newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בחינות הבגרות משקפות חוסר אמון במורות ובמורים

במשרד החינוך החליטו לנעול תלמידים בכיתות כמעט שעה לפני בחינות הבגרות. לפני שעוסקים בהדלפות, הבעיה של הבחינות היא עצם הדרישה למבחן אחיד בין ילדים בכיתות שונות מאוד. ויש גם דרך אחרת

מאת:

בשבוע שעבר התעורר דיון ציבורי אודות בחינות הבגרות בעקבות החלטת משרד החינוך להכניס את התלמידים להסגר לפני כל בחינה. ההחלטה התקבלה כעונש על כך שהמערכת לא מצליחה להעביר את טופסי הבחינות מבלי שיודלפו. המחאה נגד החלטת המשרד התמקדה בתלמידים: שזה לא נוח, לא הוגן, ובעיקר ש"מדובר בחוסר אמון בתלמידים".

מבלי לסתור דברים אלה, אני מציע זווית מבט נוספת: בחינות הבגרות עצמן, כבחינות ארציות אחידות, משקפות חוסר אמון במורות ובמורים. הדיון כאן אינו בשאלה אם צריך מבחן מסכם ללימודים, אלא מדוע המבחן צריך להיות אחיד ברמה הארצית לכל התלמידים.

מי המציא את בחינות הבגרות?

מבחן הבגרות, כמבחן ארצי אחיד לכל בתי הספר, הונהג לראשונה בפרוסיה (גרמניה) בשנת 1778. הבחינות היוו את אחד המרכיבים של המודל הפרוסי למערכת חינוך ממלכתית. המודל כולל ארבעה מרכיבים שנועדו ליצור האחדה של ההוראה והחינוך במדינה: סילוק ההורים באמצעות חוק חינוך חובה; הכשרת מורים כך שרק מי שהמדינה הסמיכה להוראה יורשה ללמד את התלמידים; כתיבת תוכניות לימודים, שהמורים מחויבים ללמד בכיתות; ומבחני גמר ארציים אחידים.

ארבעת המרכיבים יוצרים מערכת שבאמצעותה כל הילדות והילדים לומדים רק את מה שהמלך (או שר החינוך) החליט שחשוב שהם ילמדו. מכיוון שהמלך לא יכול, מפאת עיסוקיו הרבים, להורות כל ילד וילדה בממלכה, הוא עשה זאת באמצעות הוצאת הילדים ממשפחותיהם, הגדרת התכנים (תוכנית הלימודים) ושרשרת העברה (המורות והמורים).

ומה תפקיד הבחינות? הבחינות הן השוטר שמבטיח את תפקוד המערכת. כיוון שהתלמידים רוצים ציונים טובים, הם מכריחים את המורים ללמד אותם רק את מה שעתיד להיבדק בבחינה. לכן תלמידים שואלים לא פעם את מוריהם: זה בחומר לבחינה? כמי שרוצים לומר: אל נא תטריחי אותנו בלימודים שאינם נדרשים לבחינה.

זאת ועוד, המורים עצמם מוערכים על פי ההישגים של תלמידיהם, ולעיתים אף מקבלים על כך בונוס כספי, ולכן גם להם יש מוטיבציה להורות בהתאם למה שעתיד להופיע בבחינה.

> שלוש בקשות מנפתלי בנט, שר החינוך הנכנס

תלמידות במבחן (אילוסטרציה: World Bank Photo Collection CC BY-NC-ND 2.0)

תלמידות במבחן (אילוסטרציה: World Bank Photo Collection CC BY-NC-ND 2.0)

מדידה אחידה להוראה שונה

כיום לא נהוג, מבחינת התקינות החברתית, לומר שהבחינות הארציות נועדו למשטר את המורים. במקום זאת, משרד החינוך מצדיק את המבחנים הארציים האחידים בכך שהם הדרך הטובה "לקיים הערכה איכותית של בחינות הבגרות כך שתהיה בעלת מהימנות ותוקף בהתאמה לתכניות הלימודים ולקריטריונים שנקבעו".

ברשותכם, נוותר על המילים "מהימנות" ו-"תוקף", שתפקידן בציטוט הוא ליצור מראית עין של טקסט מדעי, מקצועי ורציני. הבחינות בבתי הספר לא יכולות להיחשב מהימנות ותקפות, משום שבכל בחינה הציון של התלמידים מושפע מהשליטה של הנבחן בשפה העברית – הבנת הנקרא ויכולת ההבעה בכתב – ומושפע גם מהתנאים הפיזיולוגיים, כגון עייפות או רעב, ומהתנאים הפסיכולוגיים, כגון חרדה או ביטחון עצמי.

אבל יותר מכול, בחינות ארציות ואחידות אינן יכולות להיחשב הוגנות, משום שההוראה הניתנת לתלמידים היא שונה. הם לומדים עם מורים שונים ובכיתות שונות. התהליכים המתרחשים בכל כיתה הם ייחודיים, על אף שכל המורים עברו הכשרה דומה ולמרות שכולם מלמדים את אותן תוכניות לימודים. אם כך, כיצד ניתן לצפות שהתלמידים יעמדו באותן דרישות הערכה?

דומה הדבר למעבדה מדעית שבה נותנים לעכברי מעבדה תרופות שונות, ועדיין החוקרים מצפים למצוא שכל העכברים ירפאו מאותה מחלה.

מדידה שונה להוראה שונה

האם יש מדידה אובייקטיבית והוגנת בהינתן שההוראה בכל כיתה היא שונה? כן.

באוניברסיטאות ובמכללות, ברוב המקרים, יש למרצות ולמרצים מידה רבה של אוטונומיה לקבוע את סילבוס הקורס, את דרכי ההוראה וההערכה ואת ציון הגמר של כל תלמיד ותלמידה. למשל, ציון שקיבלתי בקורס "מבוא לסוציולוגיה" נקבע על ידי מורה, שבחרה את התכנים שראוי לי לדעת במסגרת המבוא לסוציולוגיה, לימדה אותם כמיטב הבנתה וכישרונה, ניסחה בעצמה את השאלות שלמיטב הבנתה יעידו על מידת השליטה שלי בתכני הקורס, ולבסוף – בדקה את תשובותיי והעריכה אותן בסולם מספרי שקבעה בעצמה.

ציון המספר שקיבלתי בקורס, נאמר 85, איננו מדד תקף ומהימן לשליטה שלי בסוציולוגיה במובן הרחב של המילה. הוא גם לא בהכרח מעיד על מידת העניין שלי בסוציולוגיה, ואפילו לא על יכולתי, בעתיד, לקרוא ולהבין טקסט או מצב סוציולוגי. הציון שקיבלתי הוא שקלול שביצעה המורה שלי בין שלושה משתנים: מה שנראה לה חשוב במסגרת המבוא לסוציולוגיה; מה שבפועל קרה בקורס, מבחינת התכנים שעסקנו בהם והרמה הכללית של קבוצת התלמידים; והרושם שהיא קיבלה אודותיי, בהתאם לקריטריונים שהיא עצמה הגדירה. למשל נוכחות, השתתפות, הגשת תרגילים, יכולת הבעה, ניתוח נכון של התוכן, אזכור מקורות מידע חשובים ועוד.

כלומר, מראש מוסכם שאין הוראה אחידה ואין גם מדידה אחידה. מהלך כזה מקזז במידה רבה את חוסר האחידות, ונוצר ציון בר השוואה.

אסביר את כוונתי: כל עוד מתייחסים לציון כאל מדד של שליטה בתכנים, ברור שיש חוסר הגינות בהשוואה בין תלמידים שקיבלו הוראה שונה. אבל אם נקבל שהציון משקף את המידה שבה עמד התלמיד בדרישות ובציפיות של המורה, במקרה הפרטי של הקורס האחד, או אז נוכל להשוות בין תלמידי קורסים שונים. האחד עמד בדרישות ובצפיות בהיקף 85 אחוז למשל, והשני בהיקף 90 אחוז.

קנה המידה אינו הידע בסוציולוגיה, קנה המידה האחיד הוא עמידה בציפיות ובדרישות הקורס, בהתאם להבנת המורה את מה שנלמד בקורס.

מהלך כזה הוא אפשרי בתנאי אחד – שמערכת החינוך סומכת על המורות והמורים, כפי שהאוניברסיטאות סומכות על המרצות והמרצים. שהמורים יודעים מה ראוי ללמד וכיצד, ושהם יודעים מה ניתן לצפות ולדרוש מתלמידים.

לסמוך על המורות והמורים – זה בדיוק מה שלא קיים במערכת החינוך. וזאת הסיבה שיש מבחנים ארציים אחידים, אפילו שברור שהם לא הוגנים כלפי התלמידים.

> הישג לעובדים הזוטרים בסינמטק ת"א: הסכם קיבוצי והעלאות שכר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf