newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשהמדינה בוחרת בצד של עברייני המין, הגיע הזמן לחדול מהפגנות מנומסות

עסקת הטיעון עם אל"מ בוכריס צריכה להיות נקודת מפנה נוספת במאבק של נפגעי ונפגעות הטרור המיני. אם הממסד והחוק מפקירים אותנו לאלימות סדרתית, עלינו להפסיק לקבל את הסדר הקיים

מאת:

כותבת אורחת: דורית אברמוביץ'

בהיותנו מצויות באחת מהתקופות הקשות ביותר של תגובות נגד לפמיניזם ולנפגעות אלימות מינית, נדרש מאיתנו לשנות מסלול, להחריף מאבק, לא לתת לנסות להשתיק אותנו פן נגלה לעולם את סודו של התוקפן. עסקת הטיעון שנסגרה עם עבריין המין אופק בוכריס – שהיותו בעל דרגה בכירה בצבא דווקא רלווטית עד מאד לעבירותיו – מסמנת כי די לנו בשמירה על הסדר שממילא משרת את בעלי השררה והאון ולא אותנו – נפגעים ונפגעות.

בחברה שהופכת למיליטריסטית יותר ויותר. כאשר כלי הנשק – כלי הזין – משמש לפשעי מלחמה מכל הסוגים, כאשר האקדח כבר מזמן לא רק מונח על שולחן המטבח אלא שלוף נגדנו באין מצפון ומורא – הגיע הזמן לומר: די! החוק שלכם מפקיר אותנו לאלימות סדרתית. ובמיוחד אנו מופקרות לאלימות של משרתי תרבות האונס ושומרי הסף שלה – שקשורה בעבותות של ברזל במיליטריזם לאומני ומיני.

כעת, כשברור כי החוק לא נועד עבורנו, ואינו מעניק לנו צדק או הגנה. בזמן בו הממסד כולו בוחר צד – מלשכת ראש הממשלה שנוטה להעסיק עברייני מין ועד למפכ"ל המשטרה שמנהיג מדיניות שמדלגת על ביטחונם של אנשים, בני ובנות כל המגדרים והגילאים, שנפלו קרבן לטרור מיני–הגיע הזמן לחדול מהפגנות נחמדות ומנומסות.

> הטרור הגברי הוא כלי שליטה שחייבים לפרק

העובדה כי היותו אל"מ בצבא היטיבה אתו עד ניקוי פשעיו מצד אלו שארגנו עבורו עסקת טיעון מעל ראשי נפגעותיו, אינה מקרית. אל"מ אופק בוכריס בדיון בבית המשפט הצבאי ביפו, ספטמבר 2016. (פלאש90)

העובדה כי היותו אל"מ בצבא היטיבה אתו עד ניקוי פשעיו מצד אלו שארגנו עבורו עסקת טיעון מעל ראשי נפגעותיו, אינה מקרית. אופק בוכריס בדיון בבית המשפט הצבאי ביפו, ספטמבר 2016. (פלאש90)

באין מבנה ממסדי כלשהו שמכיר בפשעים נגד נשים, פשעים נגד האנושות, פשעים נגד ילדות וילדים – זו אחריותנו לחדול לאלתר מצעידה נינוחה על מדרכות או הפגנות עם נאומים, גם אם חוצבי להבות. את הלהבות עלינו להבעיר לא מתוך נאומים אלא מתוך הצהרה חד משמעית- אינני מקבלת את הסדר הקיים שמשליך אותי כנפגעת התעללות מינית, בהטחה אל הקיר.

עלינו לשבש את מהלך החיים עד שייפסק הטרור נגדנו. כמו למשל נשות ארגנטינה שיצאו בחודש שעבר לשביתה, צעדו לבושות שחורים כשעשרות אלפים חוסמות את הרחוב הרחב ביותר בעולם במחאה על רצח ואלימות כלפי נשים. כמו נשות איסלנד שיצאו כמעט כולן לשביתה דומה לפני ארבעים שנה. וכמו למשל מהלך חסימות הכבישים, שנפלה בחלקי הזכות לרכז, בזמן המאבק נגד עסקת הטיעון עם הנשיא קצב והניסיון לנקות אותו מפשעיו.

"פרשת בוכריס" צריכה לשמש כנקודת מפנה נוספת באופי המאבק של נפגעות ונפגעי טרור מיני. העובדה כי היותו אל"מ בצבא היטיבה אתו עד ניקוי פשעיו מצד אלו שארגנו עבורו עסקת טיעון מעל ראשי נפגעותיו, אינה מקרית. בין ארז אפרתי, אלאור אזריה ואל"מ בוכריס עובר קו טרור מעורר אימה. כל אלה פעלו מתוך הפאלוס שלהם, כשכמעט כל ידיעה חדשותית המתארת את פשעיהם רוויה גם בתיאורים על אומץ ליבם הצבאי.

אם להרוג, לכבוש ולרצוח הינו אות כבוד הרי שגם אלימות מינית הינה חלק אינטגראלי ממדיניות סקסיסטית שממילא קשורה באלימות גזענית. והרי דווקא על אלה, הבכירים הצבאיים והמשטרתיים, היה צריך לגזור עונש כפול ומכופל. שהלא הם אלו שקובעים את הטון, מקבעים את תרבות האונס והאלימות, ואלו הממחישים במובן המבעית ביותר עד כמה עבורם כל אלו הם רק מכה קלה ובלתי מורגשת בכנף.

אני, דורית אברמוביץ, נפגעת גילוי עריות על ידי אבי. בימים אלה מופעלים בנפשי טריגרים קשים בשל קלות ניקוי צחנת הפושעים מינית הפושה ברחבי המדינה. כי מחיר אי ההכרה, הינו פעמים רבות קשה עוד יותר מאשר אקט ודינאמיקת הטראומה עצמה. בעוד אבי בחיים ואמי לצדו כמו שהיה כבר משחר הימים, עולה מתוכי כעס וכאב על הסיפוק העצום אותו ודאי חשים כל פושעי טרור האונס והאלימות המינית. אלו שמצליחים לשמור על מעמדם באמצעות עסקאות טיעון שמציעה להם המדינה – העיקר לשמור על כבודה גם במחיר רמיסת כבודן וחייהן של הנפגעות, ורמיסת הצדק. מאחר ולצידם – מולי ונגדי – מתייצבים חלק מהממשלה, מהצבא, מהמשטרה: אני מפסיקה לציית לסדר שלכם לאלתר.

דורית אברמוביץ' היא רכזת מאבקים ציבוריים ונפגעת גילוי עריות.

> שבוע אחרי: אין בסיס עובדתי להכרזות על "טרור ההצתות"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf