newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בחזרה לפוקושימה: כך נראים החיים אחרי אסון גרעיני

שמונה שנים אחרי הצונאמי שבו נהרגו עשרות אלפים והתאונה הגרעינית שבאה בעקבותיו, אנחנו כמעט לא שומעים על התושבים שפעם התגוררו בעיירות מלאות החיים – כמו מר יושיזאווה, שסירב לנטוש את פרותיו; או מגדל הפרחים אראקאווה, שהחלטתו לחזור עלתה לו בנישואיו – אך אינו מתחרט עליה

מאת:

כאשר אנחנו שומעים את שם המחוז השלישי בגודלו ביפן, פוקושימה, אנו חושבים לרוב על צונאמי, אסון גרעיני, עשרות אלפי הרוגים ונעדרים – והמונים שאיבדו את בתיהם לנצח.

עיקר המידע שמגיע כיום מאמצעי התקשורת על האזור מתמקד בתחנת הכוח הגרעינית דאי-איצ'י, ובמאמצים והאתגרים שעומדים בפני הצוותים הטכניים שמנסים להגיע לשליטה מלאה בה. בנוסף, דווח ביום חמישי על זיכויים של מנהלים בחברה שניהלה את הכור, טפקו (Tepco), בתיק הפלילי היחיד שנפתח בעקבות האסון, שבו נהרגו.

התקשורת מספרת לנו הרבה פחות על האתגרים שעומדים בפני הפועלים שמנסים לשקם את האזור. או על האנשים שפעם התגוררו בעיירות מלאות החיים בו, שניצבים כיום בפני דילמה – אם לנסות לחזור הביתה או להמשיך את חייהם בחלק אחר של יפן.

הצונאמי שהכה בחופה המזרחי של יפן גרם לקטיעת אספקת החשמל לתחנת הכוח הגרעינית, ובעקבות כך גם לאובדן היכולת לקרר את הכורים. מיקום הגנרטורים לגיבוי שהיו אמורים להיכנס לפעולה היה נמוך מדי, והם הוצפו במים. ללא היכולת לקרר את הכורים, הטמפרטורה הפנימית בהם עלתה – עד שהדבר הוביל לפיצוץ ששיחרר לאוויר ענן של חומרים רדיואקטיביים, שהתפשטו עם הרוח לכיוון צפון-מערב ואילצו את השלטונות להורות לתושבים ברדיוס של 20 ק"מ להתפנות מהאזור.

בהתחלה, תושבים רבים לא היו מודעים לפיצוץ. רובם קיבלו את הרושם שהפינוי הוא זמני. אך בהמשך הם גילו שלא יוכלו לחזור לבתיהם במשך שנים ארוכות. ברגע אחד הפכו ערים מלאות חיים לערי רפאים, שהזמן בהן קפא מלכת.

לאחר פינוי העיירות הסמוכות לאזור האסון, שהיה האסון הגרעיני הגדול ביותר שאירע בעולם מאז צ'רנוביל ב-1986, החלו היפנים בפרויקט שיקום עצום וחסר תקדים. מלבד אלפי העובדים בתחנת הכוח הגרעינית, מועסקים גם אלפי גברים ונשים במלאכת השיקום של האזור – שכוללת בין היתר הסרה של שכבת אדמה נגועה בגובה של 20 עד 50 ס"מ, איסוף עלים, עצים ופסולת נגועה אחרת והובלה שלהם לאתרי אחסון זמניים.

המבקרים באזור יכולים לראות בעשרות האתרים הזמניים הללו מספר עצום של שקי פלסטיק ענקיים שמכילים את האדמה והפסולת וממתינים למיון, טיפול והטמנה באתרים מיוחדים שנבנו לשם כך. האומדן הוא שכיום יש בפוקושימה יותר מ-10 מיליון שקים כאלה, שמסוגלים למלא את אצטדיון טוקיו-דום 12 פעמים.

אתר אחסון זמני לאדמה ופסולת נגועה (צילום: טל טארו)

יותר מ-10 מיליון שקים. אתר אחסון זמני לאדמה ופסולת נגועה (צילום: טל טארו)

בעקבות המאמצים הכבירים הללו (שעדיין נמצאים בעיצומם), הוסר האיסור לשוב לחלק מהעיירות וגם הקרינה שנמדדה בהן קרובה לזו שמדדתי בטוקיו – ואף נמוכה יותר.

1,000 תושבים ו-20 תלמידים

כזו למשל היא העיירה טומיאוקה (Tomioka), שבה התגוררו לפני האסון כ-16 אלף תושבים, וכיום מתגוררים בה, לפי הערכות, רק כ-1,000 איש שאינם תושביה המקוריים. במתחם האוכל של מרכז הקניות היחיד בעיר פועלות שתי מסעדות קטנטנות. כ-90% מהאנשים שאכלו בהן צהריים היו גברים לבושים בסרבלי עבודה של החברות שעוסקות בשיקום האזור ותחנת הכוח.

במרחק של 20 מטר מעבר לכביש נמצאת מסעדת סושי נטושה, שנושאת את השם המצמרר Atom Sushi. ניתן לראות בה את המציאות שעצרה ברגע אחד – הצלחות עדיין נמצאות על המסוע, ועל הדלפק ממתינות ממחטות לחות וכוסות תה לסועדים שלעולם לא יגיעו. על הקיר תלוי תפריט עם סוגי המרקים המומלצים באותו היום שבו פונו תושבי העיירה.

מסעדת "סושי אטום" הנטושה בעיירה טומיאוקה (צילום: טל טארו)

המציאות עצרה ברגע. מסעדת "סושי אטום" הנטושה בעיירה טומיאוקה (צילום: טל טארו)

"הדיווח של העיריות המקומיות לגבי מספר התושבים שגוי ברובו, והן ממשיכות לכלול בחישוב את התושבים שפונו מהאזור", טוענת גברת נקאיאמה, אחת מתושבות העיר לשעבר, שעבדה בחנות התכשיטים והשעונים הקטנה של משפחתה ברחוב הקניות המרכזי של טומיאוקה. היא מספרת שבזמן הפינוי היא לקחה אתה רק טלפון, ארנק ומעיל, מבלי לדעת שלא תוכל לשוב לביתה תקופה ארוכה.

ביולי 2011 ניתנה לה האפשרות להיכנס לעיירה לזמן קצר על אחריותה האישית. לשם כך היא נאלצה לקנות חליפת מגן בכ-100 דולר ומונה גייגר שעלה לה כמה אלפי דולרים, בגלל חוסר האמון בדיווחי הרשויות וחברת טפקו. למרבה הצער, כשהגיעה לחנות שהיתה בחזית בית המשפחה, היא גילתה שמישהו פרץ לתוכה וגנב את כל הסחורה.

גברת נקאיאמה סיפרה שבעיירה היו כמה בתי ספר (יסודי, חטיבה ותיכון), שבהם למדו כ-1,400 תלמידים. כיום יש בעיר בית ספר אחד לכל הגילים, ולומדים בו 20 תלמידים בלבד. גברת נקאיאמה ויתרה על האפשרות לחזור לטומיאוקה ומתגוררת עם משפחתה במחוז סאיטמה צפונית לטוקיו.

גברת נקאיאמה על רקע החנות שהיתה בבעלות משפחתה (צילום: טל טארו)

גברת נקאיאמה על רקע החנות שהיתה בבעלות משפחתה (צילום: טל טארו)

יום לאחר מכן נסענו אל עיירה נוספת בשם נאמיה (Namie ), ש-70% ממנה עדיין נמצאים באזור הסגור. לפני שנכנסנו לאזור הסגור תודרכנו לא לפתוח חלונות בגלל הקרינה, ושיש איסור לעצור ולרדת מהמכונית גם בשל החשש של הרשויות מביזה של חנויות ובתים. מונה הגייגר שהחזקתי הגיע ל-3.42 מיקרוסיוורט (μsv/h) בשיאו – רמה גבוהה פי 22 מאשר בטוקיו.

רמת הקרינה באזור האסור בעיירה נמיאה (צילום: טל טארו)

רמת הקרינה באזור האסור בעיירה נאמיה – גבוהה פי 22 מבטוקיו (צילום: טל טארו)

רמת הקרינה ירדה חזרה לערכים נורמליים כשהגענו לשער בית הספר היסודי אוקדו (Ukedo), ששוכן כ-250 מטר משפת הים. לאחר רעידת האדמה המורים רצו להישאר בבית הספר, משום שהוא משמש גם כמרכז חירום שאליו אמורים להגיע תושבים לאחר רעידות אדמה חזקות, אולם האזהרות לגבי הצונאמי גרמו להם לברוח להר סמוך במרחק של כ-2 ק"מ. הודות להחלטה זו כל 77 התלמידים ששהו בבית הספר שרדו את האסון. מחוגי השעון שנמצא על מבנה בית הספר נעצרו בדיוק בשעה שבה פגע בו הצונאמי – 15:38.

שעון בית הספר היסודי אוקדו שעצר בשעה 15:38 בה פגע בו הצונאמי (צילום: טל טארו)

שעון בית הספר היסודי אוקדו שעצר בשעה 15:38 – השעה שבה פגע בו הצונאמי (צילום: טל טארו)

הפרות שמעידות על מחדלי הממשלה

כ-14 ק"מ צפון-מערבית לתחנת הכוח הגרעינית בפאתי נאמיה נמצאת חוות הבקר של אדון יושיזאווה בן ה-65. לפני האסון הוא גידל כמה מאות פרות בחווה עבור חברה מקומית. "שמעתי את הדי הפיצוצים וראיתי את ענן העשן עולה מדאי-איצ'י. כבר אז ידעתי שמשהו רע עומד להתרחש", הוא אומר.

כמה שעות לאחר מכן, הגיעו אליו כוחות ההצלה ודרשו ממנו להתפנות לבדו ולהשאיר את הפרות מאחור, בטענה שחיי אדם חשובים יותר. הוא סירב בתוקף, וטען שלא יפקיר את הפרות שלו למוות. בנוסף, הוא סירב לדרישת המעסיק שלו לעזוב לאחר שזה הודיע לו שאיש לא מוכן לקנות את הפרות והן הפכו לחסרות ערך כלכלי.

בהמשך הוא סירב גם לדרישת הממשלה והרשויות להשמיד את העדר, ונאלץ להתמודד עם קשיים רבים. בנוסף לרמת הקרינה הגבוהה שנחשף אליה, זרם החשמל באזור פסק והוא התקשה למצוא דלק לגנרטורים שלו בעקבות פינוי העיירה וסגירת כל העסקים בה. הוא ניסה להציל פרות ברפתות אחרות של החברה, והמראות המחרידים שנגלו לעיניו לא מרפים ממנו עד היום הזה.

מר יושיזאווה (צילום: טל טארו)

כועס על תושבי טוקיו. מר יושיזאווה (צילום: טל טארו)

כיום יש בעדר שלו 274 פרות, שחלקן מראות סימני תחלואה בעקבות הקרינה – דבר שכלי התקשורת ביפן לא מעוניינים לסקר. הוא ממשיך לטפל בהן ולגדל אותן כעדות ניצחת למחדלי הממשלה וחברת טפקו. מר יושיזאווה אומר באופן נחרץ שהוא יחיה וימות עם הפרות שלו. הוא מלא זעם וכעס נגד הממשל, טפקו, וגם כלפי תושבי טוקיו.

יושיזאווה אומר כי "30% מאספקת החשמל של טוקיו מגיעה מפוקושימה. אין להם בעיה לקחת את החשמל שלנו, אבל כשהם שומעים שפרי או ירק כלשהו הגיע מפוקושימה הם מתרחקים ממנו, לעתים אפילו מאנשים מפוקושימה שעברו לשם".

פעם בחודש-חודשיים יושיזאווה נוהג בטנדר שלו לבניין הפרלמנט בטוקיו, כאשר מאחור קשור נגרר ועליו פסל של פרה, ונושא נאומים נגד הממשלה ונגד אנרגיה גרעינית – וגם גרסה משלו למוזיקת הנושא של הסרט גודזילה, שאותו ערך והפך ל-Cowzilla.

הגיל הממוצע – 83

לפני הפרידה פגשנו במר אראקאווה בן ה-45, שהתפנה מהעיירה נאמיה ביחד עם אישתו, ילדיו והוריו אל מחוז אקיטה בצפון הונשו, שם גרו במשך כמה שנים בבית חמו וחמותו. בזמן הצונאמי הוא סייע לאנשים לברוח, ואף הצליח להציל שלושה אנשים כאשר נסע במכוניתו מכיוון החוף אל מעלה גבעה סמוכה, אולם הכביש לא היה פנוי וכמה מכוניות שהיו מאחוריו נסחפו עם הצונאמי בעוד שמכוניתו בדרך נס לא נסחפה עם המים.

כאשר 30% משטח העיירה נפתחו מחדש למגורים, אראקאווה החליט לחזור הביתה. אישתו התנגדה לכך והתעקשה להישאר עם הילדים בבית הוריה באקיטה, ולכן הם התגרשו. כיום הוא מתגורר ביחד עם הוריו, שבהם הוא מטפל. הוא מתפרנס מגידול פרחי יפעה (ליזיאנטוס) בשלוש חממות קטנות, שאותם הוא מוכר בשוק הסיטוני בצפון טוקיו.

"יום עבודה ממוצע שלי אורך כ-18 שעות ואין לי ימי חופשה. מכיוון שאני היחיד שעובד כאן, כשאני מסיים לטפל בפרחים בחממה אחת, בחממה השנייה כבר מאוחר מדי ואני לא מספיק לעמוד בקצב". הוא מספר שהגיל הממוצע בשכונה שלו הוא 83, ומלבדו אין עוד צעירים, אלא רק מבוגרים שהחליטו להתעלם מסכנות הקרינה שעוד נותרה באזור.

מר אראקאווה באחת מחממות פרחי היפעה שלו (צילום: טל טארו)

אם לא היה די בצונאמי ובקרינה, אז הגיע הטייפון. מר אראקאווה באחת מחממות פרחי היפעה שלו (צילום: טל טארו)

תוך כדי שהוא מוציא ממחסן סמוך דליים מלאי פרחים יפהפיים, אומר אראקאווה: "אם לא היה די בצונאמי ובקרינה, אז הגיע הטייפון האחרון (טייפון מס' 15) והסב נזק לחממות ולפרחים. עדיף שמישהו ייהנה מהם, כי אחרת אאלץ לזרוק אותם, אז בבקשה, קחו כמה שאתם רוצים בחינם". לפני הפרידה הוא אומר שכרגע אמנם המצב מאוד קשה וכמעט אין להם כסף, אבל הוא לא מתחרט לרגע על ההחלטה לחזור.

אני מקווה שיום יבוא וזרעי הפרחים והתקווה שאראקאווה ואנשים אמיצים אחרים שותלים שם יצמחו ויאירו אור חדש על פוקושימה.

אני רוצה להודות לחברת Japan Wonder Travel שאירחה אותי ונתנה לי את הזכות לחוות ולו לרגע את המציאות הבלתי אפשרית של האנשים המיוחדים והנהדרים הללו.

טל טארו הוא בעל האתר סודות טוקיו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf