newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין הערבית של ליברמן לערבית של הפועל שכתב בוקר טוב ונעצר

צעיר מהנגב נעצר בגלל שהמשטרה לא הבינה את האירוניה בסטטוס שכתב, במשפטה של דארין טאטור מתווכחים בשאלה למה התכוונה המשוררת, ועכשיו מסתבר שאפילו ברכת בוקר טוב פשוטה בפייסבוק אנחנו לא מבינים. כשהערבית פוגעת בלכידות החברתית

מאת:

פרשת מעצרו של הפועל הפלסטיני בגלל ברכת הבוקר-טוב שלו שתורגמה בטעות ל"לפגוע בהם" מדגימה במשהו את עומק התסביך הישראלי ביחס לשפה הערבית. אפשר לתהות איך לעזאזל ייתכן בכלל מצב שבו שפת המרחב, השפה שבה מדברים מיליוני אנשים באזור שבו אנחנו חיים והשפה הילידית של הארץ, הפכה לכל כך איזוטרית ואקזוטית עבורנו עד שאפילו ברכת בוקר טוב פשוטה אנחנו כבר לא מסוגלים להבין ונדרשים לשירותיו הקלוקלים של תרגום הפייסבוק, שעשה בברכה שמות. אבל במבט שני, אפשר גם לראות שזוהי תוצאה של מהלך מכוון היטב שנועדה להפקיע את תכליתה של הערבית ככלי לתקשורת בין בני אדם, כשפה האוצרת היסטוריה, תרבות וזיכרון, למשהו שונה לחלוטין.

כדי להבין את ההיגיון של המהלך הזה צריך אולי לחזור לנימוקי הצעת החוק שהגישו בזמנו חברי כנסת מהליכוד, ישראל ביתנו והבית היהודי, לבטל את מעמדה של הערבית כשפה רשמית בישראל. בין היתר נאמר שם: "קבלת הצעת חוק זו תתרום ללכידות החברתית במדינת ישראל ולבניית הזהות הקולקטיבית הנחוצה לגיבוש אמון הדדי בחברה ולשימור ערכי הדמוקרטיה".

> בגלל הסכם הפיוס הפלסטיני: ארדן רוצה לחלק יותר נשק לאזרחים

שלט בגוש עציון, 2011 (גרשון אלינסון / פלאש90)

שלט בגוש עציון, 2011 (גרשון אלינסון / פלאש90)

"הלכידות החברתית" שהחברים האלה מציעים מתחילה בהפקעת השפה של עשרים אחוז מאזרחי המדינה (ושל עוד מיליוני נתינים תחת שליטתה), וסימונה כמכשול. הערבית מפריעה לנו להתלכד!

אבל הדבר המעניין באמת הוא שגם אלה העומדים מאחורי הצעת החוק לא מעלימים את הערבית, אלא מבקשים לנשל אותה ממהותה ולהפוך אותה למשהו אחר. כשליברמן מתגאה בזה שהוא היחיד ש"באמת מדבר ערבית", הוא מתייחס לערבית כמושג מופשט המסמל כוח ושליטה. הערבית הופכת בפיו לאגרוף, לשוט. כשמירי רגב מטיחה בחנין זועבי מעל במת הכנסת בערבית עילגת "רוחי לע'זה ח'אינה!" ("לכי לעזה בוגדת"), היא הופכת את הערבית לאמצעי של השפלה. כלומר הערבית מופקעת בשלב הראשון מדובריה הילידיים, אחר כך מבני הדור השני והשלישי של היהודים שזאת היתה שפתם (כמו רגב עצמה), ואחר כך מנוכסת על ידי אויביה כאמצעי של דיכוי.

במבט ראשון אפשר היה להבין את הנימוק להצעות לביטול מעמד הערבית כשפה רשמית כרצון לכלול את הציבור הערבי באותה "לכידות חברתית" מיוחלת, שכביכול נמנעת בגלל חוסר שליטה של האזרחים הערבים בעברית טובה דיה. האמת היא כמובן שכתמיד, גם הסיפור הזה הוא סיפור פנים-יהודי בלבד. הערבית איננה מהווה מכשול בפני הכללת הציבור הערבי באותה התלכדות מדומיינת, אלא מכשול בפני השליטה המוחלטת של האתנוקרטיה היהודית בשפה שבה מדברים פה, גם קונקרטית וגם סמלית.

לכן ערבית שנמצאת מחוץ לקונטקסט הזה היא איום שההגמוניה הישראלית פחות ופחות מבינה או רוצה בכלל להבין. לא רק כאשר מדובר בשיר של משוררת צעירה שהיה צריך להצעיד עבורו שורה של מומחים לספרות ערבית כדי לעמוד על כוונתו, או סטטוס סאטירי של צעיר שהשלטון בחר לפרש בדיוק, אבל בדיוק ההיפך מכוונתו המקורית, או צמרמורת האימה שלמדנו לפתח למשמע קריאת אללהו אכבר; עכשיו אנחנו כבר מתקשים להבין ברכת בוקר טוב פשוטה בפייסבוק.

על הצד האופטימי אפשר לומר שאנחנו אמנם הופכים במהירות מסחררת לקריקטורה גרוטסקית ועצובה, אבל לפחות קריקטורות אפשר להבין גם בלי שפה מילולית בכלל, שלא תפריע לנו חלילה להתלכד חברתית ולשמר את ערכי הדמוקרטיה.

> אף אחד כבר לא יוכל להתעלם מהפלג הירושלמי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf