newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בדרך להביס את המתנחלים, ב"הארץ" שכחו את הפלסטינים

הצגה לא ריאלית של מספר המתנחלים וקריאה מנותקת מהמציאות של מפת הגדה המערבית – ב"הארץ" נחושים להציג את מפעל ההתנחלות ככישלון לטובת השיח על "היהודית והדמוקרטית". הפלסטינים, כתמיד, נותרים מחוץ לדיון

מאת:

הכותרת של המהדורה המודפסת של מוסף הארץ בסוף השבוע היתה קצרה: "הפסדתם". אתם, במקרה הזה, הם המתנחלים. עשור לשלטון נתניהו, מתברר הכישלון של מפעל ההתנחלויות, נכתב בכותרת המשנה. די בפינוי 9,800 משפחות ישראליות בגדה כדי לחלק את הארץ. זו ההוכחה של מוסף "הארץ" להפסד.

לאור הירידה המתמדת בתמיכה ברעיון שתי המדינות, שהגיעה לשפל היסטורי על פי סקר שפורסם רק בשבוע שעבר בעריכתם של ד"ר דליה שיינדלין וד"ר ח'ליל שקאקי, אפשר להבין את הרצון להוכיח שהפתרון הזה לא רק אפשרי. הוא אפילו מנצח. כדי להוכיח את הנקודה, כותב המאמר אורי מרק, העורך החדש של המוסף, מעדיף לספור משפחות במקום אנשים. איכשהו נשמע שיותר פשוט לפנות 9,800 משפחות מאשר לפנות 46 אלף איש, בערך פי תשעה ממספר התושבים בגוש קטיף.

אבל המשחק הזה במספרים – שגם שאול אריאלי, שממשיך לטעון בתוקף שפתרון שתי המדינות במתכונתו הקלאסית חי וקיים, נוהג להשתמש בו – הוא לא הבעיה המרכזית בניתוח הזה. הבעיה היא שלא ברור מי באמת הפסיד, ועוד פחות ברור הוא מי המנצח.

איכשהו נשמע שיותר פשוט לפנות 9,800 משפחות מאשר לפנות 46 אלף איש, בערך פי תשעה ממספר התושבים בגוש קטיף. פינוי נתיב האבות (יונתן זינדל/פלאש90)

למאמר מצורפת מפה של הגדה המערבית. המפה הזו נועדה להראות שכדי להשאיר בידי הפלסטינים שטח רציף, יש צורך לפנות רק 33 התנחלויות "מבודדות". כדי להגיע למספר הנמוך הזה, המושג "התנחלות מבודדת" נמתח עד הקצה. בית אל, לדוגמה, השוכנת צפונית-מזרחית לרמאללה, לא מוגדרת התנחלות מבודדת, אלא נחשבת לחלק מ"גוש התיישבות" שתחובר לאזור ירושלים באמצעות לשון צרה וארוכה, המנתקת את רמאללה מהעורף המזרחי שלה. אותו הדבר גם לגבי קריית ארבע והיישוב היהודי בחברון, המחוברים בלשון ארוכה וצרה אל השטח הריבוני הישראלי. על פי המפה, השטח המיועד למדינה הפלסטינית הנפרדת נראה כמו ספר אכול עש. מחילות של "גושי התיישבות" אוכלות בו בכל פה.

חלק מהמחילות האלה הן עבות ורחבות מאוד. כותב המאמר קורא להן "אצבעות". נכון יותר להגדיר אותן כאצבע משולשת לכל ריבונות פלסטינית אפשרית. כך, לדוגמה, ה"אצבע" הישראלית שתכלול את קרני שומרון וקדומים תגרום לכך שתושב קלקיליה שירצה לנסוע לכפר חַבְּלֶה הנמצא כשני קילומטר דרומית ממנו יצטרך לנסוע שלושים קילומטר מזרחה עד כפר קדום, 30 קילומטר דרומה עד דיר איסתיא ואז 30 קילומטר מערבה עד חבלה. אם מחבלה הוא ירצה להמשיך את מסעו לכפר א-לובן הנמצא 15 קילומטר דרומית ממנו, הוא יצטרך לעשות מרחק של כ-150 קילומטר מסביב לאצבע של אריאל ובנותיה.

כשבמוסף הארץ אומרים שהמתנחלים "הפסידו", אין הכוונה שהפלסטינים ניצחו. הכוונה היא, אולי, שהשמאל היהודי בישראל ניצח את הימין, את המתנחלים השנואים. כמו במקרים רבים אחרים, הקרב הפוליטי הוא למעשה פנים יהודי, בין ימין יהודי לשמאל יהודי. הפלסטינים הם רק רקע, תפאורה. איש לא שואל לדעתם.

אבל זה עוד ניחא. הגדה המערבית כולה, לפי המפה, תחולק לשניים, שכן "העש" של גושי ההתנחלויות מגיע עד פאתי יריחו, מה שינתק כמעט באופן מוחלט את דרום הגדה מחלקה הצפוני. והדובדבן (המורעל?) שבקצפת: בקעת הירדן תישאר בידי ישראל כך שמדינת פלסטין כולה תהיה מובלעת בתוך מדינת ישראל, ללא גבול חיצוני עצמאי משלה. אי פלסטיני בחיקה החמים של מדינת ישראל.

במלים אחרות: אם המפה המצורפת למאמר תוצע בשלב מסוים לפלסטינים, הם יראו בה הפסד מוחץ. חיסול הפרויקט הלאומי הפלסטיני. שום פלסטיני לא יראה בה ניצחון, אפילו לא זעיר, אפילו לא זמני. זה לא מדעי, אבל משיחות עם מאות פלסטינים אני מוכן להמר שאם תועמד בפני הפלסטינים הברירה בין מדינה "עצמאית" בגבולות כאלה ובין סיפוח לישראל, אפילו כאזרחים סוג ב', הם יבחרו באופציה השנייה. ככה לפחות הם יוכלו לנוע באופן חופשי מכפר לכפר, מעיר לעיר.

כלומר, כשבמוסף הארץ אומרים שהמתנחלים "הפסידו", אין הכוונה שהפלסטינים ניצחו. הכוונה היא, אולי, שהשמאל היהודי בישראל ניצח את הימין, את המתנחלים השנואים. כמו במקרים רבים אחרים, הקרב הפוליטי הוא למעשה פנים יהודי, בין ימין יהודי לשמאל יהודי. הפלסטינים הם רק רקע, תפאורה. איש לא שואל לדעתם.

זה קורה כי בעיני רבים מדי בשמאל-מרכז היהודי, הטיעון המרכזי, אם לא היחידי, לסיום הכיבוש ולהשגת הסכם עם הפלסטינים הוא הטיעון הדמוגרפי. המשך הכיבוש מוביל בסופו של דבר לסיפוח, הולך הטיעון הזה, וסיפוח הוא רע בראש ובראשונה משום שפירושו אובדן הרוב היהודי או אובדן הדמוקרטיה. לכן לא כל כך חשוב איפה יעבור הגבול, אומרים תומכי הרעיון הזה, העיקר שהוא יכלול כמה שיותר יהודים וכמה שפחות פלסטינים.

כשהטיעון מוצב באופן הזה, ברור מדוע המתנחלים הם האויב: בלהט הסיפוח שלהם את שטחי הגדה המערבית, הם מאיימים על הרוב  הדמוגרפי היהודי. הבעיה היא שהרעיון הזה מציב את הפלסטינים בתפקיד קצת מוזר: הם צריכים להסתלק מהמשוואה הדמוגרפית כדי שהיהודים יוכלו לשמור על רוב בישראל. במלים אחרות, הפלסטינים צריכים לעזור לשמאל היהודי להציל את עצמו מידי המתנחלים. אבל כשהם מסרבים לעשות את זה, כשהם מתעקשים על "פרטים קטנים" כמו גבולות או ריבונות במזרח ירושלים ובהר הבית או פתרון הוגן לבעיית הפליטים, הם נתפסים כקטנוניים, כאבן נגף בדרך להכרעת הקרב הגדול – הקרב נגד המתנחלים.

המתנחלים קצת ניצחו וקצת הפסידו. הם ניצחו כי הם הרחיבו מאוד את ההתנחלויות, הקשו מאוד על הקמת מדינה פלסטינית רציפה, ובעיקר שינו השיח הפוליטי בישראל משיח של משא ומתן לשלום – בעייתי ככל שהיה – לשיח של חד-צדדיות, של הסתמכות אך ורק על כוחה של ישראל. אבל הם גם הפסידו כי הם לא הצליחו להפוך את הגדה המערבית למחוז יהודי.  גם אם נביאה של הדמוגרפיה הימנית, יורם אטינגר, צודק בחישוביו ובגדה המערבית יש "רק" 1.9 מיליון פלסטינים ולא כשלושה מיליון כפי שאמר נציג המינהל האזרחי בדיון שנערך רק לאחרונה בכנסת, עדיין מספרם גדול פי חמישה ממספרם של הישראלים החיים בה. ולמעט חוגים צרים מאוד בימין, לרובו ברור שהפלסטינים לא הולכים לשום מקום.

מהמקום הזה של הניצחון החלקי וההפסד החלקי, נובעות היוזמות העולות חדשות לבקרים ממחנה הימין, שחלקן מובאות במוסף הארץ האחרון. מסיפוח מלא של שטחי סי (בנט), עד לסוגים שונים של אפרטהייד ממוסד ועד לגירוש. יוזמות אלה הן ביטוי של הביטחון העצמי שהעוצמה הפוליטית מעניקה לימין ולמתנחלים מצד אחד, אבל הן גם ביטוי של חולשה מול חוסר היכולת לממש את רעיון ארץ ישראל השלמה היהודית.

ההצעות האלה לא יכולות להתקבל מהסיבה הפשוטה שהן לא מקבלות את העובדה הבסיסית שלפלסטינים יש זכויות שוות ליהודים – זכויות אישיות וזכויות לאומיות. אבל הן לא נטולות עניין כי הן מלמדות שלמרות החזות המנצחת, גם בימין יש הבנה שהסטטוס קוו לא יכול להימשך לנצח.  וזה יותר חשוב מהשאלה האם "אנחנו", השמאל היהודי, ניצחנו את המתנחלים או לא.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf