מצערת של תאונת אופניים, ואם דובר צה"ל יכול למכור לאותו הציבור את התקיפה האלימה של פעילי שמאל על ידי מתנחלים כ"חיכוך" בין שני צדדים, אין שום סיבה שתקיפת הצעירים בקריית חיים לא תעבור הלבנה דומה.

שלא במפתיע, מי שהתגייסה לכך הפעם היא עירית לינור, שמאז שגילתה את הימנית הפנימית שבה היא מכה במאזיניה ובקוראיה אהבת ישראל ללא רחם, נחושה "לחשוף" את הדו פרצופיות של השמאלנים שנואי נפשה המבקשים, לשיטתה, להוציא בכל דרך את דיבת הארץ רעה. כדאי להתעכב על הדקות המעטות שהקדישו אתמול (ראשון) לינור וקובי אריאלי, המגיש השותף שלה בתכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, לתקיפת הפלסטינים בחוף הים; הן מהוות כמעט תצלום רנטגן של תודעת התעמולה הזו בשירות הנרטיב הלאומני בישראל.

ערבים בחוף בתל אביב. בעיני עירית לינור, עצם העובדה שערבים נמצאים בחוף בשתיים בלילה היא חשודה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

ערבים בחוף בתל אביב. בעיני עירית לינור, עצם העובדה שערבים נמצאים בחוף בשתיים בלילה היא חשודה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

המערכה על תדמיתה של ישראל מתחילה עוד לפני שהשניים מגיעים לסיפור התקיפה עצמה – מיד עם פתיחת התכנית לאחר מהדורת החדשות, לינור קובעת כי "אין חדשות. ככה נשמעת מהדורת חדשות של מדינה נורמלית, תקינה, בקו הבריאות ובקו השפיות".

אלא שתיכף אחר כך מסתבר שבמדינה השפויה להפליא הזאת, בכל זאת מתרחשים דברים שייתכן שהם חורגים מגבולות הנורמליות, כמו התקיפה האלימה בקריית חיים, למשל. אבל חכו. עד סוף האייטם, לינור ואריאלי יסבירו למאזיניהם כיצד דווקא האירוע הזה עצמו מעיד על שפיותה של ישראל. כן, כן. ממש כך.

אחרי שמשמיעים סינק של מ', אחד הפלסטינים שהותקפו על החוף, לינור מתחילה להגיב כך: "הסיפור הזה של תגרה על שפת הים פתח מהדורות חדשות, והיה בעמודים הראשונים של העיתונים". הנה, כבר התקיפה האלימה של שלושה צעירים פלסטינים בידי חבורת יהודים ממוסגרת כ"קטטה", מונח עליו תחזור לינור שוב ושוב במהלך התכנית. "קטטות אלימות זה דבר נורא", היא ממשיכה, "אבל אני לא מוכנה לקנות כל סיפור שמספרים לי לפני שהמשטרה או אפילו אני נרד קצת לחקר העניין". כיוון שהמשטרה לא נמצאת איתנו על הקו, אין לנו ברירה אלא להסתמך כעת על ממצאיה של הערכאה החוקרת האחרת, קרי לינור עצמה, שכבר החלה, מסתבר, בחקירתה. "מה שאני ירדתי לחקר העניין זה באיזו שעה קרתה התקרית".

כך זורעת לינור בקרב מאזיניה את הספק הראשון ביחס לנסיבות התקיפה, ומכוונת אותם בצורה בוטה למחוזות האשמת הקורבן. לעובדה ש"הקטטה", כלשונה, התרחשה בשעה שתיים בלילה יש משמעות רבה. ערבים בשעה שתיים בלילה על החוף? יחשוב לעצמו המאזין הממוצע. הם בטח חיפשו צרות.

לינור לא יכולה כמובן לתמוך בפה מלא במלנצ'צ'ים על החוף, אבל היא כן יכולה לעשות הכל כדי למזער את מימדי האירוע, להוציא אותו מההקשר הלאומני שלו ובכך "לנרמל" אותו, שכן אנחנו חיים כזכור במדינה השפויה ביקום. "העניין של הקטטה האלימה זה לא משהו שאני הולכת למחוא לו כפיים", היא אומרת, ומייד ממשיכה: "קורות קטטות אגב – במלונות, בגינות ציבוריות, בחופי ים. לעשות מזה 'בני עמי בחרו בקטטות' זה לעשות מזה…" ובסוף המשפט הלא גמור הזה היא מתרעמת מדוע מקשרים את זה בכלל לחוק הלאום. לפי עדויות המותקפים, התוקפים שאלו אותם קודם לזהותם ורק אחרי שווידאו כי מדובר בבחורים ערבים הם חזרו לתקוף. את לינור, ערכאה חוקרת מטעם עצמה, זה לא משכנע. מדובר בסך הכל בקטטת חוף. נו, אתם יודעים, צעירים בשתיים בלילה על החוף. מה יעשו?

"יש עדויות שהיו שם בחורות שהם התחילו איתן, כלומר היה משהו לפני זה". טיעון ה"אבל לא רואים מה קרה קודם" הוא אחת השיטות היותר נאלחות של השיח הימני לאיין תלונות של פלסטינים

המוטיב הזה עוד יתפתח בהמשך למימדים גרוטסקיים, אבל קודם לכן, לינור מכניסה בחצי פה עוד טיעון מדהים. "יש עדויות שהיו שם בחורות שהם התחילו איתן, כלומר היה משהו לפני זה". טיעון ה"אבל לא רואים מה קרה קודם" הוא אחת השיטות היותר נאלחות של השיח הימני לאיין תלונות של פלסטינים. ההנחה המובלעת בטיעון הזה היא שלכל מעשה יהודי, אלים וברברי ככל שיהיה, קדמה פרובוקציה פלסטינית שהצדיקה את המעשה, ושהתקשורת השמאלנית בזדונה לא מספרת לנו עליה. ומהי אותה פרובוקציה ש"שופכת אור אחר" על המקרה הזה, לשיטתה של לינור? העובדה שייתכן שהבחורים הפלסטינים התחילו עם צעירות. קשה לקבוע אם לינור רואה את הפרובוקציה בכך שצעירים ערבים התחילו עם בחורות יהודיות, כלומר טיעון גופשטייני במהותו המעוגן בתורת טוהר הגזע היהודי. אבל גם אם נניח שלא בכך מדובר, מדהים לראות כיצד אישה עם יומרות פמיניסטיות רואה בבחורות אובייקט הנתון להגנתם של גברים, ושניסיון להתחיל עם "הבחורות שלהם" מסביר באופן כלשהו מבחינתה את ההתפרצות האלימה שלהם לאחר מכן.

בהמשך היא ממשיכה במאמציה לקעקע את עדותם של הצעירים הפלסטינים – ועל ידי כך את חומרתו של הסיפור כולו – על ידי הטלת ספק במספר התוקפים שאולי לא היו בדיוק במספר בו נקבו המותקפים, ומסכמת: "בהחלט יכול להיות שזאת הייתה תגרה של אנשים שבאו לחוף הים בשתיים בלילה, אני כדודה פולניה אומרת מה זה השעות האלה". אחרי שהעמידה באור מפוקפק את הקורבנות (איזה מין טיפוסים מסתובבים בשתיים בלילה בחוף?), את העדות שלהם, ויחסה להם פרובוקציה שגררה את התקיפה, היא מבהירה למאזיניה שאין ממה להתרגש: בסך הכל מדובר בקטטה שגרתית בין פרחחים. זה הכל.

ואחרי המהלך המזהיר הזה של לינור, לא נותר לקובי אריאלי אלא לקחת את האבסורד לשיאו: "יש פה מתח אדיר בארץ שכל הזמן מתודלק בין יהודים לערבים", הוא אומר ללינור, "ותראי כמה מעט מקרים כאלה יש – כמעט כלום! יש הרבה יהודים ערסים, יש גם הרבה ערבים ערסים, וכמעט אין התנגשויות! זה מראה שכנראה משהו כאן מאוד מאוד בריא".

צריך להקשיב למהלך שעושים השניים האלה שוב ושוב כדי להאמין כיצד הם הצליחו להפוך תקיפה אלימה על רקע לאומני של שלושה צעירים פלסטינים לעדות לבריאותה הנפשית של המדינה, לא פחות. בבואה מושלמת למצבה הנפשי של מדינה שבה רק לאנשים מסוגם של לינור ואריאלי שמורה זכות המילה האחרונה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf