המטפלת התקלקלה? תטיסו אותה הביתה!

כותבת אורחת: עידית ליבוביץ'

ד' הגיעה לישראל מהפיליפינים בשנת 1999 כשהיא בת 35 לעבוד כמטפלת סיעודית בא' – נכת פוליו בת 42 שהיתה זקוקה לטיפול סיעודי צמוד. היא הגיעה לכאן שנה אחרי שסיימה לימודי סיעוד והיתה אחות מוסמכת. היא השאירה מאחור בעל ושני ילדים קטנים להם שלחה מידי חודש את משכורתה כדי לאפשר להם חיים נוחים, ולהבטיח לילדיה אפשרות ללימודים גבוהים שיתנו להם סיכוי לעתיד טוב יותר. ד' השתלבה במהרה בעבודתה ובינה לבין א' התפתחה מערכת יחסים קרובה וחמה.

במשך 14 שנים טיפלה ד' במעסיקה שלה במסירות רבה. אחת לכמה שנים נסעה לבקר את משפחתה בפיליפינים ושבה לעבודתה. לפני שנה החלה ד' לחוש ברע ולסבול מכאבים בבטן ובגב התחתון, מאובדן תיאבון ומעלייה לא מוסברת במשקל. ד' ייחסה את התופעות האלו לעבודתה הקשה והחליטה, בהסכמה עם המטופלת, לצאת לחופשה בת חודש במולדתה. מעט לאחר שובה לישראל הכאבים התגברו וד' פנתה לרופא משפחה דרך הביטוח הרפואי הפרטי שהסדירה לה המעסיקה. הרופא שלח אותה לשורה של בדיקות אולטרא סאונד ודם, ובהמשך לבדיקות נוספות. לאחר זמן לא רב אובחנה ד' כחולה בסרטן השחלות שלב 3. האונקולוג המליץ על טיפול כימותרפי שיקל על הסרת הגידול בניתוח, ולאחר הניתוח על מספר מחזורי כימותרפיה נוספים.

לאחר שערכה בירורים ארוכים והבינה שלא תוכל לקבל את הטיפולים הללו בארצה, ד' החליטה, בעצת מעסיקתה, להישאר בישראל ולעבור את כל הטיפולים עליהם המליץ לה הרופא. ד' הניחה כי כיוון שהיא ומעסיקתה שילמו במהלך השנים עשרות אלפי שקלים לביטוח הרפואי הפרטי שברשותה, תזכה לכיסוי מלא של כל הטיפולים הדרושים לה.

לאחר סיום סבב הטיפולים הכימותרפים הראשונים הודיע לה הרופא כי המצב חמור משחשב וכי ייתכן שלא יצליח להסיר את הגידול כולו בניתוח. עוד אמר לה הרופא כי ככל הנראה לא תוכל לשוב לעבוד עוד, לא אצל א' ולא בכלל. ד' היתה שבורה והחליטה לשוב למשפחתה מיד עם סיום הטיפולים הרפואיים, בתקווה שיביאו להחלמתה המלאה או לפחות יאפשרו לה לבלות עם ילדיה עוד זמן מה.

ד' עברה את הניתוח והמתינה לבדיקת הרופא, כאשר לפתע הגיעה פקידה מבית החולים והודיעה לה שבעוד חודש ימים, חברת הביטוח תפסיק לשלם על הטיפולים בה. ד' היתה המומה – איך ייתכן שלאחר ניתוח קשה ולפני המשך הטיפולים הכימותרפיים הביטוח מפסיק לשלם? ד' פנתה לעזרת מעסיקתה לשעבר שביררה עבורה וגילתה כי לפי החוק, אם קבע הרופא שהמטפלת לא תוכל לשוב לעבודתה – חברת הביטוח רשאית להפסיק לשלם עבור הטיפולים!

> מאיפה מגיעים הביכורים: ביקורים אצל עובדי חקלאות

מדינת ישראל מחייבת את כל מעסיקי העובדים הזרים לבטח את עובדיהם בביטוח רפואי פרטי כתנאי להעסקתם. את הביטוח נדרש להסדיר המעסיק, כאשר עלות הביטוח כיום כ- 1.5-2.5 דולר ליום. מסכום זה מתירה המדינה למעסיק לדרוש השתתפות מהעובד בסכום שלא יעלה על 125 שקלים בחודש, אותם מנכה המעסיק משכרו של העובד. בתמורה לתשלום החודשי הגבוה, מספקות חברות הביטוח כיסוי בסיסי ומצומצם ביותר לכל העובדים הזרים בישראל.

כמאה אלף עובדים זרים המועסקים בישראל כחוק ומעסיקיהם משלשלים לכיסי חברות הביטוח סכום של כ-25 מליון שקלים בשנה. מדובר בעובדים צעירים, בריאים, שנבדקו טרם הגעתם לישראל, וההוצאות הרפואיות עליהם הן כמעט אפסיות.

החרפה גדולה במיוחד, כאשר העובד חולה במחלה קשה או עבר תאונה אשר מגיעים עד כדי אובדן כושר עבודה. למעשה קובע החוק כי במקרה בו קבע רופא כי העובד אינו כשיר לבצע את העבודה אשר לשמה הגיע לישראל, ולא יהיה כשיר לבצעה לפחות משך 90 ימים מעת הבדיקה, יקבל העובד – החולה – אך ורק טיפולי חירום רפואי לשם ייצוב מצבו, כדי שניתן יהיה להטיס אותו חזרה לארצו לשם המשך קבלת הטיפול הרפואי. החולה "יזכה" לטיפול רפואי במהלך חודש ימים בלבד מיום הקביעה לגבי אובדן כושר העבודה, ולאחר מכן יש לו חודשיים נוספים לעזוב את ישראל, ללא קבלת טיפול רפואי כלשהו.

איפה הכנסת?

כבר בשנת 2006 עתרה עמותת "קו לעובד" לבג"ץ כנגד המצב האבסורדי הזה, ודרשה לאפשר לעובדים המשקיעים את מיטב שנותיהם בעבודה בישראל סל זכויות סוציאליות ורפואיות בדומה לזה שמעניק ביטוח הבריאות הממלכתי. לאחר שנים ארוכות של דיונים, קבע בג"ץ בפסק דין שאינו משתמע לשתי פנים כי על המדינה לקרב את הסדרי הבריאות החלים על מהגרי עבודה ששוהים בישראל תקופה העולה על 10 שנים לאלו החלים על תושבים.

בחלוף שנה מפסיקת בג"ץ, הציעה המדינה פתרון בדמות פיצוי חד פעמי לכל עובד שייקבע עבורו אובדן כושר עבודה. מה זה אומר? שעדיין יהיו לעובד 90 ימים בלבד לצאת מישראל, עדיין לא תשלם חברת הביטוח עבור הטיפולים הרפואיים להם העובד זקוק, אבל במקום שיגורש חסר כל, תעביר לו חברת הביטוח סכום חד פעמי של 80 אלף שקל "מתנה". רק כדי לסבר את האוזן, במקרה בו תרצה עובדת לרכוש לעצמה טיפול רפואי מכספה, יספיק הסכום למשל לניתוח לב אחד, ללא אשפוז, ללא מסתם או מעקף, ללא תרופות, רק לניתוח עצמו. על היתר תידרש לשלם מכסף שאין לה. אם תזדקק לבדיקת MRI יחידה ובודדה, תיאלץ להיפרד מרבע מהסכום אותו מציעה לה המדינה.

וכאילו ההצעה הזו לא מספיק מגוחכת, הגיעו חברות הביטוח ואמרו, בלי להתבלבל – מיליוני השקלים שאנחנו מרוויחות מידי שנה ממהגרי העבודה אינם מספיקים לנו, כעת כשהמדינה דורשת מאיתנו לשלם 80 אלף שקל לעובדות שנמצאות בישראל למעלה מעשר שנים ולא יכולות לעבוד, לכן נייקר את פוליסות הביטוח לכלל המטפלות הסיעודיות, שיכניסו לכיסנו מדי שנה עוד מיליון וחצי שקלים, ואז נוכל להרשות לעצמנו לפצות אותן. או במילים אחרות – כדי שאחת לעשור, במקרה הטוב, ישלמו חברות הביטוח פיצוי חד פעמי מגוחך, ישלמו כ-60 אלף מטפלות ומטופלים יותר כסף מדי חודש, ויעשירו את חברות הביטוח העשירות ממילא עבור פיצוי שרובם לא יזכו לקבל. הגיוני? לא ממש.

מחר (רביעי) בבוקר תתכנס ועדת העבודה כדי לאשר את הצעת המדינה. נקווה שחברי הכנסת שישתתפו בדיון יבינו שלמעט חברות הביטוח, מההסדר הזה נצא כולנו מופסדים. במקום לדאוג לטיפול רפואי הולם באותן מטפלות סיעודיות, אלו המשקיעות את מיטב שנותיהן בטיפול מסור ובעבודה קשה, אלו הדואגות משך שנים ארוכות לקשישים ולנכים בישראל, מתייחסת אליהן המדינה כמו למכשיר – כאילו היו מכונת כביסה שהתקלקלה או שואב אבק שהפסיק לשאוב.

עידית ליבוביץ' היא רכזת תחום סיעוד בעמותת קו לעובד.

> נצל וזרוק: מדוע האוצר שומר לעצמו כספי ביטוח רפואי של עובדים חולים?