newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

הסופר האמריקני הגיע לבקר בעזה, וכתב את רשמיו בסיפור הקצר "ביקור בבית כלא", המתאר את החיים ברצועה מבעד לעיני תייר אמריקני; את הצעירות והצעירים המנסים לשרוד, את אלו החולמים לעזוב ואת השגרה בצל אלימות ישראל ושלטון חמאס. פרק מתוך פרויקט משותף לחמישים סופרים וסופרות מהעולם, לראשונה בעברית לקוראי שיחה מקומית

מאת:

מאת: דֵייב אֶגֶרְס

1.

הגענו למעבר ארז מצוידים בכל האשרות, החותמות והאישורים הדרושים כדי שאוכל להיכנס לעזה, אבל הבחור הישראלי במעבר הגבול מסרב בתוקף. הוא יושב לו בבּוּדְקֶה, מיבנה בגודל של מחסן בחצר אחורית, ונראה בדיוק כמו טַבָּח במסעדה של מזון מהיר. הוא רזה וצעיר להחריד, וכשמתבוננים בפּנים שלו אפשר בקושי להבחין בחתימת שפם מעל לשפה העליונה ובאניצי זקן בודדים על הסנטר. הוא חובש כובע מצחייה שחור שמוטבעות בו האותיות DEA, ראשי התיבות של Drug Enforcement Agency, הרשות האמריקנית לאכיפת חוקי הסמים. האותיות באנגלית לבנות וגדולות. אחרי שהוא מסביר שאני לא יכול להיכנס היום לרצועת עזה, הוא שב לעיסוק שלו. דרך החלון אנחנו רואים שהוא מצייר דמות של אשת חלומות על דפים של בלוק כתיבה צהוב.

אני נמצא עם מדריך ישראלי, חייל לשעבר, והעברנו את רוב היום בנסיעה שבמהלכה ראינו התנחלויות ומאחזים בגדה המערבית. בעזרת מפות ודיבור בקול רם מאוד, המדריך שלי ניסה לאורך כל היום לשכנע אותי שרוב מה שראינו לא משקף פעולה עצמאית של מתנחלים, קנאים וקיצונים, אלא תוכנית סדורה שהגתה ומימנה ממשלת ישראל, ומטרתה היא לכתר את הפלסטינים ולנתק אותם מאדמתם ומבני-עמם.

זה מטריד כשלעצמו, אבל האכיפה של אין-ספור חוקים וגבולות פתלתלים שמאפשרים את הקיום של ישראל ופלסטין כמו שהוא היום, מדאיגים לא פחות ואולי אף יותר. בכל פינה בגדה המערבית נתקלנו בעמדות בידוק בכבישים. סרקו לנו את המכונית וראינו את מחנות הפליטים. את כל העסק מתַפעלים כמעט תמיד חיילים במדי צה"ל שנראים כאילו זה עתה סיימו את גיל ההתבגרות. הם לא מצליחים בשום אופן להתגבר על העייפות שלהם, ונראים פעם אדישים-יהירים ופעם מבוהלים. וכמו רוב בני התשע-עשרה-עשרים, הם נוטים להתנהג באופן חסר היגיון, קפּריזי, וחסר-ביטחון. מקרים רבים מדי של התעמרות מצד חיילי צה"ל משקפים מצד אחד התבססות שיטתית על חוקים – המהות הלא-אנושית מטבעה של כיבוש באשר הוא – ומצד שני גחמנות והפכפכנות: חיילים צעירים מאוד שמקבלים החלטות גרועות.

מעבר ארז 2013. (ראיין רודריק ביילר/אקטיבסטילס)

מעבר ארז 2013. (ראיין רודריק ביילר/אקטיבסטילס)

הנער בבּוּדְקֶה הוא אחד מאותם צעירים שקיבלו יותר מדי כוח לידיים. כשאנחנו שואלים אותו למה אסור לי להיכנס לרצועה, אף-על-פי שאני מצויד בכל האשרות והאישורים הנחוצים, הוא אומר שאסור למבקרים להימצא ברצועת עזה בימי סוף-השבוע.

"זה חדש לי", אומר המדריך שלי.

האמת היא שאין תקנה שאוסרת על מבקרים להיכנס לעזה בסופי-שבוע.

לאורך כל השבוע בגדה המערבית, חברי קבוצת הסופרים שלנו נוכחו במו עיניהם ושמעו עדויות רבות על האוֹפָנִים הרבים-מספור שבהם הפך הכיבוש את החיים של מיליוני פלסטינים לבלתי-אנושיים, וגם, ראוי לציין, את החיים של הישראלים שנאלצים לאכוף את הכיבוש. כשהחוקים הם חסרי-היגיון, והפָּרָנוֹיָה חוגגת, ושניהם מקבלים חיזוק מטינות נושנות, החיים נהיים רצף של תיסכולים והשפלות, ואנשים מושפלים הם או שבורים ורצוצים, או נדחפים למעשי אלימות מתוך ייאוש, בתחושה שאין להם מה להפסיד. הצעירים שצריכים למלא את משימת האכיפה של אותם חוקים ותקנות מוחקי-צלם-אנוש, מאבדים גם הם מאנושיותם. הם נעשים חסרי-לב, חסרי-היגיון, שטופים עונג חולני מהפעלת הכוח במזיד.

עכשיו, במעבר, אנחנו מקבלים טעימה קטנה-שבקטנות מכל זה. בצד השני של המעבר מיתַמרת החומה שמפרידה בין רצועת עזה לישראל. היא מתנשאת לגובה של כשמונה מטרים והיא בלתי-עֲבִירָה. לפנינו, במרחק כארבע מאות מטרים, ניצב מגדל שמירה אימתני, מן הסוג שאפשר לראות בגדה המערבית. הוא מפחיד, משדר ניכור, ומטרתו להטיל אימה. את החומה קוטע בניין מודרני גדול שנראה כמו טרמינל בשדה תעופה. החזית שלו עשויה ברובה מזכוכית. בניגוד לסביבתו, הוא נראה מסביר פנים. בצד המערבי שלו נמשכת החומה, שנמתחת עד הים התיכון.

ביקרתי בכמה בתי-כלא בארצות-הברית, והכניסה לרצועת עזה מזכירה מאוד את הכניסה למיתקן כליאה גדול ברמת אבטחה מקסימלית. ישנם כאן ביתני השמירה, החומות, מגדלי השמירה, הכללים המשתנים ומשוללי-ההיגיון בנוגע לביקורים. ואם לא די בזה, בזמן שהמדריך שלי ואני מביטים סביב בניסיון למצוא מישהו שאפשר לפנות אליו חוץ מהנער בבּוּדקה שמצייר דמויות של נשים, אני מבחין לראשונה באדם שמכַוון אלינו רובה חצי-אוטומטי.

זהו חייל ישראלי במגדל שמירה נמוך שנמצא ממש מעבר לבּוּדקה, במרחק של לא יותר מחמישה-עשר מטרים. הוא מכַוון אלינו את הרובה שלו. הוא מרכיב משקפי שמש, והלחי שלו צמודה לרובה באופן שמרמז – או נועד לרמז – שהוא ערוך ומוכן לירות בכל רגע. אני מסב את תשומת-הלב של המדריך שלי, החייל לשעבר, והוא מושך בכתפיים.

"רוב הסיכויים שהרובה בכלל לא טעון", הוא אומר. אבל זה לא נראה סביר.

השעה עכשיו שלוש וחצי, ואם יש תקנה שאכן מיישמים אותה כאן, זו התקנה שקובעת כי גבול הרצועה נסגר בשעה ארבע.

"אם לא יכניסו אותך היום, נוכל לנסות שוב ביום ראשון", אומר המדריך שלי.

אנחנו אומנם מתווכחים עם הבחור בבּוּדקה, אבל נראה שהוא האדם היחיד במעבר, ושיש לו סמכות מלאה ובלתי-מעורערת. המדריך שלי פוצח בשטף של שיחות טלפוניות עם פקידים רשמיים ועיתונאים ישראלים. אף אחד מהם לא שמע מעודו על תקנה שאוסרת על ביקורים ברצועה בסופי-שבוע. בסופו של דבר הוא מגיע לדרגים גבוהים בבניין הזכוכית.

בעשרה לארבע מופיע חייל ישראלי נוסף. זהו מין מש"ק דוֹברוּת, והוא ידידותי כמו רוקח בעיירה קטנה. "שלום!", הוא אומר. הוא מנופף אל המדריך שלי ומכניס אותי פנימה דרך השער. בזמן שאנחנו צועדים אל בניין הזכוכית שמפריד בין רצועת עזה למדינת ישראל, הוא שואל אם חיכיתי הרבה זמן, אם הייתי פעם ברצועה, אם נהניתי מהביקור שלי בישראל עד עכשיו.

 

2.

כעבור כמה דקות אני כבר יושב בטיילת על שפת הים בעיר עזה. השמש בוהקת והשמים כחולים ונטולי עננים. יש כאן מאות משפחות שיצאו לבלות. מוכרי בלונים, שמסביבם ילדים שההורים מתעלמים מהם, אוחזים בבלונים גדולים בשלל צבעים השואפים להתרומם אל על, קשורים בחוטים זעירים. סירות דיג בצבעים צעקניים מתנודדות קלות בים השקט. בשמים מרחפים עפיפונים.

אני נמצא כאן עם בחור בשם חאזֶם, עיתונאי מקומי שמדריך עיתונאים המבקרים ברצועה. הוא בשנות השלושים המאוחרות לחייו ויש לו אישה וילדים קטנים. אף-על-פי שיש היום לפחות 26 מעלות, הוא לובש סוודר ומעליו מקטורן ספורטיבי. הוא עבד בעבר לא מעט עם התקשורת הבריטית, והוא מדבר במבטא מצוחצח ובנימה קודרת. אנחנו יושבים וצופים בחוף ההומה אדם, ואני מנסה להסביר לחאזם כמה זה לא-צפוי, התמונה מלאת-השמחה הזאת, המשפחות המאושרות האלה, הילדים האלה שיושבים על החול ומלקקים גלידה, החבורות של בחורים שמציצים בביישנות אל קבוצות של נערות, התמונה הזאת של נורמליות אידילית באזור שידוע בעולם כולו כאזור מלחמה מוכה-עוני, לְמוּד-מחסוֹר ומבודד. אף אחד לא מכיר את הצד הזה של עזה, מפני שלאף אחד אין רשות לבקר כאן.

מאז שתנועת חמאס, שנחשבת לקיצונית יותר מתנועת פתח השלטת בגדה המערבית, זכתה בבחירות ב-2006, רצועת עזה חוותה שלוש מלחמות עם ישראל, וכן מצור שהוטל ב-2007 ואוסר על הכנסת חומרים שונים לרצועה, בין השאר מלט, פיבּרגלס ודֶשֶן. בעבר עשרות אלפים מתושבי הרצועה הועסקו בישראל ובגדה המערבית, אבל אחרי האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, מרובם נשללו אישורי העבודה. שאר אישורי העבודה בוטלו כשחמאס השתלט על עזה. בעקבות הפסקת האש ב-2014 הונפקו קומץ אישורי עבודה, כחמשת אלפים, אבל האבטלה בכל זאת הרקיעה שחקים.

"ההרגשה באמת רעה מאוד", אומר חאזם. "זה פוצע את הנשמה. ההרגשה שאתה לא יכול לעזוב. שאף אחד לא יכול לבוא לפה". לעזה יש ארבעים ושניים קילומטרים של רצועת חוף עם חול לבן. בעבר אנשים נהגו לבוא ולבלות בחוף הזה, אפילו קזינו היה כאן. אבל חאזם לא זוכר מתי לאחרונה ראה תייר ברצועה. "אנחנו אנשים ידידותיים", הוא אומר, "אבל זה לא בידינו".

> עזבתי את עזה, אבל עזה לא עוזבת אותי

חורבות אחרי המתקפה הישראלית הקטלנית על עזה בקיץ 2014 (אקטיבסטילס)

חורבות אחרי המתקפה הישראלית הקטלנית על עזה בקיץ 2014 (אקטיבסטילס)

לפני שנכנסתי לרצועה הספקתי לפגוש עשרות פלסטינים בגדה המערבית, ואף אחד מהם לא ביקר בעזה. רק מעטים מהם הכירו בכלל מישהו שגר בעזה. אבל כולם תיארו את הרצועה כמקום של מצוקה וטרגדיות. כשאני ביקרתי ברצועה, במארס 2016, עזה היתה שנתיים בלבד אחרי עימות קשה עם ישראל. באותה מלחמה ירתה ישראל עשרות אלפי פגזים על עזה. בהפצצות נחרבו 12,620 בתים ו-6,455 ניזוקו קשה. אלפיים ומאתיים עזתים נהרגו, מתוכם כ-1,400 אזרחים. בתקשורת מקובל מזמן לתאר את עזה כגיהינום-עלי-אדמות, בית כלא ענק תחת כיפת השמים.

אבל הנה החוף הזה. מוזיקה צורמנית מתגברת מהטיילת לפנינו, ואנחנו מזהים שהיא בוקעת מקרונות קטנים המיועדים לילדים והמעוטרים בזהב, באדום ובכחול. הילדים יכולים לנסוע בהם כמה דקות תמורת שקלים בודדים. נערים זעופים, שמנסים להרוויח כמה גרושים באחר-צהריים שטוף-שמש, דוחפים את הקרונות לאורך המדרכה.

גבר מבוגר יותר ניגש אלינו ומציע לנו סכינים למכירה. אלה סכיני מטבח עם ידיות בצבעי פּסטל, והמוכר פורשׂ אותם לפנינו כמו קלפים. חאזם מסלק אותו בתנועת יד, אבל אני עושה את הטעות ומפגין שמץ של התעניינות בסכינים, כך שהאיש נשאר במקומו. הוא מוציא פיסת נייר וחותך אותה לשניים בתנועה חלקה. הוא מציע את הסכין הזה תמורת סכום שווה-ערך לדולר אחד. חאזם מסרב. האיש מציע שני סכינים תמורת אותו הסכום. כשהוא נתקל שוב בסירוב, הוא מוריד את המחיר לדולר עבור כל הסכינים שברשותו. אני שוקל לרגע לקנות את הסכינים, רק כדי לרַצוֹת אותו, אבל אז קולט את האבּסוּרד – לעבור את הבידוק הביטחוני הישראלי כשבאמתחתי עשרה סכינים מעזה? חאזם משיב בשלילה והמוכר מרים ידיים. הוא מסב את העיניים מאיתנו וסוקר את הטיילת בניסיון למצוא סיכוי קלוש למכירה.

חאזם ואני שמענו על המופע הזה, אירוע נדיר בעזה. זאת הופעה של להקה חדשה. הלהקה הזאת, הנקראת סוֹל, חילקה במשך חודשים עלוני פרסומת ברחבי העיר והציפה את הרשתות החברתיות בהודעות על המופע, שיהיה פתוח לכולם בחינם. חמאס, מאז שעלה לשלטון ב-2007, לא רואה בעין יפה אירועים תרבותיים כאלה, אבל נראה שיש התרופפות מסוימת בהגבלות. ב-2016 איפשרה התנועה להקרין כמה סרטים, אם כי הסרטים עוברים צנזורה מחמירה וההקרנה שלהם מלוּוה בפיקוח הדוק מצד ה"חַמאסַווים", כפי שתושבי עזה מכנים אותם. חמאסווים הם אותו צבא-צללים של מרגלים ואנשי משטרת הדת בלבוש אזרחי שפועלים מטעם חמאס.

מופעי מוזיקה הם אירוע נדיר במיוחד. כדי לקיים מופע בעזה צריך לקבל אישורים מחמאס, וחמאסווים לא נוטים להנפיק אישורים כאלה, מחשש לעירוב לא-ראוי בין גברים לנשים. בכל אירוע ציבורי, ובמיוחד במופע, הנשים אמורות לשבת בצד אחד והגברים בצד השני. לאף אחד אסור לעמוד, בעיקר מפני שעמידה עלולה לאפשר התנועעות לצלילי המוזיקה, מה שעלול לגלוש אחר-כך לריקוד. וריקוד אסור באיסור חמור, כמו כל חיבור מופקר בין המינים, שהריקוד כמובן עלול לאפשר אותו.

אנחנו נכנסים בשעות הערב המוקדמות לבניין הסהר האדום, שאולם הריקודים בקומה השנייה שלו הוסב הערב לאולם מופעים. הצליל העמום של מוזיקה ממערכת הגברה ממלא את המבואה. חאזם ואני עולים במדרגות המבריקות לקומת הביניים ורואים עשרות צעירים עזתים עומדים ומשוחחים. עשן הסיגריות צובע את פניהם באפור. אנשים שיצאו מהמופע לכמה רגעים מתגודדים בחבורות. יש שם חבורות של גברים, חבורות של נשים, וקבוצות מעורבות. הגברים מעשנים. הם לובשים מכנסי ג'ינס בגיזרה צמודה. הנשים עוטות חיג'אבּים נוצצים ונועלות מגפיים חדשים. מאחוריהם נמצאות הדלתות הכפולות, ומעבר לדלתות בוקעים הצלילים הרועמים ממערכת ההגברה של להקה שמנגנת במלוא הקצב.

ליד הדלתות יש עדר של בחורים שמשמשים כמאבטחים. שניים מהם ניצבים מאחורי שולחן מתקפל קטן, וכל אחד מהם אוחז בידו מה שנראה כמו רשימת מוזמנים. חאזם אומר משהו על תעודת עיתונאי, ואנחנו מוכנסים לאולם. החדר חשוך ומלא בעזתים צעירים כמעט עד אפס מקום. האווירה מחשמלת, אף-על-פי שהאנשים בקהל, כארבע מאות בחורות ובחורים מתחת לגיל שלושים, נטועים כולם בכיסאות שלהם. הכיסאות מסודרים בשני אגפים, אחד לגברים ואחד לנשים. חאזם ואני מאתרים את הכיסאות הבודדים שנותרו פנויים, בשורה האחרונה של האגף לגברים. באותו הרגע חומקת לאגף שלנו אישה צעירה עם תינוק בזרועותיה. היא מתיישבת כמה שורות לפנינו. היא לא עוטה חיג'אבּ, והיא יושבת בין שני גברים והירכיים שלה נוגעות בשלהם. די מהר אנחנו מבחינים בנשים נוספות באגף הגברים, ובגברים באגף הנשים.

בלי לקום מהכיסא, הקהל מתנועע לצלילי המוזיקה: שירי פּוֹפּ עכשוויים ממצרים ומלבנון. הלהקה ניצבת על הבמה כמו תמונה: בקוֹמפּוֹזיציה מושלמת אבל בלי לנוע. יש שם נגן קלידים, קלרניתן, מתופף, ואישה בלבוש צנוע שמנגנת בעוּד. הזמר הראשי זז בתנועה איטית ומהוססת משמאל לימין, אבל שאר חברי הלהקה מנגנים בלי למוש ממקומם. שירים מסוימים מתקבלים בתשואות רמות, והקהל שר כל מילה. הם מרימים את הטלפונים הניידים שלהם כדי לצלם את המופע, והמסכים הכחולים מתנוססים מעל הראשים. כשמתחיל שיר חדש, הם מריעים ומצטרפים לשירה. הכל נראה מרוחק שנות-אור וליברלי הרבה יותר מכפי שאפשר היה לצפות תחת השלטון השמרני של חמאס. לצעירים ולצעירות הרווקים שבאולם, זהו בפירוש אירוע השיא של החודש, אם לא של השנה. עוד ועוד אנשים מגיעים והאולם מתמלא עוד יותר. אנשים מחפשים את החברים שלהם. אנשים קמים, מפַנים מקום, מתיישבים. כעבור זמן קצר כבר עומדים מאחורינו עשרות אנשים, ואנשים חדשים לא מפסיקים לזרום אל האולם.

בינתיים אני מבחין בדמות מטושטשת של גבר בג'ינס ובמקטורן שמתרוצץ באולם לכל הכיווּנים ונראה כמו מפיק מופעים בכל מקום אחר בעולם. הוא צעיר וחלקלק ולחוץ, והוא עולה ויורד במעבר האמצעי, מזיז כיסאות, סוחב כיסאות חדשים, מכַוון את התנועה, מנסה למצוא מקומות ישיבה לכולם, בודק הודעות בטלפון שלו.

מאחר שכבר ראינו מספיק מן המופע ובינתיים עוד ועוד אנשים ממשיכים לזרום אל האולם, חאזם ואני מוותרים על מקומות הישיבה שלנו לטובת שתי נשים שהגיעו כרגע, ויוצאים מהאולם. בקומת הביניים אנחנו נתקלים בשתי נשים צעירות, שתיהן עיתונאיות. חוג העיתונאים בעזה קטן, ולכן חאזם מכיר את שתיהן. אחת מהן תיקרא כאן בּאסילה (השמות של הרבה אנשים נוספים שאספר עליהם כאן שוּנוּ כדי להגן על הפרטיות שלהם); לה ולי יש חברים אמריקאים משותפים. אנחנו משוחחים כמה דקות, אפופים בעשן הסיגריות ובהמולת האירוע המרכזי של העונה, ואז העיתונאיות רוצות לחזור לאולם ולראות את המשך המופע.

 

3

השמים בחוץ ורודים והאוויר מתקרר עם שקיעת השמש. ברחוב נשמע קול תופים, וכשחאזם משתלב ברחוב הראשי עם מכונית הסֶדאן הישנה שלו, אנחנו מוצאים את עצמנו מאחורי תהלוכה של חתונה. משאית גדולה שהחלק האחורי שלה פתוח מסיעה תריסר אנשים, נגני תופים וחצוצרות, והם משגרים לשמי הערב שיר קינה קצבי ונרגש. מאחורי המשאית משׂתרכת לה שיירה של שש מכוניות מקושטות בבלונים ובסרטים. הן מזגזגות בין המכוניות בכביש, וצופרות. בלונים ורודים מתעופפים מן המכוניות שבשיירה ומתגלגלים אל שולי הכביש המאובקים.

אנחנו נוסעים בעקבות תהלוכת החתונה לאורך רחוב א-רַשיד, שעובר ליד החוף ואז פונה מזרחה וממשיך לכיווּן פְּנים הארץ. בכביש מטרטרים וסואנים רכבי תלת-אופן, אופנועים ומוניות. ילדים יחפים משחקים על המדרכות המכוסות בשברי אבנים. נערים הולכים בחבורות באמצע הרחוב, נגד כיווּן התנועה, ובכוונה מאלצים את המכוניות לסטות ממסלולן ולעקוף אותם. זקנים בעגלות רתומות לסוסים נצמדים אל שפת המדרכה. אורות חשמל נוגהים מתוך שורה של חנויות פתוחות לאורך הרחובות. אנחנו עוד נוסעים בעקבות תהלוכת חתונה אחת, והנה תהלוכה נוספת חולפת על פנינו בכיוון השני. כמו התהלוכה שלפנינו, גם בראש התהלוכה הזאת מככבת משאית מלאה בתופים ובחצוצרות ואחריה שיירת חוגגים במכוניות פרטיות ובטנדרים.

במשך כמה שעות באותו ערב יום חמישי, העיר עזה חוגגת ומלאת חיים, עיר חוף מחשמלת, רוחשת ורוגשת. כשם שהתמונה האידילית בחוף עזה מוקדם יותר באותו יום היתה מפתיעה ומבלבלת, כך רחוב א-רַשיד בערב יום חמישי הוא תוסס ושוקק-חיים באופן שנוגד את כל ההנחות המוקדמות שלנו לגבי עזה.

הרחוב העזתי צוהל לקראת הערב (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש90)

הרחוב העזתי צוהל לקראת הערב (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש90)

ככה זה כל סופשבוע, אומר חאזם. מסיבות החתונה מתחילות בתהלוכה לאורך א-רַשיד ומסתיימות באחד מאולמות האירועים הרבים על שפת הים. בעזה מצפים מן הצעירים להינשא בגיל מוקדם, אבל קשה לעמוד בציפייה הזאת כשכל-כך הרבה צעירים מובטלים. הרבה זוגות יוציאו יותר מעשרים אלף דולר על מסיבת החתונה שלהם, ואחר-כך יתמודדו במשך שנים ארוכות עם החובות שנגרמו להם. מהר מאוד אמורים לבוא לעולם גם ילדים – וגם הם ייוולדו למציאות של מחסור.

המלון שלי, א-דֵירָה, נמצא על שפת הים. כשחאזם מוריד אותי שם בתשע בערב, החגיגות בעיצומן. מחלון החדר שלי נשקפת ממזרח רצועת הניאון של רחוב א-רַשיד, וממערב מבליח הנצנוץ האפל של הים התיכון. ממש מתחתי יש מגרש ריק, וזרם בלתי-פוסק של גברים שפוסעים על המדרכה של א-רַשיד, חומקים אל תוכו ומשתינים ליד הקיר. ליד המגרש הריק יש מסעדה שמכנה את עצמה Love Boat, ספינת האהבה. השם כתוב באנגלית, על רקע זוג לבבות אדומים. כבר ראיתי את הבניין הזה מוקדם יותר היום, ולא הצלחתי להבין איזה סוג של עסק יכול להסתתר מאחורי שלט כזה, אולי רק מלון מאלה שמשכירים חדרים לפי שעה.

אבל עכשיו זה ברור.

מדובר באחד מאולמות האירועים הרבים שמצעדי החתונה מסתיימים בהם. מהחדר שלי במלון, שנמצא שתי קומות מעל, אני יכול להשקיף על החצר של Love Boat. עד מהרה מאטה במקום אחת מתהלוכות החתונה, ומשאית גרר מלאה בנגנים ובתופים נכנסת פנימה, ובעקבותיה שבע או שמונה מכוניות. כשלושים אנשים או יותר בלבוש רשמי – גברים ונשים בנפרד – יוצאים מן המכוניות שלהם ופורצים אל האולם בקריאות שמחה. השירים מתגברים, התופים מתגברים, ועד מהרה החתן מוּבל לסיבוב בחצר כשהוא רכוב על סוס. מאיפה צץ הסוס? הרעש נשמע גם בתוך חדר המלון, גם כשהחלונות סגורים, ואני מבין שמחכה לי לילה ארוך.

אני שוכב במיטה, תשוש מהיום שעבר עלי, מנסה לעכל את כל מה שקרה בשתים-עשרה השעות האחרונות. אני מקשיב לקריאות השמחה של החוגגים, לשאון התנועה בכביש, ליללת החצוצרות, להלמות הבלתי-פוסקת של התופים. עד עכשיו האמנתי שעזה היא מקום של סבל אין-קץ, ומה עכשיו? יש כאן מוזיקה, יש כאן המון חתונות, יש כאן צעירים אלגנטיים בלבוש אופנתי שמעשנים בכניסה לאולם מופעים. ויש כאן רעש של עיר שכאילו לא נרדמת לעולם.

רק עכשיו אני נזכר במשהו מוזר שקרה כשנכנסתי לכאן דרך מעבר ארז. אחרי שטַבּח-המזון-המהיר בן-העשרה אסר עלי להיכנס, ואחרי שחייל אחר לקח אותי לבניין המחוּפּה זכוכית ירוקה, חיכיתי לנציגה של המכס שתטפל בי. כמו כל שאר הישראלים שאמונים על אכיפת הכיבוש, היא היתה צעירה מאוד, בת עשרים וחמש לכל היותר, לבושה מדים כחולים מגוהצים. היא תיחקרה אותי ביעילות כשהיא יושבת בתא זכוכית גבוה, ואני הודיתי לה והמשכתי הלאה, לאולם רחב-ידיים. הייתי לבדי, ולא היה שילוט שיַראה בבירור לאן להתקדם. הסתובבתי אל תא הזכוכית שלה, והיא הצביעה על דלת חסרת-ייחוד בצד המרוחק של האולם. ציפיתי שהדלת תוביל אותי אל בדיקה ביטחונית כלשהי, אבל היא הובילה רק אל פרוזדור משונה שהדיף ריח עז של כבשים הרועות בקירבת מקום. לא נראו במקום שומרים או נוסעים אחרים. הפרוזדור הוביל ישר החוצה, אל צחנה בלתי-נסבלת של צוֹאת כבשים ולַשלשת יונים. התקדמתי לאורך מעבר מקוּרה ומגודר משני צדדיו שהתעקל ימינה ושמאלה לאורך קילומטר. כל הזמן הייתי בטוח שבשלב מסוים אגיע לאזור של בידוק ביטחוני, שם אני והכּבוּדה שלי נעבור בדיקה וסריקה במכונת רנטגן. אבל זה לא קרה. איש לא עצר אותי, לא בעמדת הבידוק של הרשות הפלסטינית ולא בזו של חמאס. בסוף המעבר היו רק מעט נהגי מוניות עזתים שעישנו והמתינו לנוסעים שמבקשים לחצות את אזור החיץ ולהיכנס לעזה.

ובזמן שאני לא מצליח להירדם, עולה במוחי תמונת החיילים רעולי-הפנים מגדודי עִז א-דין אל-קסאם שראיתי היום ברחוב. הם עמדו ברגליים פשוקות בכיכר המרכזית ברחוב א-רַשיד, עם הידיים מונחות על הרובים החצי-אוטומטיים שלהם. הם לבשו מדים בצבע כחול מֵימי, נעלו מגפיים שחורים וחבשו כיסויי פנים שנראו כמו כובעי גרב שחורים. אפילו בצהרי היום, בשיא התנועה, המראה שלהם עורר צמרמורת.

המוזיקה בחוץ נמשכת. הלמות התופים. צופרי המכוניות. צהלות הבחורים. אין שום סיבה לחשוב שזה יסתיים. אבל פתאום זה קורה. בדיוק בשעה עשר הכל נגמר והשקט חוזר לרחוב. זה מופלא ומוזר, וההסבר ההגיוני היחידי הוא חמאס.

אני שוקע סוף-סוף בשינה, שנת גֶ'ט-לֶג עמוקה, אבל כעבור זמן קצר אני נתקף בתחושה מוזרה שמישהו מתעסק עם מנעול הדלת של החדר שלי במלון. במשך רגע ארוך נקישות הידית מתערבבות בחלום עמום על עכברים שמתרוצצים מאחורי קיר נמוך.

עכשיו משהו חורק בחור המנעול. אני עדיין ישנוני, ועדיין מסרב להאמין שמישהו באמת מנסה להיכנס לחדר שלי. אני מאזין ומדמיין את עִז א-דין אל-קסאם מאחורי הדלת. זה הזוי.

אבל עכשיו האיש שבצד השני של הדלת מנסה לטפל במנעול. קודם היה צליל של שפשוף חסר-תוחלת, של ניסיון עקר להכניס מפתח לחור צר. אבל עכשיו יש צליל נחוש של התחככות מתכת במתכת.

עכשיו אני כבר ער. מישהו אכן מנסה לפתוח את הדלת שלי. אני נזכר שלפני שנכנסתי למיטה לא הצלחתי לשחרר את הבריח. הוא היה תקוע. כך שלדלת אין מנעול. נאלצתי להסתפק בהברחת השרשרת.

ברגע שאני נזכר בזה, הדלת נפתחת בתנופה ונעצרת בחבטה אחרי עשרה סנטימטרים. השרשרת מחזיקה מעמד. "הא?" אני צועק, מפני שלא עולה בדעתי משהו אחר שאפשר לומר.

הדלת נסגרת. זה שניסה להיכנס, מי שזה לא יהיה, לא אומר שום דבר. אני קם, ניגש אל הדלת ולבסוף מצליח לגרום לבריח לתפקד. אני מושך אותו ימינה והוא נכנס למקום. עכשיו יש לדלת גם בריח וגם שרשרת, ואני חוזר למיטה. ומאחר שהכל כאן מתנהל לפי היגיון משלו, אני לא מתקשר אל הקבלה. אני לא מתקשר לאף אחד. אני פשוט חוזר מייד למיטה ונרדם וישן כמו מת.

 

4.

"אנחנו מאוד כועסים, מאוד מאוכזבים, מאוד מיואשים. אנחנו בסך-הכל רוצים לשיר". כך אומרת לי בּאסילה, אחת משתי העיתונאיות שפגשתי אמש בהופעה של להקת סוֹל. אנחנו יושבים במסעדה של מלון א-דֵירה המשקיפה על הים. זהו יום שטוף-שמש, השמים צבועים בכחול בוהק והחוף מתחתינו נראה שקט ושליו.

לבּאסילה ולי יש מכרים משותפים בארצות-הברית, והם ביקשו ממני להביא לה כמה חפצי מותרות קטנים שקשה להשיג, כמו למשל ליפּ גלוֹס. אני מושיט לה כמה אריזות של שׂפתונים מבריקים, שונים זה מזה במראֶה, בטעם ובריח, ועיניה נוצצות.

בּאסילה בת עשרים ותשע, ובחמש השנים האחרונות היא כותבת בשביל כמה גופי תקשורת בעולם הערבי ובעולם המערבי. מאחר שהאנגלית שלה רהוטה והיא כותבת מיומנת, המאמרים שלה על עזה צברו קהל קוראים ברחבי העולם. היא נחושה בדעתה לדאוג לכך שהעולם יֵדע שבעזה יש מראית-עין של נורמליות. יש קניונים, חתונות, הופעות.

"זה לא אומר שאנחנו מאושרים", היא אומרת. "אנחנו ממש לא מאושרים להיות בעזה. רוב האנשים שפגשתי בהופעה הגישו בקשה לקבל אשרת סטודנט. הם מאבדים את המילגות שלהם. הם חושבים שהסיכויים שלהם מאוד-מאוד נמוכים. אנחנו תקועים בעזה ולא יכולים לשנות את זה".

האוכלוסייה בעזה היא מן הצעירות בעולם; הגיל הממוצע הוא קצת מעל שמונה-עשרה. אבל אף-על-פי שההשכלה זוכה להערכה רבה, יש מעט מאוד מישׂרות לבוגרי אוניברסיטה. ומאז עליית חמאס ומערכת היחסים האומללה שלו עם ישראל, קשה מאוד לקבל אשרת יציאה לחוץ לארץ. לעזה אין נמל תעופה והשטח האווירי שלה נמצא מאז 1967 בשליטת ישראל, ולכן עזתים שרוצים ללמוד במדינה זרה חייבים לעבור דרך מצרים או דרך ישראל. ומאחר שלחמאס יש יחסים מתוחים הן עם מצרים והן עם ישראל, אף אחת משתי המדינות לא נוטה לאפשר לתושבי הרצועה לקבל אשרות סטודנט. הם גם לא יכולים להיפגש עם קרובי משפחה בגדה המערבית ובישראל. הסיכויים שלהם למצוא עבודה בעזה קלושים. נוסף לכך, מדי כמה שנים מתלקח עימות הרה-אסון בין חמאס ובין השכנים הישראלים, החזקים הרבה יותר, מה שמגביל עוד יותר את יכולת התנועה של התושבים העזתים בתוך הרצועה ומחוצה לה, ומצמצם את הנגישות שלהם לסחורות, למים נקיים, לחשמל, ולהזדמנויות עבודה ועסקים.

בּאסילה ועזתים רבים אחרים שפגשתי רואים בעזה מעֵין "כלא תחת כיפת השמים". קשה להתווכח עם התיאור הזה. לאורך הגבול הצפוני של הרצועה יש חומה בגובה כשמונה מטרים, שמפרידה בין רצועת עזה לבין ישראל. המחיצה הזאת משׂתרעת לאורך שישים וארבעה קילומטרים, וקטעים ארוכים ממנה גבוהים בארבעה מטרים מחומת ברלין ומבוצרים הרבה יותר. בגבול המזרחי של הרצועה יש תעלת מגן, ובהמשך – חומה נמוכה ומעליה גדר חשמלית. לאורך כל הדרך יש מגדלי שמירה עם חיילים ישראלים וטנקים צה"ליים שמפטרלים. בגבול הדרומי של הרצועה יש חומה נוספת שמפרידה בין עזה למצרים. אורכה שישה-עשר קילומטרים, והיא דומה במידה רבה לגבול הצפוני עם ישראל. גובהה כשמונה מטרים ולאורכה יש חמישה-עשר מגדלי שמירה.

בצד האחרון של הרצועה, הצד המערבי, נמצא הים התיכון. זה כנראה הגבול הקטלני והבלתי-חדיר ביותר. שני חילות-ים, הישראלי והמצרי, מפטרלים במים בסירות משמר, ערוכים ומוכנים להטביע כל כלי שיט שינסה להצפין לכיווּן ישראל, להדְרים לכיווּן מצרים, או להתרחק יותר משישה מיילים ימיים מן החוף.

כך שעזה היא בית כלא שמחזיק בתוכו כמיליון ושמונה מאות אלף איש. חלקם מתגוררים בעיר עזה, עיר חוף שוקקת חיים וקוֹסמוֹפּוֹליטית שיש בה למעלה מחצי מיליון תושבים, וחלקם מתגוררים במשקים חקלאיים ומגדלים אספּרגוּס ושקדים ומלפפונים. הם חיים את חייהם כמיטב יכולתם. יש תשע אוניברסיטאות ומכללות. יש שלושים ושניים בתי חולים. יש קניונים וגלריות. יש חיבור לאינטרנט, ולאנשים העשירים יותר יש טלוויזיה בכבלים. איכות המים היא תת-תקנית לחלק מהתושבים ואיומה לאחרים, ואי-אפשר לסמוך על רשת החשמל, שמספקת חשמל למשך לא יותר משמונה שעות ביום – לכולם פרט לאֶליטה, שנהנית מחשמל רצוף. יש מסעדות טובות. יש ארוחות ערב חגיגיות, חתונות, חגיגות, לידות, מסיבות חוף. אבל זה בית כלא.

אנחנו משקיפים על החוף תחתינו, ורק אז אני קולט שזה בדיוק החוף שבו, ביולי 2014, טיל של חיל האוויר הישראלי הרג ארבעה ילדים באמצע היום, לעיני עשרות עדי ראייה, כולל כמה עיתונאים מערביים. ארבעה בנים בני תשע עד אחת-עשרה, במכנסיים קצרים, שאף אחד מהם לא היה חמוש. כולם היו בני אותה משפחה, משפחת דייגים בשם בַּכְּר. הם שיחקו מסביב למכוּלה שאביהם הדייג איחסן בתוכה את הסירה ואת הרשתות שלו. טיל של חיל האוויר השמיד את המכוּלה והרג את כל ארבעת הילדים. אף חייל ישראלי לא הועמד לדין בעקבות חקירת האירוע. האירוע הוגדר כטעות בתום-לב שנעשתה בזמן מלחמה. עכשיו, כמו אז, החוף נראה רגוע ושָלֵו כמו עיירת חוף איטלקית.

> חיילים מספרים: כך ירד ערכם של החיים בעזה

חוף הים בעזה אחרי ההפצצה שהרגה את ארבעת הילדים (אן פאק / אקטיבסטילס)

חוף הים בעזה אחרי ההפצצה שהרגה את ארבעת הילדים, יולי 2014. (אן פאק / אקטיבסטילס)

בּאסילה מדברת על המופע של אמש. "אני פוגשת אותם אנשים בכל ההופעות. אותם ארבע מאות איש מהעיר עזה מגיעים לכל מופע", היא אומרת. היא מספרת שבמופעים מוקדש מקום בולט למוזיקה פַּטריוֹטית, והלהקות שרות על פלסטין ועל היום שבו תושבי עזה ישובו לכפרים שלהם. "אנשים צועקים, 'כן, כן!', ואני כאילו…" – בּאסילה מגלגלת את העיניים. היא מעדיפה את הלהקות שמנסות לחדש. אני שואל אם מופע כמו זה שהיינו בו אתמול, שהיה חילוני יותר במהותו, מראה שיש הקלה בהגבלות על חיי החברה של תושבי עזה.

"לא נראה לי", אומרת בּאסילה. "כנראה שלאחד מחברי הלהקה יש קרוב משפחה בחמאס, ולכן הם קיבלו אישור. לחמאס אין מוטיבציה לקיים איזשהו אירוע תרבות. הם לא רוצים את האירועים האלה, אבל הם לא יכולים להגיד כל הזמן לא".

אם עזה היא בית כלא, זהו כלא שיש בו שלושה סוהרים: ישראל, מצרים, וחמאס. צעירים שרוצים להאשים מישהו במצבם מַפנים אצבע מאשימה "קודם כל כלפי ישראל, ואחר-כך כלפי חמאס", אומרת בּאסילה. ההגבלות על החיים התרבותיים שלהם מכבידות, והן מונחתות באופן אקראי. האשמות רוֹוחוֹת בשחיתות ובשוחד רוקנו כל טיפת רצון טוב כלפי תנועת חמאס. הם מציקים לאזרחים שלהם מטעמי דת, וכיוון שהמימשל לחוץ במזומנים, הוא מטיל קנסות כבדים על עבירות מפוקפקות. בשבוע שעבר, מספרת בּאסילה, עצרו נהג מונית ודרשו ממנו לשלם חמישים שקלים, שזה חצי מהשכר היומי שלו. כשהוא סירב, החרימו לו את המונית.

"חמאס, שאלוהים יעזור לכם", אומרת בּאסילה. "אתם כבר שנים בשלטון ואתם לא עושים שום דבר. היחסים שלכם עם מדינות אחרות עמוק בזבל. אנשים מתאבדים כל יום".

היא מספרת לי על אדם ששלח יד בנפשו שבוע קודם לכן. הוא הלך לקבל טיפול בבית החולים וקיבל חשבון של מאתיים דולר. אבל הוא לא היה מסוגל לשלם את זה מפני שאיבד את העבודה שלו בעקבות הסֶגֶר, ובתגובה אנשי חמאס לקחו לו את תעודת הזהות.

"הם השאירו אצלם את התעודה במשך חודשיים", אומרת בּאסילה, "ואי-אפשר לחיות בעזה בלי תעודת זהות. לאן שאתה לא הולך, שואלים אותך איפה התעודה שלך". כל הזמן עצרו את האיש הזה. אותם אנשים שלקחו לו את התעודה, בכל מקום ביקשו אותה ממנו. עד שבסוף הוא הצית את עצמו בכניסה לבית-החולים.

"ולאף אחד כבר לא איכפת", בּאסילה אומרת. "גם אם אתה רוצה לעורר תשומת לב, עכשיו אין שום טעם להתאבד. יותר מדי אנשים עושים את זה, כך שכבר אין לזה שום השפעה".

בּאסילה גומרת את התה שלה ומשקיפה על המים.

"אבל אנחנו אומרים, טוב, בואו נעשה משהו ששובר את שיגרת הדיכאון התמידי שלנו, בידיעה שאנחנו תקועים בתוך כלא. אנחנו תקועים בתוך כלא, אז בואו נשיר ונרקוד בתוך הכלא הזה".

 

5.

המראֶה של חוף עזה, המשתרע לכל אורך הדרך דרומה עד גבול מצרים, הוא מרהיב. הים כחול בוהק, החול הלבן נראה טבעי ובתולי כמעט. חאזם ואני נוסעים במהירות לאורך החוף. רוח קלה מגיעה מהים התיכון בזמן שאנחנו חולפים על פני שורה אינסופית של מסעדות ריקות על שפת הים. לפני עליית חמאס לשלטון, החוף שימש מקום מפלט לעזתים בסופי-שבוע. לפני האינתיפאדה הראשונה, הוא היה עמוס כולו בַּלייני חוף ים.

אבל עכשיו אין בו כמעט נפש חיה. הגירסה השמרנית של האיסלאם שאנשי חמאס דוגלים בה אוסרת על נשים ללבוש בגדי-ים ולא רואה בעין יפה גם גברים שמתרחצים בלי חולצה. ומאחר שאין תיירים, אנחנו נוסעים ארבעים קילומטר, מהעיר עזה עד רפיח, ולא רואים יותר מחצי תריסר אנשים לכל אורך החוף החולי הלבן.

ברציף של רפיח מתגלה לעינינו שורה ארוכה של סירות דיג מעץ שנמשו מi המים. הן צבועות בצבעי יסוד. מול הסירות יש שורת מחסנים שהדייגים מאחסנים בהם רשתות ופנסים, ובאחד מהם חבורה של דייגים שיושבים על דליים הפוכים ואוכלים ארוחת צהריים. הם מזמינים את חאזם ואותי להצטרף אליהם, אבל אנחנו מסרבים להזמנה. אנחנו מנסים לברר איפה נמצא מנהל הרציף, ושולחים אותנו לאיש גדול-ממדים ששמו בַּשיר.

לבַּשיר יש חזה רחב, זקן אפור, עור שזוף, ומלוא הפה שיניים שבורות. הוא סמכותי אבל ידידותי וחביב. הוא חובש כַּפייה משובצת אדום-שחור ולובש חולצת כפתורים דהויה בצבע אפרסק, שהשרוולים הקצרים שלה חושפים את הזרועות השזופות שלו. הוא עוסק בדיג במימי הים התיכון כבר עשרות שנים. בשנות השמונים הוא דג באזור חיפה, ולדבריו "היו יותר מדי דגים. היינו צריכים להחזיר לים כמויות עצומות". אחרי הסכמי אוסלו, הוא עבר לעזה והתחיל לדוג באזור רפיח. מאז, כל כמה שנים הוכבדו ההגבלות על הדייגים, ועכשיו, הוא אומר, זו התקופה הקשה ביותר אי-פעם.

"הסֶגֶר פוגע בכל מישורי החיים", הוא אומר. "לאנשים אין עבודה, הם מיואשים. החברה הפלסטינית היתה חברה יצרנית שסיפקה תוצרת מחקלאות ומדיג. עכשיו אנחנו חברה צרכנית שנסמכת על אחרים".

במשך מאות שנים הפלסטינים היו דייגים, ועד 1948 הם הורשו לדוג בכל מקום בים התיכון. בעשורים שאחרי קום מדינת ישראל, חופש התנועה שלהם צומצם יותר ויותר. ב-1994, במסגרת הסכמי אוסלו, הותר לדייגים לדוג עד למרחק של עשרים מיילים ימיים מערבה לצורכי פרנסה. ב-2006, אחרי שחמאס חטף את החייל הישראלי גלעד שליט והחזיק אותו בשבי, ישראל הגיבה בכך שהטילה סֶגֶר ימי, ובמסגרתו הוגבלה התנועה של כל כלי השיט אל רצועת עזה וממנה. השטח המותר לדיג הוקטן למרחק של שישה מיילים ימיים מהחוף. עכשיו, בהתאם ליחסים בין חמאס לישראל ובהתאם למצב-הרוח של חיילי חיל הים הישראלי בספינות הסיור, אותם שישה מיילים עשויים להפוך לחמישה או לשלושה. כביכול, צה"ל מבַצע פעילות הגנתית כדי למנוע יבוא או יצוא של כלי נשק וכדי לא לאפשר לספינות עזתיות להגיע לחופי ישראל.

בזמן שאנחנו מדברים, מתאספים סביבנו כעשרה דייגים נוספים שמאזינים לבַּשיר. היום בהיר ורוח קלה מנשבת. החול על החוף הרחב לבן וזך. בַּשיר מצביע לעבר הים, שם אפשר לראות ספינת סיור ישראלית שחוצה את קו האופק.

כאשר ספינות חיל הים הישראלי מבחינות בדייג עזתי שמתקרב יותר מדי לקצה התחום המותר, הן אמורות להשמיע אזהרה באמצעות רמקול. אם הפקודה המילולית לִפנות לאחור לא נשמעת או לא מתבצעת, הצבא רשאי לירות אש מיקלעים אל קירבת ספינות הדיג, בדרך כלל לעבר החרטום. כשיש אי-הבנות, המצב עלול להסלים.

היו דייגים עזתים שנורו ונהרגו. אחרים נעצרו ונחקרו. הסירות שלהם הוחרמו וציוד חיוני נלקח מתוכן. לעיתים קרובות מטביעים להם את הסירות. לפי מרכז אל-מיזאן לזכויות אדם בעזה, במחצית הראשונה של שנת 2016 ספינות ישראליות יירטו דייגים פלסטינים שבעים ואחת פעמים, עצרו שמונים ושלושה דייגים בעשרים תקריות שונות, ופצעו אחד-עשר דייגים. הישראלים החרימו עשרים ושמונה סירות דיג בשש-עשרה תקריות שונות, והשמידו ציוד דיג באחת-עשרה תקריות שונות.

הסופר האמריקאי דייב אגרס

"אין להם זכות להטיל עלינו הגבלות", אומר בַּשיר. "זה עדיין הים שלנו". למרות הכל, עקב האבטלה הגואה ברצועה, אנשים באים מכל מקום בתקווה למצוא עבודה. "יש עכשיו יותר דייגים", הוא אומר, "אבל פחות דגים".

גם הסירות של בַּשיר הופגזו והוחרמו. אנשי הצוות שלו נעצרו, נאזקו, עוכבו לחקירה ותושאלו בלב ים. אבל המצרים, הוא אומר, גרועים עוד יותר מצה"ל. מאז שתנועת האחים המוסלמים סולקה מהשלטון, המצב החמיר במידה ניכרת. המימשל החדש שתפס את מקומה, בהנהגת הגנרל עבּד א-סיסי, מאמין שתנועת חמאס מנסה לעודד התקוממויות וטרור במצרים, ולכן כל כלי שיט מן הרצועה נתפס בעיניו כחשוד בהעברת אמצעי לחימה לטרוריסטים. בניגוד לישראלים, שיירו באופן כללי לכיוון הסירות, "המצרים יכַוונוּ ישירות אלינו", אומר בַּשיר. לדבריו, מדי יום מתרחש מגע עם הצי הישראלי או הצי המצרי.

לדייגים העזתים אסור להשתמש בסוֹנאר או ברדאר, אף-על-פי שזהו ציוד שגור ומקובל אצל רוב הדייגים בעולם. ומאחר שהאזור המותר לדיג מצומצם כל-כך, העזתים תופסים כמות הרבה יותר קטנה של דגים. רצועת החוף של עזה משתרעת על פני ארבעים ושניים קילומטרים, אבל כמות הדגים שעכשיו הם מייבאים גדולה מזו שהם דגים בעצמם. יותר מ-90 אחוזים מן הדייגים העזתים חיים בעוני ומתקיימים הודות לסיוע בינלאומי.

בינתיים כל שאר הדייגים הסתלקו. נשארנו לבד, והרוח מתגברת. בַּשיר נראה עייף, והיה נדמה שהוא מעוניין יותר לדבר על השפעת הסֶגֶר על השיגרה המשפחתית היומיומית מאשר על שני החילות הימיים שמפטרלים ליד החוף.

"כשאין עבודה", הוא אומר, "זה משפיע על חיי החברה, על חיי המשפחה. אנחנו לא יכולים לבקר חברים, אנחנו לא יכולים לקנות מתנה לאירוע". כשאתה נמצא תחת הלחץ הזה, כשאתה מרגיש שהכל סוגר עליך מכל הצדדים ושאתה אחראי למשפחה שלך, הוא אומר, "יש סיכוי שתלך בדרך רעה".

אַמיר היה דייג וגם אביו היה דייג. הוא בן לשושלת ארוכה של דייגים, אבל עכשיו כבר לא. אנחנו יושבים בסלון שלו ושותים תה שהגיש לנו בנו עַבּד, גבר שזוף ובהיר שיער בסוף שנות השלושים שלו.

אמיר לבוש גלבּייה אפורה. הוא מתקשה בתנועה. הוא מתיישב ליד הקיר ומניח את המקל שלו על הרצפה מולנו. יש לו פנים סגלגלים, סנטר מחודד ומבט לֵאֶה. עורו שחום מן השמש וקמטים עמוקים חורצים את פניו.

"אני כבר זקן", הוא אומר ומחייך במרירות. ביום ההולדת הבא שלו ימלאו לו שמונים ואחת.

ילדה בת שלוש או ארבע מציצה לחדר מדי פעם. היא בלונדינית, כמו עוד כמה ילדים בכפר, מה שהולם באורח מוזר את העובדה שהמקום הזה מכונה בשם " הכפר השוודי". נדמה שאין בכל הרצועה כולה מקום יותר מרתק ומדכדך.

אמיר היה שם מיומו הראשון של הכפר. הוא נולד ב-1937, בכפר בן חמשת אלפים תושבים בשם חַמאמה, שפירושו בערבית "יונה". הכפר חַמאמה שכן על חוף הים התיכון, כעשרים וארבעה קילומטרים מצפון למקום שבו עובר כיום הגבול בין ישראל לרצועה. כשאמיר היה בן אחת-עשרה, חיילים ישראלים פשטו על הכפר שלו וגירשו את תושביו לעזה.

"זה קרה אולי באוקטובר או בנובמבר", הוא מספר. "הייתי תלמיד בכיתה ד', אבל באותו יום לא היו לימודים. היו כמה כוחות ערביים, יחידות צבא ממצרים, מערב הסעודית ומסודאן, והם שמרו על האזור. אחרי חודש הם אמרו, 'היהודים באים. אתם חייבים לברוח'. עזבנו ובאנו לכאן ולא חזרנו לשם".

כשהפליטים מחַמאמה הגיעו לעזה, האו"ם נתן להם אוהלים, ובמשך ארבע שנים הם חיו ליד החוף ועסקו בדיג ובחקלאות פשוטה. בסופו של דבר הם התקרבו יותר ליבשה והקימו כפר של בקתות בוץ ולבֵנים. ב-1965 הוצף הכפר בסערה ורוב הבתים נהרסו. כוח של האו"ם שבראשו חיילים שוודים עזר להם לשקם את הכפר בקירבת החוף, במרחק כמה מאות מטרים מן הגבול עם מצרים.

> אל תתבלבלו: ברק כהן הורשע מפני שהוא ביקר את המשטר

סירות דייגים בנמל עזה. מרץ 2017 (אן פאק/אקטיבסטילס)

סירות דייגים בנמל עזה. מרץ 2017 (אן פאק/אקטיבסטילס)

בכפר שׂוֹרר עוני נורא, אבל הבית של אמיר נקי וחדר האורחים נוח וקריר. אפשר לשמוע את רחש הגלים המתנפצים על החולות הלבנים בחוף. כשאנחנו מסיימים לשתות את התה, עַבּד מגיש לנו ברוב טקס והדר מיץ תפוזים מוגז.

"יש לו שישה ילדים", מספר אמיר על עַבּד, "אבל הוא בקושי עובד. הוא מרוויח עשרים שקל ליום מחקלאות, אבל זה לא מספיק. כשהמנהרות למצרים היו פתוחות, היתה לו אפשרות להרוויח מאתיים שקל ביום בהעמסה ובפריקה". אבל המנהרות נסגרו לפני שישה חודשים, ועכשיו הכפר הקטן הזה, המונה לא יותר מאלף נפש, נמצא במצב נואש יותר מאי-פעם.

כמו בכל רחבי הרצועה, גם כאן יש מעט מאוד עבודה לגברים. וישנה גם ירידה מדאיגה בפּוֹריוּת. משהו מונע מהזוגות הצעירים להיכנס להיריון, וכבר שנים שלא נולד אף תינוק, אף-על-פי שלדברי אמיר, יש במקום שנים-עשר זוגות טריים שמנסים. הילדים שישנם סובלים ממחלות. אמיר חושב שזה קשור לביוב שזורם מרפיח לים ממש ליד הכפר. או שזה בגלל המלחת מי הבארות.

"המרפאה הכי קרובה נמצאת ברפיח", הוא אומר. אבל הנסיעה לרפיח עולה כסף, וכסף אין לתושבי הכפר, ולכן לעיתים קרובות הילדים החולים נשארים חולים.

עד 2005 היה יישוב ישראלי ממזרח לכפר השוודי, ואני שואל את אמיר איך נראו החיים כשהמתנחלים היו כל-כך קרובים. מאחר שסיירתי קודם בגדה המערבית עם המדריך הישראלי שלי, ומאחר שהמתנחלים בחברון נראו כל-כך אלימים וחסרי-היגיון, התשובה של אמיר מפתיעה אותי.

"כשההתנחלויות היו כאן, היה טוב", הוא אומר. היתה אז אספקת מים וחשמל, וזה איפשר לכפר השוודי לשׂרוד. עַבּד היה אחד מאלה שהועסקו על-ידי החקלאים המתנחלים. הוא נעשה מומחה להשקיה. אלא שאז המתנחלים עזבו, והגיע חמאס. איכות המים הידרדרה. הסֶגֶר התחיל ואפשרויות העבודה נגוזו. גם העבודה של עַבּד נעלמה כלא-היתה.

"יש לי שש בנות", אומר עַבּד, שעורך לנו עכשיו סיור בכפר. המבט שלו מודאג. הוא מראה לנו את המקום שפעם היה בו בית קברות, אבל הישראלים הרסו אותו עם דחפורים. יש סירה על כלונסאות שלדבריו מתקנים אותה עכשיו, אבל בגלל הסֶגֶר, אי-אפשר להשיג כרגע חלק מהחומרים הנחוצים להשלמת התיקון.

בְּסימטה שמוסתרת בחלקה על-ידי כביסה התלויה על חבל, יש שלט שמכריז כי הכפר השוודי הוא "תרומה מן המולדת השוודית ומן הגדודים השוודיים 25G ו-27G בכוח החירום של האו"ם, 1965".

במרחק של כמה מטרים מהשלט, מאחורי ערימת זבל גדולה ודרך עפר שאנשי כוחות הביטחון העזתים מפטרלים בה, נמצאים הגבול המצרי וחומה בגובה כשמונה מטרים. בנקודת המיפגש בין החומה לחוף מיתַמר מגדל שמירה מצרי, מיבנה מוצק בצורת גליל. בצד שנמצא בשטח הרצועה יש מיתקן צבאי בגירסה חמאסית: תא מאולתר מעץ על כלונסאות, שנראה כמו סוכת מציל.

זהו יום בהיר, והים הוא בצבע תכול בוהק. באמצע החוף עובר צינור גדול שמונח על סלעים ומכוּון כמו תותח אל קצף הגלים המשתברים. אנחנו נעמדים על הסלעים, ובסוף מצליחים לראות את פתח היציאה של הצינור. הסירחון נורא. אלה השפכים הגולמיים מרפיח שמוזרמים לים.

"הסירחון הרבה יותר גרוע בקיץ", אומר עַבּד. בקיץ אופפת הצחנה את הכפר כולו, ואי-אפשר להימלט ממנה ומן הזבובים והיתושים שמתלווים אליה.

במסגרת הסכמי אוסלו הוקם גוף בשם "ועדת המים המשותפת" כדי לטפל במקורות המים בשטחים הכבושים. אבל בגלל סכסוכים אינסופיים, שהועצמו בעקבות העימות בין ישראל לעזה ב-2014, אין פתרונות יעילים ארוכי-טווח בנוגע לטיפול במערכות המים והביוב ברצועה. עקב האיסור על הכנסת חומרים מסוימים לרצועה, לא אושרה הכנסת ציוד שהיה יכול לסייע לפתור את הבעיות, מחשש שהוא ישמש את חמאס למטרות צבאיות. באופן אירוני, הזרמת השפכים הגולמיים לים משפיעה גם על קו החוף של ישראל ומצרים. לאחרונה נסגר מיתקן התפלה בישראל, כנראה מפני שהזיהום מהרצועה הפך את המים למזוהמים מדי להתפלה. למותר לציין כי הזרמת מים מתוקים לים היא פעולה חסרת אחריות להחריד. הרי אילו טיפלו במים האלה, היה אפשר למלא מחדש את האַקְוויפֶרים ולנצל את המים לחקלאות ולאינספור שימושים נוספים.

ואפילו יוזמות שאפתניות ברוכות נופלות קורבן להקשר הכללי של תיפקוד לקוי. הבנק העולמי בנה לאחרונה מיתקן לטיהור שפכים בעלוּת של 73 מיליון דולר, אבל המחסור בחשמל ברצועה לא מאפשר אספקת חשמל סדירה למיתקן. משום כך עדיין לא נעשה בו שימוש כלשהו.

אנחנו משאירים את עַבּד על החוף ונוסעים בחזרה לעיר עזה. אני מעיף מבט במראָה האחורית ורואה את עַבּד ממשיך לעמוד על שפת הים. אַמיר סיפר לנו קודם שפעם היית יכול לדעת מה השעה בכפר השוודי לפי תנועת הגברים היוצאים לעבודה או שבים ממנה. היית יכול לדעת מתי התחיל יום העבודה כשראית את הגברים יוצאים לדוג או לעבד את השדות, והיית יכול לדעת מתי השעה חמש אחרי הצהריים, כשראית אותם שבים הביתה לארוחת הערב.

"עכשיו", אמר אמיר, "אין עבודה, אז הגברים הולכים לים ופשוט יושבים על החוף".

 

6.

אצל כל האנשים שפגשתי ברצועה עד עכשיו ניכרת מעֵין השלמה קודרת עם המצב. לאנשים כמו אַמיר או בַּשיר אין אמצעים לעזוב את הרצועה, ואף-על-פי שזה מרגיז ומצער אותם והם דואגים למשפחה ולחברים שלהם, הם למדו להתמודד עם זה. לעומתם, בּאסילה וחאזם רשאים להיכנס לרצועה ולצאת ממנה בקלות יחסית, זכות השמורה למתי-מעט. אף-על-פי-כן, הם מרגישים חובה להישאר ברצועה, אולי מתוך נאמנות לאנשים שם, ואולי מתוך תחושה שעליהם לוודא כי מה שמתרחש ברצועה יזכה לסיקור ראוי, כך שהעולם יֵדע מה קרה ומה עתיד לקרות.

טאלֶבּ ואַמְנָה הם שונים. אומנם כמו בּאסילה הם צעירים – שניהם בני עשרים וארבע – ומשכילים, אבל בעוד שבּאסילה מרגישה מחויבת להישאר, הם דווקא משתוקקים לעזוב. הם מנסים כבר שנים לעזוב את הרצועה, וכשנפגשנו הם היו בעיצומו של מאבק עיקש לקבל אישור יציאה ממעבר ארז כדי להגיע לקונסוליה האמריקאית בירושלים. ויותר מכל מי שפגשתי ברצועה, הם לא נראים שייכים לכאן.

הם נכנסים למלון א-דֵירה כמו זוג צעירים אופנתיים בכל מטרופולין עכשווי אחר – בפריז, בניו יורק, בברלין. טאלֶבּ, גבוה ומזוקן, לבוש מכנסי ג'ינס וסְוֶוטשֶרְט כתום, שום דבר מיוחד. אַמְנָה היא המוקצנת מבין שניהם. צעירה, עם תווי פנים יפים ועדינים, היא פוסעת לתוך המסעדה כשלגופה מכנסי טַייטְס, סוודר רחב, ובמקום חיג'אבּ – כובע צמר. אני שואל אם המסעדה בסדר, אם הם רוצים ללכת למקום אחר. הם אומרים שלא, הם באים לפה לעיתים קרובות. והאמת היא שזה אחד המקומות הבודדים בעזה שהם יכולים להיכנס אליו בלבוש כזה. מאחר שאַמְנָה רק לעיתים נדירות לובשת חיג'אבּ ומעדיפה מכנסיים על פני עבּאיה, היא מושכת תשומת לב בכל מקום. הנשים תוקעות בה מבטים זועמים והגברים שורקים בבוז. "מַבּסוּטה מעצמך?" – זו אחת ההערות הכי עדינות שזורקים לעברה.

היא וטאלֶבּ סובלים מהצקות ברחוב גם מצד בני עמם וגם מצד אנשי חמאס. שניות אחרי שאנחנו מתיישבים ומזמינים ארוחת צהריים, טאלֶבּ מספר על הפעם שבה הוא ושלושה מחבריו היו עצורים במשך חמש-עשרה שעות בתחנת משטרה, שם חקרו אותם ואיימו עליהם. הכל התחיל כשאחד מהם נתפס בזמן שכתב על קיר מילים של שיר בתרסיס צבע. אלה היו מילים של שיר ששרה להקת רוק לבנונית בשם "מַשְרוּע לַיְלָה".

ארבעת הבחורים הוחזקו במעצר במשך לילה שלם. המשטרה לקחה מהם את מכשירי הטלפון ובדקה את אנשי הקשר שלהם ואם יש ראיות שעשו איזשהם מעשים אסורים. הם נחקרו עד שש בבוקר. רק אז הרשו להם ללכת לישון. "ואז אחד החברים שלי מתעורר ורואה מישהו שמצמיד לו אקדח לראש ואומר לו, 'קום!' ועושה ממנו צחוק".

חבר אחר של טאלֶבּ ואַמְנָה, שעובד באירגון צדקה לילדים, עוכב לחקירה במשך שש שעות. אנשי חמאס, הם אומרים, חשדניים במיוחד כלפי אירגונים שעובדים עם ילדים.

"הם לקחו את חשבון הפייסבּוּק שלו, שאלו אותו כל מיני שאלות", מספר טאלֶבּ. "'למה אתה לא נשוי?' – אם יש לך משכורת ואתה לא נשוי, סימן שמשהו לא בסדר אצלך".

טאלֶבּ ואַמְנָה התחתנו לפני כמה שנים, אף-על-פי שהם לא מאמינים במיוחד במוסד הנישואים. "בעזה חייבים להתחתן", אומר טאלֶבּ. "היינו במערכת יחסים, וממש סבלנו בגלל התרבות והחברה. במשך שלוש שנים לא יכולנו אפילו להיות ביחד, לא יכולנו לשבת במסעדה במקום ציבורי. אין לנו זכות לפרטיות. זאת לא אהבה, זאת הצגה בשביל החברה. ככה זה היה. הברירה היחידה היתה להתחתן".

אז הם התחתנו, ועכשיו הם יכולים לחיות יחד, אבל עדיין דורשים מהם לעמוד בציפיות של המשפחה והחברה.

"המשפחות שלנו לוחצות עלינו לעשות ילדים", אומרת אַמְנָה. "זוג נשוי אמור להיכנס להיריון וללדת כבר בשנה הראשונה לנישואים".

"הם אומרים שיש לנו בעיות רפואיות", אומר טאלֶבּ וצוחק, "שמשהו לא בסדר".

אַמְנָה מוסיפה: "אנחנו אומרים להם, 'אין לנו עתיד כאן. לגדל תינוק בבית הכלא הזה? ואם תפרוץ עוד מלחמה? עוד בן-אדם ימות'".

פלסטינים תושבי עזה במעבר רפיח בגבול המצרי (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש90)

בזמן המצור על העיר עזה ב-2014, טאלֶבּ ואַמְנָה העבירו בשידור חי את תקיפוֹת חיל האוויר הישראלי. הם צילמו את גיחות המטוסים ממרפסת הדירה שלהם בקומה האחת-עשרה. היה להם דחף עצום לתעד את המלחמה, ולהשמיע את קולם של אזרחים עזתים שנאלצו לשלם מחיר במלחמה שהם לא צד בה. אבל העימות ב-2014 חיזק את ההחלטה שלהם לעזוב את עזה. לא רק את עזה. הם רוצים להשאיר מאחור את פלסטין, את ישראל, את כל העסק.

פעם אחר פעם הם ביקשו אשרות יציאה, אבל לשווא. בשנים האחרונות טאלֶבּ הוזמן לפולין וניסה להגיע לשם דרך מצרים, אבל נתקל בסירוב מצד המצרים. הוא הוזמן לרמאללה, אבל הישראלים דחו את הבקשה שלו לקבל אשרה. הפעם האחרונה שאַמְנָה יצאה מעזה היתה לפני ארבע שנים, כשהצליחה לצאת לירדן לביקור משפחתי ולחגיגת סיום הלימודים של בן-דוד שלה באוניברסיטה. טאלֶבּ לא יצא מהרצועה כבר שמונה שנים. זה היה בינואר 2008. פעילי חמאס הרסו אז חלק גדול מן החומה שמפרידה בין רפיח הפלסטינית לרפיח המצרית. אלפי עזתים נהרו אל תוך מצרים. הם קנו שוקולד, כבשים, כל מה שאי-אפשר היה להשיג בעזה. אחרי שבועיים החומה תוקנה והעזתים הוחזרו לשטח הפלסטיני. זאת היתה הפעם האחרונה שכף רגלו של טאלֶבּ דרכה מחוץ לגבולות הרצועה.

אבל עכשיו יש תקווה. טאלֶבּ ואַמְנָה קיבלו לאחרונה היתר להגיע לקונסוליה האמריקאית בירושלים לדיון בבקשתם לקבל אשרת ביקור בארצות-הברית. הם הוזמנו לניו יורק על-ידי המכון לקידום ההבנה במזרח התיכון, מוסד ללא כוונת רווח שמספק לעיתונאים מידע על פלסטין ועל הפלסטינים. כך שבעוד שבועיים, אם הכל יתקדם בהתאם לתוכנית, הם יעברו דרך מעבר ארז וייסעו לירושלים לראיון אצל פקיד בקונסוליה האמריקאית. אחר-כך הם יצטרכו למהר ולחזור, כי בהיתר שלהם מצוין שעליהם לשוב לרצועה עד שש בערב.

הסיכויים שלהם לקבל אשרות כניסה לארצות-הברית קלושים ביותר. מנקודת הראות האמריקאית, טאלֶבּ ואַמְנָה, כשהם נוסעים ביחד, עלולים להפוך למבקשי מקלט. האמריקאים יניחו כי ברגע שטאלֶבּ ואַמְנָה יגיעו לארצות-הברית, הם יבקשו מקלט מדיני. לטאלֶבּ יש נקודה נוספת לרעתו: הוא גבר פלסטיני צעיר, ואביו הוא איש חמאס ידוע שנמצא בשש-עשרה השנים האחרונות בכלא הישראלי. המעמד של אביו מסייע לטאלֶבּ להתמודד עם ההצקות מצד חמאס, כפי שקרה למשל בלילה שבו הוא וחבריו עוכבו בתחנת המשטרה, אבל הוא מצמצם מאוד את הסיכויים שלו לצאת מהרצועה. האם האמריקאים יקשיבו לו כשיאמר שהוא לא תומך בדעות של אביו והוא לא נאמן לחמאס, לרצועת עזה, או אפילו למאבק הפלסטיני כולו?

"תסלח לי", אומר טאלֶבּ, "אבל המקום הזה הוא לא פלסטין". על תושבי הגדה המערבית הוא אומר: "אם הם היו מנסים לגור כאן שנה שלמה, הם בטוח היו שוכחים מכל השטויות בעניין פלסטין".

הוא מעולם לא היה בגדה המערבית ולא מרגיש שיש לו קשר לאנשים שם. חמאס היה בשלטון במשך רוב השנים המעצבות בחיים שלו ושל אַמְנָה. אין להם שום נאמנות כלפי חמאס, והם יודעים שהם לא יכולים לסלק אותו מהשלטון. אבל הם הצטרפו לפעמים להפגנות למען שיתוף פעולה בין חמאס לפתח. לפני כמה שנים היתה הפגנה של צעירים שקראו לשיפור היחסים בין שתי המפלגות. היו שם אנשי חמאס בכל מקום, והם עקבו אחרי המפגינים, צילמו אותם ואיימו עליהם.

עכשיו טאלֶבּ ואַמְנָה נמצאים תחת מעקב תמידי וחיים בתחושת פָּרָנוֹיָה. לכן הם שמחים כל-כך להיות בא-דֵירה, מקום המבטחים הנדיר בעיר עזה שיש בו אשליה מסוימת של שייכות לעולם הגדול והפוגה מן העיניים הבולשות והשופטות. כאן אַמְנָה יכולה להתנהג בטבעיות רבה יותר, כמו בבית, שבו היא יכולה להתלבש כרצונה ולעשות מה שעולה על רוחה.

אַמְנָה מראה לי בטלפון שלה כמה ציורים מעשה ידיה. באחד מהם, דיוקן עצמי, היא עומדת במרפסת של בית דירות בשעה שהעיר עזה עולה בלהבות סביבה. בציור אחר ניבטת מן המסגרת אישה קירחת.

"אמא שלי חולה בסרטן השד", אַמְנָה אומרת, "שלב 3. היא מקבלת כימוֹתֵרַפּיה. יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות".

ואז אני עושה טעות. מאחר שאַמְנָה היא ציירת, ומאחר שאני רוצה להישאר עוד קצת בחברתה ובחברת טאלֶבּ, אני מציע שנלך לגלריה שקראתי עליה. הם מסכימים מתוך נימוס ואנחנו יוצאים מהמלון.

אבל כשאנחנו חוצים את רחוב א-רַשיד, משהו קורה לאַמְנָה. היא כאילו מתכווצת אל תוך עצמה. היא כבר כל-כך קטנה שבקושי אפשר להבחין בה. הכתפיים שלה מכונסות פנימה, כאילו היא מנסה לקפל את עצמה ולהיעלם. אנחנו הולכים לאורך רחוב אבּן-סינא, ומאוד ברור כמה לחץ מופעל עליה במקום ציבורי. נהגי מוניות מאטים ונועצים עיניים. גברים שעומדים בפתח חנויות משגרים לעברה מבטים זועמים. אַמְנָה מתמקמת בין טאלֶבּ לביני, כאילו היא מתחבאת, והולכת בראש מורכן. בסוף, אחרי הליכה שנדמית כמו נצח – אף-על-פי שבפועל לא ארכה יותר מעשר דקות – אנחנו מוצאים את הגלריה, אבל מתברר שהיא סגורה. אנחנו מחליטים לחזור לחוף, למסעדה על שפת הים ליד מלון א-דֵירה. אנחנו מתחילים לצעוד לשם, ועם כל צעד אַמְנָה נרגעת קצת, עד שכפות רגלינו נוגעות בחול. כשאנחנו קרובים, היא שוב מחייכת. אני אומר לה שוב ושוב שאני מתנצל מעומק הלב.

הפעם אנחנו יושבים בחוץ, בבית קפה הומה אדם שנמצא על החול, תחת כיפת השמים. על השולחנות מסוֹככוֹת שמשיות רחבות בצבעים בוהקים. כשאנחנו מתיישבים ואנשים רואים את אַמְנָה, הסועדים האחרים מגלים עניין ומתלחשים בינם לבין עצמם, אבל מהר מאוד הם מפסיקים להתעסק בזה. הסועדים כאן שייכים אומנם לאֶליטה הליברלית, אבל טאלֶבּ ואַמְנָה בכל זאת שונים מהם באופן ניכר. מה גם שלשבת איתי, המערבי היחיד כאן, זו הזמנה לצרות. אבל טאלֶבּ ואַמְנָה לא נבהלים. הם מזמינים מיץ פירות ואַמְנָה מזמינה גם נרגילה. היא האישה היחידה כאן שעושה את זה.

"אתה שואל איך זה להיות מבודדים מהעולם", אַמְנָה אומרת. "אנשים כאן מרגישים בלחץ. אין עבודה. הצעירים לומדים, מסיימים את הלימודים ואז יושבים בבית".

אַמְנָה וטאלֶבּ ביקרו לאחרונה אצל בחורה ששפכה על עצמה בנזין והציתה את עצמה. האישה אושפזה בבית חולים עם כוויות בדרגה 3 בכל גופה.

"כל הפנים שלה היו שרופים", מספר טאלֶבּ. "אפשר היה לראות רק את העיניים שלה. היא לא היתה מסוגלת לדבר, אז אמא שלה דיברה בשמה. היא לא הסכימה להודות שזה היה ניסיון התאבדות".

"התאבדות זה מעשה מביש ואסור לפי חוקי האיסלאם", מוסיפה אַמְנָה.

"חוץ מזה, בחמאס לא רוצים שייוודע שאנשים מציתים את עצמם", אומר טאלֶבּ. "הסיפורים המוּכּרים בתקשורת הם של אנשים שמתאבדים לעיני אחרים". הוא מזכיר מקרה של אדם שטיפס לגג הבניין הכי גבוה בעזה ואיים שיקפוץ למטה אם הרשות הפלסטינית לא תעלה לו את השכר.

"בסוף שיכנעו אותו שייתנו לו העלאה בשכר, שהוא יכול לרדת", ממשיכה אַמְנָה.

"אחר-כך בטוח דפקו אותו", אומר טאלֶבּ.

"יש עוד דרך להתאבד", אומרת אַמְנָה. "אנשים לוקחים טְרָמָדוֹל [אוֹפּיוֹאיד, תרופה לשיכוך כאבים]. מבריחים את זה לרצועה ואנשים מתמכרים לזה".

"לפני חמאס", אומר טאלֶבּ, "אף אחד לא שמע על טְרָמָדוֹל. אבל אז התחילה ההשתלטות של חמאס על הרצועה, ועכשיו כולם יכולים להשיג טְרָמָדוֹל".

לפי ההנחה הרוֹוחת, לחמאס היה חלק בהברחת טְרָמָדוֹל לתוך עזה, ואנשי חמאס מרוויחים מן הסחר בתרופה. אנשים חושבים כבר הרבה שנים שחמאס יודע גם על ההברחה של חשיש ושהוא מרוויח מזה. בעזה אומנם קשה למצוא אלכוהול, אבל חשיש יש בכל פינה.

"אנשי חמאס אוהבים למכור הרבה חשיש ולקבל הרבה כסף בתמורה", אומר טאלֶבּ.

בזמן שהם מסבירים את הקשר בין חמאס לחשיש, אני שולח מבטים מודאגים לצדדים. אנחנו מוקפים בסועדים שיושבים במרחק של לא יותר ממטר וחצי מאיתנו.

"אף אחד כאן לא מבין אנגלית", אומר טאלֶבּ.

"אם הם היו מבינים מה שאנחנו אומרים, זה היה הסוף שלנו", אומרת אַמְנָה, אבל לא ניכר שהיא מודאגת.

אנחנו מדברים על פתרון שתי המדינות, על האפשרות לחבר איכשהו את הגדה המערבית לרצועה.

"ברור שזה יכול להיות טוב בשביל תושבי הרצועה", אומרת אַמְנָה. "יהיה להם חופש תנועה. אבל בעצם זה לא חופש תנועה. זאת פשוט הרחבה של הכלא".

אני שואל אם חמאס מבטיח שהמצב ישתפר.

"הם אומרים את זה כבר עשר שנים", עונה אַמְנָה. "כל מלחמה הם אומרים שנגמור עם זה. ושיהיה לנו שדה תעופה. ואז המלחמה מסתיימת וכלום לא קורה".

טאלֶבּ מביט סביב על בני עמו, שהשמשיות העליזות צובעות את פניהם בכחול, באדום ובצהוב. מאחור נשקף הים התיכון הבוהק. "אנחנו לא יותר מאשר חיות בכלוב. הם פשוט מאכילים אותנו כדי שנישאר בחיים".

 

7.

בעיר עזה יש בית-ספר למוזיקה שנמצא בלב שכונה של בתי מגורים וחנויות. חאזם קבע להיפגש כאן עם חברי להקת סוֹל, שאת המופע שלהם ראינו לפני כמה לילות. מכניסים אותנו לחדר חזרות נוח בקומה השנייה. הקירות הצבועים בצבע כחול-ירקרק מכוסים בכלי נגינה כמו עוּד וקלידים וטמבּוּרין. באחת הפינות יש מערכת תופים, ובחדר כולו פזורים כיסאות ושולחנות בית-ספר. ליד אחד הקירות יש גליל קַלְקַר לבידוד אַקוּסטי, שעדיין לא הותקן.

נמצאים כאן שלושה מחברי להקת סוֹל. וָסים עַלי, הקלרניתן של הלהקה, הוא בחור בן עשרים, סטודנט למינהל עסקים. שׂערו מסופר קצר ומרוח בג'ל והוא לובש חולצת כפתורים בצבע תכלת ומכנסיים אפורים. בהופעה שראינו הוא ניגן בקלרינט, אבל זה לא הכלי הראשון שלו. בגיל שתים-עשרה הוא התחיל לנגן בחֵמֶת-חלילים, ואחר-כך למד לנגן על כל מיני כלים דומים פחות או יותר, למשל אקורדיון, או כל כלי נשיפה שהיה בסביבה. לפני חודש הוא מצא קלרינט בבית-הספר למוזיקה והחליט ללמד את עצמו לנגן בו. למיטב ידיעתו, זה הקלרינט היחיד ברצועה, והוא הקלרניתן היחיד.

פארֶס אַנְבַּר, נגן כלי ההקשה של הלהקה, הוא בחור גבוה ורזה עם כרבולת של שיער שחור שצומח לגובה וגולש על הצד הימני של פניו. הוא לובש וֶסט מעל חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס. הוא יושב על כיסא תלמיד ברגליים מקופלות, כאילו יש שם תוף. הוא בן תשע-עשרה וגם הוא לומד מינהל עסקים. יחד עם וָסים הם מצליחים להיזכר באדם אחד בלבד בכל הרצועה שמתפרנס כמוזיקאי, כך שברור להם שהסיכויים קלושים. בייחוד בהתחשב בעובדה שחמאס הפסיק את ההופעה שלהם כעבור שעה.

מאגֶ'ד עַנְתַר, מנהל הלהקה והאמרגן שלה, יושב לצידם שמוט כתפיים וזהיר, כמו נער בירכתי הכיתה. הוא צעיר עם פני ילד ורעמת שיער שחור. הוא בדיוק חזר מתחנת המשטרה, שם נחקר בנוגע למופע.

"עשינו טעות", אומר מאג'ד. "בהתחלה היו לנו הזמנות מודפסות וחילקנו אותן. אבל אז, שתים-עשרה שעות לפני המופע, פירסמנו את זה גם בפייסבּוּק, ויותר מדי אנשים הגיעו".

המופע תוכנן במשך חודשים. בהתחלה, מאג'ד והלהקה התכוונו לקיים את המופע במקום בשם Roots, שהוצע להם בחינם. אבל באותו מקום התקיימה זמן קצר קודם לכן תצוגת אופנה, שבסופו של דבר לא מצאה חן בעיני חמאס. לכן אנשי חמאס הציעו שהלהקה תערוך את המופע בבניין הסהר האדום. חברי הלהקה שילמו איש-איש מכיסו עבור שכירת המקום החדש, 1,300 דולר בסך-הכל, סכום שווה-ערך למה שכל אחד מהם עשוי להרוויח בשנה. מאג'ד והלהקה החליטו שהכּניסה למופע תהיה חופשית, שזה יהיה אירוע חשיפה שיקדם את הפירסום של הלהקה. זה היה הימור יקר.

"קיווינו שיגיעו למופע נציגים של אירגונים לא-ממשלתיים, יראו מה אנחנו עושים ואולי ירצו לשתף איתנו פעולה בעתיד", מסביר מאג'ד.

אחרי שווידְאוּ שהאולם מקובל על חמאס, חברי הלהקה התבקשו להגיש רשימה מדויקת של שירים. השירים שהם התכוונו לבצע באותו מופע נטוּ מעט יותר לכיווּן של מוזיקה רומנטית פּוֹפּוּלרית בעולם הערבי. אחרי עליית חמאס לשלטון צומצמו מאוד מופעי המוזיקה לקהל הרחב. במופעים המעטים שהתקיימו הותר לבצע רק שירים פּטריוֹטיים שמהללים את חמאס ואת פלסטין. מאג'ד והלהקה קיווּ להקלה זמנית בהגבלות, ולכן הרחיבו קצת את היריעה ברשימת השירים. להפתעתם הרבה, הבקשה שלהם אושרה.

"אני לא חושב שהבעיה היתה בשירים", אומר מאג'ד.

הבעיה היתה גודל הקהל. האתר שנשכר התאים לקהל של חמש מאות איש, אבל הגיעו שמונה מאות. מאג'ד אמנם התרוצץ ופיקח כמיטב יכולתו, אבל מאחר שהיו שם כל-כך הרבה אנשים, אי-אפשר היה לשלוט בהתנהגות של כל הצעירים. היתה הסכמה בין להקת סוֹל לחמאס שתהיה הפרדה בין גברים לנשים, ושהצופים לא ירקדו או יזוזו בכיסאות באופן שעלול להתפרש כהתנהגות מינית. אבל הקהל התחיל להתערבב, למחוא כפיים בהתלהבות רבה מדי, ולהתנועע יותר מדי תוך כדי ישיבה.

"בשלב מסוים", מספר מאג'ד, "אישה אחת עלתה לבמה ולקחה את המיקרופון. לא היכרנו אותה ולא היה לנו מושג מה היא רוצה לומר. היא נעמדה מול הקהל וביקשה מהאנשים להירגע ולהיות בשקט. היא ראתה תנועות מסוימות בקהל ולא רצתה שיפסיקו את המופע באמצע".

אבל שעה אחרי תחילת המופע, הטלפון של מאג'ד צלצל. "זה היה מספר פרטי. הוא אמר לי להפסיק את המופע. ניסיתי להסביר לו, לשאול אותו למה, מה לא בסדר. 'זאת התנהגות לא מוסרית, אין הפרדה בין גברים לנשים', הוא אמר". מאג'ד ניתק. הלהקה עדיין המשיכה לנגן. הקהל עדיין היה משולהב. עד אותו רגע המופע היה הצלחה אדירה, אבל בלית ברירה הוא עמד להפסיק אותו.

הוא חשב על הזמן הרב שהם הקדישו לתיכנון המופע, על הכסף הרב שהשקיעו. הם לא יקבלו אותו בחזרה. "ההתרגשות היתה גדולה", הוא אומר עכשיו. "לחברי הלהקה היו כמה קרובי משפחה חולים, או כאלה שמתו. אמא של אחד החברים מתה זמן קצר קודם לכן. אמא של חבר אחר אושפזה בבית-חולים באותו יום לצורך ניתוח. לאחר היתה אחות מאושפזת בבית-חולים". ארבעה-עשר חברי הלהקה עבדו בצוותא כל-כך קשה והקריבו כל-כך הרבה, ועכשיו, אחרי שעברה רק שעה מהמופע שתיכננו במשך שנה, הכל נגמר.

"רציתי להתעלם מהשיחה", הוא אומר, "אבל היו שם שוטרים בלבוש אזרחי, והם אמרו לי שאנחנו חייבים להפסיק. הם היו בכניסה, והם התקדמו אלינו, ועצרנו את המופע".

"הם התקשרו אלי היום", מאג'ד ממשיך, "וביקשו ממני לבוא למשרד. הלכתי לשם. הם רצו להסביר מה קרה. הם היו אדיבים, למען האמת. הם התייחסו אלי בכבוד. הם ביקשו שאחתום על התחייבות שלא אארגן שום מסיבה בלי לקבל היתר מראש".

למרות שבראשית הדרך חמאס נתן היתר לקיום המופע, מאג'ד לא סבור שיש הקלה בהגבלות ברצועה. "שום דבר לא משתנה", הוא אומר. ואין ערובה שהלהקה תורשה בעתיד להופיע בציבור. בינתיים הם יכולים להתאמן כאן, בחדר הקטן הזה, והם יכולים להעלות לרשת שירים שכבר זכו לאישור. רוב המעריצים שלהם נמצאים מחוץ לרצועה. אבל הסיכויים של מישהו מן מהצעירים המוכשרים האלה להופיע מחוץ לרצועה הם קלושים ביותר.

כשאני נפרד מהם, מאג'ד נותן לי כרטיס ביקור ועלון פרסומת, זה שהם חילקו לפני המופע.

בעלון כתוב ש"חברי הלהקה לא חוסכים מאמץ כדי להשיג את מטרתם ולהישאר כפי שאנחנו עכשיו. אחרי ארבע שנות פעילות יש עוד דברים רבים שממתינים בקנה, וזו ההוכחה שאנחנו נחושים להעביר לבני עמנו מסר של אהבה ושלום עטוף בצלילי תקווה".

> פה חשדתי: כשטוקבקיסטים דואגים ללהט"ב פלסטינים

צעירים מתאמנים בפארקור בעזה (אקטיבסטילס)

לטאלֶבּ אין רישיון נהיגה בתוקף, והוא ואַמְנָה חושבים שאם אישה ללא כיסוי ראש תנהג במכונית, זה ימשוך יותר מדי תשומת לב. לכן הם מחליטים שאני אנהג במכונית שהם שאלו מחבר. הנהיגה בעזה לא קלה. בצמתים אין רמזורים, אין תמרורי עצור, בעצם אין תמרורים בכלל, כך שבכל צומת צריך להשתחל איכשהו דרך ארבעה נתיבים. בכל צומת, הנהג הכי בטוח בעצמו הוא זה שיצליח לחצות.

אנחנו נוסעים ברחובות עזה ואז מאיצים לאורך הכביש המהיר הפנימי שנסלל במימון ממשלת קטאר, עד שאנחנו מגיעים לכפר קטן עם בתים מבטון ושם פונים מזרחה. אנחנו נוסעים כמה קילומטרים ישר לכיווּן ישראל, עוברים את הכפר האחרון ונכנסים לשטח חקלאי. אנחנו נמצאים עכשיו כמה מאות מטרים מהגבול המבוצר עד אימה. זה עלול להלחיץ, אבל טאלֶבּ ואַמְנָה רגועים והיום בהיר ותכול-שמים, כך שזה נראה כמו טיול מהנה באזור כפרי. אבל מהר מאוד אנחנו מבחינים במחסום הנמוך שלפנינו, בכמה מגדלי שמירה, בפס שחור בַּמקום שתעלת המגן עוברת בו, בתיל דוקרני.

דרך העפר שאנחנו נוסעים בה מסתיימת, ואנחנו פונים שמאלה ונוסעים צפונה לאורך כביש מאובק שעובר בין שטחים חקלאיים. לפנינו ניצב מגדל שמירה של חמאס. "תוריד את המצלמה שלך", מורה לי טאלֶבּ. זאת הפעם הראשונה מאז שנפגשנו שהוא או אַמְנָה נראים מוטרדים מחמאס. אנחנו עוצרים בעמדת הבידוק. טאלֶבּ יוצא מהמכונית, מסביר לחיילים מי אנחנו ומה אנחנו עושים שם, ואז אנחנו ממשיכים בדרכנו.

כעבור חצי קילומטר בערך אנחנו עוצרים במיתחם מגודר רעוע, עם עשבים שוטים שצומחים פרא ומכונות שבורות שזרוקות ברחבי השטח. מתוך הבית מגיח גבר שזוף מאוד, קטן-ממדים וכחוש אבל שרירי וחסון. זהו ג'מאל. הוא שוקל לא יותר מחמישים וחמישה קילוגרם. כובע רחב-שוליים עם פסים אופקיים באדום-לבן מֵצֵל לו מעט על הפנים השזופים, שקמטים עמוקים חרוצים בהם, ועל העיניים הלגלגניות. הוא לובש חולצת-טי משומשת, שבמקור יוּצרה על-ידי מתנחלים בגדה המערבית, ובשביל מתנחלים. על החולצה מודפסת קריקטורה של יהודי חסיד, עם הכיתוב "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" בעברית. זאת מזכרת מהתנחלות בשם עתניאל. ג'מאל מודע לאירוניה בכך שחקלאי עזתי לובש חולצה מהתנחלות ישראלית, ולא איכפת לו.

אנחנו יושבים על כיסאות מתקפלים בחצר שלו, והוא מצביע על שלושה אפרוחים זעירים בני-יום. הם נמצאים בתוך קופסה שמונחת למרגלות הכיסא שלי, ובשלושים הדקות הבאות הם לא מפסיקים לדרוך אחד על השני כדי להגיע אל כלי המים שג'מאל הניח בקצה הקופסה. כמה עשרות סנטימטרים מן האפרוחים שאך נולדו יש אנדרטה גדולה שנראית כמו קבר. היא מכוסה בבקבוקי פלסטיק, בדליים ובחלקי מכונות.

"איך אתם שותים את התה?" ג'מאל שואל אותנו.

הוא נעלם לתוך חשכת הבית הנמוך שלו, ואני שואל את טאלֶבּ אם הוא יודע למי מיועדת האנדרטה.

"זה לזכר חבר שלו מאיטליה", אומר טאלֶבּ. "ויטוֹריוֹ אַריגוֹני. קיצונים רצחו אותו". אַריגוֹני, עיתונאי איטלקי ופעיל זכויות אדם, הגיע לעזה ב-2008 כדי להשתלב בתנועת הסוֹלידריוּת הבינלאומית הפלסטינית. על הזרוע הימנית שלו היתה מקועקעת המילה "התנגדות" בערבית, והוא היה אחד הפעילים על הספינה ההוּמניטרית הראשונה במשט ששבר את המצור הישראלי על עזה. מאוחר יותר הוא נפצע משֶבֶר זכוכית כאשר שימש מגן אנושי על סירת דיג עזתית. הוא התגורר במשך שבועות ארוכים אצל ג'מאל ופעל למענו ולמען חקלאים אחרים.

באפריל 2011 נחטף אַריגוֹני על-ידי אירגון לא מוכר עד אז, שקרא לעצמו ה"בריגדה של בן-הלוויה האמיץ של הנביא מוחמד בִּן מַסְלָמָה". אנשי האירגון דרשו חילופי אסירים עם וַליד אל-מַקְדַסי, קיצוני סַלַפי שהיה עצור בידי מימשל חמאס בעזה. אבל במהלך המשא-ומתן, ולפני שפג האוּלטימטוּם שהציבו החוטפים, אַריגוֹני נרצח. שני גברים עזתים הואשמו ברצח ועדיין נמצאים בכלא. חמאס וקבוצות איסלאמיות בפלסטין ובעולם כולו גינו את הרצח.

ג'מאל חוזר כשבידיו מגש, ואנחנו שותים תה חם בחצר הקרירה והמוצלת שלו בשעה שהוא מגולל באוזנינו גירסה מקוצרת של סיפור חייו. הוא בן חמישים ושבע והוא נולד במשק חקלאי. אבא שלו חי עד גיל תשעים, כך הוא מספר, ושניהם יחד צברו מאה וחמישים שנות ידע בחקלאות. כשאביו היה ילד, המשפחה עיבדה שטח של עשרת אלפים דונם. רצועת האדמה שלהם השתרעה מהמקום שאנחנו יושבים בו הרחק לתוך השטח שכיום הוא חלק ממדינת ישראל. כשאביו היה צעיר, הוא היה בשדה עם אחד החמורים של המשפחה. פתאום נשמעו צעקות והתחילה מהומה. זאת היתה מלחמת 1948. המשפחה שלו גורשה לעזה ואיבדה את רוב האדמה שלה. עכשיו יש לג'מאל שטח של עשרה דונמים בבעלותו, והוא חוכר שלוש מאות דונמים נוספים. הוא מגדל קישואים, ענבים, אבטיחים, שקדים, פלפלים ירוקים, עגבניות וחיטה.

אנחנו שואלים אותו על הפשיטות של צה"ל. הוא מושך בכתפיים. אין לו בעיה איתם. "התקשורת משקרת", הוא אומר. הדחפורים לא הרסו שום דבר, הוא אומר. הוא לוקח את הפנקס שלי ומצייר תמונה. "זה הגבול", הוא אומר ומשׂרטט קו ישר לאורך הדף. לידו הוא מצייר את אזור החיץ שרוחבו מאה מטרים. הדחפורים, הוא אומר, נכנסים לאזור החיץ כדי לנקות אותו מפסולת ומצמחייה. הוא אומר שהנוכחות שלהם שם היא לא דבר חדש ושזו לא בעיה; כך הוסכם בין שתי הממשלות. "זה בסדר. אנחנו רואים אותם, הם לא נשארים שם. אין בעיה".

אבל יש לו בהחלט בעיה עם המדיניות החדשה של הישראלים לרסס קוטלי עשבים על החיטה שלו כדי לעצור את הצמיחה שלה. אנחנו מטיילים בשדות, פוסעים בין שורות של קישואים על גבי רשת ענקית של צינורות השקיה שחורים שג'מאל יכול להפעיל מהטלפון החכם שלו. כשאנחנו מגיעים לחיטה, הוא מראה לנו את הגבעולים שגובהם כמחצית מהגובה התקין בעונת הקציר. הם אמורים להיות בגובה מטר, הוא מסביר, אבל בגלל קוטלי העשבים, הם מגיעים רק לגובה של ארבעים סנטימטר.

"הם לא רוצים ששום דבר יצמח לגובה", הוא אומר על הישראלים. "לא עצים, לא יבולים". הישראלים התחילו לרסס את האדמה שלו לפני כשנה וחצי. הוא התלונן בפני כל גורם אפשרי, כולל הצלב האדום הבינלאומי, אבל זה לא עזר לו. אנחנו עומדים בין גבעולי החיטה מעוכבי-הצמיחה ומשקיפים לעבר הגבול. בינינו לבין גדר הגבול משתרע שדה של פרחים צהובים. ג'מאל חופן בכף ידו גרעיני חיטה שניפה, ועכשיו הוא משליך אותם על הארץ.

הקירבה אל הגבול לא מוסיפה לו שלווה לחיים. הוא שומע כל הזמן יריות של חיילים ישראלים שמזהירים את אלה שמתקרבים אל הגבול. אחרי החשיכה ג'מאל לא יכול להסתובב מחוץ לבית, ברגל או במכונית. בלילה סביר שהחיילים ששומרים על הגבול יזהו כל תנועה כאיום, ולכן הוא והחקלאים האחרים באזור נשארים בבית. משום כך הוא גם צריך להפעיל את מערכת ההשקיה באמצעות הטלפון. מסוכן מאוד לפתוח ידנית את המים בלילה.

אף-על-פי-כן, הוא הצליח איכשהו לבנות לעצמו חיים במקום הזה. הוא גידל כאן ארבעה-עשר ילדים, שחלקם עדיין לומדים בבית-ספר יסודי. בין הילדים הבוגרים שלו, שלושה מן הבנים לומדים לדבריו במכללה, ושלוש מן הבנות התחתנו ועזבו את הבית. חוץ מזה, הוא אומר, "יש לי שני בנים טיפשים שהם חסרי השכלה".

יש לג'מאל מין חוש הומור כזה, בוטה וציני. מאחר שהוא בז לכולם פחות או יותר באותה מידה, אי-אפשר שלא לחבב אותו. במהלך השעות שאנחנו נמצאים במשק שלו, הוא מתייחס באותה מידה של זלזול אל הישראלים, אל הנשיא אוֹבּמה והנשיא קרטר, אל הקונגרס האמריקני, אל סין, אל רוסיה, ואל כל אחד אחר שמתיימר לפעול להשגת שלום באזור. יש בו סַרְקַזְם של אדם שראה כבר הכל ושכולם איכזבו אותו. עושה רושם שחמאס הכי בזוי בעיניו. "הם לא עושים שום דבר. זאת לא הממשלה שלנו". כשאני שואל אם הם עוזרים לחקלאים באיזו שהיא צורה, על-ידי מענקים ממשלתיים, מכסי מגן או ציוד, הוא נוחר בבוז: "לא. חמאס, הם שוחטים אותנו".

חקלאי פלסטיני עובד בשדות הסמוכים לגבול המזרחי של עזה. עמדות הצבא הישראלי נראות מרחוק בצד שמאל (ראיין רודריק ביילר/אקטיבסטילס)

חקלאי פלסטיני עובד בשדות הסמוכים לגבול המזרחי של עזה. עמדות הצבא הישראלי נראות מרחוק בצד שמאל (ראיין רודריק ביילר/אקטיבסטילס)

בדרך אל הבית שלו אנחנו עוברים ליד טרקטור מקולקל שעל המושב שלו פזורים תרמילי קליעים. השטח זרוע תרמילי קליעים, וחורי קליעים מנקדים את קיר הבית שפונה אל הגבול. בעימות של 2014 פשטו על המשק שלו טנקים וחיילים ישראלים. הם דרסו את היבולים שלו והרגו את חיות המשק. "זה היה כמו הירושימה", הוא אומר. כשהמלחמה הסתיימה לא היו מים או חשמל במשך שלושה חודשים. כוחות עזתיים נאלצו לסרוק את השטח כדי לוודא שלא נשארו בו אמצעי לחימה שעלולים להתפוצץ. בשביל ג'מאל התוצאה היתה שעוֹנה חקלאית שלמה ירדה לטמיון.

בדרך בחזרה אל הבית אנחנו חוצים שדה תירס קטן. הגבעולים גבוהים הרבה יותר מן החיטה הגמדית. אני שואל את ג'מאל מה הישראלים חושבים על זה.

"שילכו לעזאזל אם זה לא מוצא חן בעיניהם", הוא אומר. "אם זה היה תלוי בהם, לא היינו מגדלים כאן שום דבר".

 

8.

ללכת לבד ברחובות העיר עזה זהו מבחן ליכולתה של הנפש לתת אמון. בוקר אחד אני יוצא מא-דֵירה ושם פעמי אל המָרינה. אני עובר ליד המגרש הריק. הבוקר יש שם חבורת פועלי זבל שמפַנה הריסות, צמיגים ישנים ופסולת. ברחוב א-רַשיד פועלים אוספים גללי סוסים ועטיפות ממתקים. מאיפה שהוא נשמע קליק-קליק של חמור שמושך עגלה. העיר עדיין שקועה בשינה.

גם אמש היו חגיגות, עם שפע של שמחה ובלגן. היו תהלוכות חתונה. היתה קבוצה של שבעה גברים רכובים על סוסים, שאולי היו בדרך לאחד מאולמות החתונה. היו חבורות צעירים, קבוצות נשים, זוגות מבוגרים שיצאו לטיול רגל רומנטי. היה השאון הרגיל של רכבי תלת-אופן ואופנועים. הנערים המתבגרים הרכובים על אופנועי השטח. חיי הלילה השוקקים, המוארים באורות ניאון, של סופשבוע בעיר עזה.

והיה גם האוטובוס. מהמיטה שלי במלון שמעתי המולה וניגשתי לחלון. ראיתי אוטובוס תיירים שעצר בפתח המגרש הריק. לפניו היתה מכונית קטנה. התנועה מאחורי האוטובוס נעצרה בגלל ויכוח שגלש למריבה. בהתחלה היה נדמה שהריב הוא בין נהג האוטובוס לנהג המכונית; היה ברור שקרתה תאונה. אבל מהר מאוד כבר היו שם חמישה גברים שדחפו והתווכחו. ואז עשרה גברים במעגל מסתחרר, כמו הוּריקן אנושי שהולך וגדֵל. ואז עשרים איש. ואז חמישים. הם נהרו מהנתיבים צפונה אל הנתיבים דרומה. התנועה בצד הזה של הכביש המהיר נעצרה, והתנועה צפונה התחדשה. עכשיו חמישים האנשים התקהלו על המדרכה בצד השני וההתכתשות ביניהם הלכה והתגברה. צפיתי בהם במשך עשרים דקות תמימות, עד שההמון סוף-סוף נרגע והתפזר. איש לא נפצע.

ואז התחילו הזיקוקים. בהתחלה זה נשמע כמו אש מרגמות. אחר-כך חשבתי שזה ירי ממקלעים. אבל לא, אלה היו זיקוקים. זיקוקים בלב העיר עזה. הם היו רועשים ואדומים. זה נראה הזוי. הם האירו את השמים מעל "ספינת האהבה" ומעל החוף שהופצץ שנתיים קודם לכן.

אבל אז, כמו בלילה הקודם וכמו בכל לילה, בשעה עשר בדיוק השתררה דממה. אין עיר בעולם שהיתה מקיימת עוצר במהירות כזאת ובצייתנות כזאת, אלא שכאן זה לא עוצר רשמי. סביר להניח כי זוהי הסכמה-שבשתיקה, הבנה שהושגה בין צעירי עזה, שרוקדים ושרים בין כותלי בית הכלא שלהם, לבין ההורים הרוגנים-ורוטנים וחסרי-האונים שלהם: חמאס.

העיר ממשיכה להתעורר עם בוקר. סוחרים מטאטאים את המדרכות בפתחי החנויות. שני ילדים מיידים אבנים אחד בשני. אני חולף על פני כמה בניינים ברחוב א-רַשיד ורואה לפני קבוצת שוטרים ואנשי אל-קסאם. כדי להגיע למָרינה, אצטרך לעבור דרכם. אני סופר שנים-עשר שוטרים במדים כחולים, מגפיים שחורים וכובעים כחולים. הם מתגודדים באופן חופשי, כמה מהם יושבים על ספסל. לידם עומדים שני חיילים רעולי-פנים עם רובי קלשניקוב. אני חולף על פני כל אלה ומעמיד פנים שאני בן המקום ושאני שקוע לגמרי בעניינים שלי. אין לי מושג אם אני אמור להיות מודאג יותר או פחות.

אני מגיע למָרינה ומתמקם ליד המבדוֹקים היבשים. משם אני צופה בדייגים, רובם במכנסי טְרֵינינג וסנדלים, שקועים בעבודה על הסירות שלהם. מרחוק נשמע צליל פטישים שעושים תיקונים, והרשרוש הצורמני של מישהו שמשייף גוף ספינה בנייר זכוכית. בנמל נשמע הזמזום השקט של מנועים חיצוניים. כלי שיט עוזבים את המָרינה ומפליגים אל הים התיכון כדי לדוג בו כמה דגים, למרות שלל הסכנות שאורבות להם שם: ירי מקלעים, פציעה, מעצר, ואפילו מוות. היום אפרורי וערפילי. אי-אפשר להבחין בקו האופק מעבר למרינה.

 

9.

בערב, כשאני בדרך אל הבית של טאלֶבּ ואַמְנָה, השאלה היחידה היא: מה להביא? יין לא בא בחשבון, ואין בסביבה מקום שאפשר לקנות בו משהו מתוק. נמצאים איתי שני מכרים חדשים, העיתונאי הבריטי דוֹן מֶקינְטַייר, וסילביה אוֹסְטְבֶּרְג מוֹראלֶס, המנהלת השוודית-גוואטמלית של משרד קרן הסיוע של העם הנורווגי ברצועת עזה. דוֹן, גבר ג'נטלמני בשנות השישים לחייו, נכנס ויוצא באופן קבוע מעזה כבר יותר מעשר שנים. בסוף אנחנו מחליטים לקנות זר פרחים.

אבל ראשית אנחנו צריכים לעצור בדירה של סילביה. היא גרה בבניין רב-קומות ברחוב א-רַשיד, עם נוף מרהיב אל הים ואל המרינה. הדירה המרוּוחת והמעוצבת שלה נראית כמו מקום מגורים אופייני של מנהלת מצליחה בכל עיר משגשגת בעולם. הבניין הזה ודומים לו נבנו בתקופה אחרת, אוֹפּטימית יותר. עכשיו אספקת החשמל לא סדירה וכמות המים הזורמים לא מסַפּקת את התצרוכת האנושית. הרחק מתחתינו אפשר להבחין ברוכלים ובאנשים הפוסעים לאורך הטיילת, המראֶה שנגלה לעיני ביום הראשון עם חאזם. מנקודת התצפית הזאת מתבהרת באופן מוזר האפשרות לראות את העיר עזה כאתר נופש על שפת הים. הים יפהפה, הערב יורד, והשמש השוקעת צובעת את השמים בשלל גוונים של כתום ואדום.

המעלית פעלה כשעלינו לדירה שלה, אבל עכשיו, כשאנחנו צריכים לרדת, היא מושבתת. החשמל נפסק. אנחנו יורדים ברגל חמש קומות. אין לנו מושג אם יהיה חשמל כשנגיע לבית של טאלֶבּ ואַמְנָה, ואם היתה להם אפשרות לבשל.

אנחנו עוצרים בחנות קטנה ליד הבניין של סילביה כדי לקנות זר פרחים. החנות נראית כמו חנות של כל-השנה-יום-האהבה. כולה צבועה בצבעי אדום-לבן-ורוד ועמוסה פרחים וכרטיסי ברכה ודוּבּוֹנים. אנחנו קונים זר קטן של ורדים לבנים. כשאנחנו יורדים במדרגות בדרך החוצה מהחנות, אישה זקנה בבגדים ישנים ובלויים, בלויי סחבות ממש, דוחפת לדוֹן לפרצוף זר קטן של עשבים. היא מבקשת שקל אחד, כעשרים וחמישה סנט, עבור הזר כולו. דוֹן משלם לה ואנחנו נכנסים למכונית של סילביה.

סילביה היא מנהלת מזן נדיר של אירגון לא-ממשלתי. היא נוהגת במכונית בעצמה ומסתובבת בלי מאבטחים. אנשי האו"ם, חברי אירגונים לא-ממשלתיים ונציגים דיפלומטיים פועלים בדרך כלל עם מעטפת הדוקה של אבטחה סביבם. הם נוהגים לזנק במהירות ממכוניות אל מיתחמים מגודרים, מתוך הנחה שמישהו עלול לפגוע בהם בכל רגע. אבל לא ברור אם אכן נשקפת כאן סכנה אמיתית לאנשים מסוגנו. ישנם הקיצונים למיניהם, חסרי-העכבות והלא-צפויים, שרצחו את ויטוֹריוֹ אַריגוֹני. כך או אחרת, סילביה נוהגת כאילו היא בשוודיה, בביטחון מלא ובלא מורא.

> המוצלח בילדינו: למה לא הצטרפתי לחגיגות ה-50 לכיבוש?

בתים שנחרבו. המתקפה על עזה בקיץ 2014 (אן פאק/אקטיבסטילס)

בתים שנחרבו. המתקפה על עזה בקיץ 2014 (אן פאק/אקטיבסטילס)

מוּראד, אחיו של טאלֶבּ, הוא בחור יפה-תואר בן עשרים וחמש. דון, סילביה ואני יושבים שלושתנו על הרצפה בדירה של טאלֶבּ ואַמְנָה, בזמן שמוּראד מחפש במחשב שלו סרטון שמראה איך בזמן העימות בין ישראל לחמאס ב-2014, הוא הציל את חייו של קתולי זקן כשהיה מטושטש לגמרי מחשיש.

"הייתי מה-זה מַסְטוּל", אומר מוּראד.

הדירה רחבת-ידיים ונקייה. היא נמצאת בקומה השמינית של בניין שמאכלס בעיקר משרדים של חברות תקשורת. אחרי ארוחת ערב שכוללת נקניקיות, קישואים ממולאים ואורז, אנחנו מתבוננים החוצה דרך החלונות שמהם צפו טאלֶבּ ואַמְנָה בהפצצות ב-2014, ואַמְנָה מראה לנו את הציורים שלה, אלה שראיתי בטלפון הנייד שלה. במבט מקרוב, הציור שלה שמתאר את המצור מוחשי וחי יותר מכל תצלום של ההפצצות.

עכשיו מוּראד הצחקן ובעל העיניים הגדולות מנסה למצוא קטע מצולם שמתעד הופעה שלו בחדשות המקומיות. ההפצצות על העיר עזה נמשכו שבועות, ומוּראד, כמו עזתים רבים אחרים, חי בתחושה מתמדת שהוא עומד למות. הישראלים כיוונו את הפצצות למטרות צבאיות, אבל גם שיטחוּ בניינים שלפי המידע שברשותם התגוררו בהם פעילי חמאס.

לישראלים יש רשתות מודיעיניות נרחבות בעזה, כך שלא קשה להם לדעת איפה מתגורר בכיר כלשהו בחמאס. בעימות של 2014 הם הרסו לא פעם בתים כאלה עד היסוד. ברוב המקרים הבכיר בחמאס גר בבניין דירות שאיכלס מאות אנשים נוספים, אבל הישראלים, שרצו להעניש אותו, הפכו מאות אנשים נוספים לחסרי-בית.

כשהם משַטחים בניין כזה, הם בדרך כלל לא מתכוונים להרוג את פעיל חמאס. למען האמת, הנוהל הצה"לי העכשווי, המכונה בשם "הַקֵש בגג", הוא להתקשר לדיירי הבניין לפני ההפצצה ולהזהיר אותם, או לשגר טיל אזהרה קטן. המדיניות הישראלית החדשה הזאת, שהונהגה בזמן העימות של 2014, נועדה להפחית את הפגיעה בחפים מפשע. לפי הנוהל, היו מתקשרים לאיזה דייר בבניין ומודיעים שיש לעזוב את הבית בהקדם האפשרי, ושהוא מתבקש למסור זאת לכל הדיירים האחרים. ואז, כעבור חמש-עשרה דקות, טיל היה פוגע בבניין ומפיל אותו.

לילה אחד ב-2014 ישב מוּראד בבית של חבר, לגמרי מַסְטוּל, כשפתאום התקשר אליו חבר. הוא אמר לו שעומדים להפציץ בניין דירות בקירבת מקום. מוראד חשב על אדם זקן שהוא מכיר, שגר ליד הבניין שאותו עמדו לשַטח. הוא ידע שהאיש הזה לא יספיק לצאת מהבית בזמן (הישראלים אומנם הזהירו את דיירי הבניין, אבל לא את דיירי הבניינים הסמוכים).

אז מוּראד קם, עדיין מסומם, בקושי מתַפקד, ורץ אל הבניין. הוא בדק בטלפון שלו מה השעה. נותרו לו כשש דקות עד שתתחיל התקיפה האווירית. הוא רץ אל תוך הבניין, עלה בשיא המהירות שמונה קומות ודפק בשצף-קצף על דלתו של האיש. לבסוף האיש הופיע, מטושטש לגמרי. לא היה לו שמץ של מושג שהבניין שלו עומד להיחרב תוך דקות. מוּראד רץ איתו במורד המדרגות והם יצאו החוצה אל הרחוב.

אנחנו יושבים על רצפת הדירה של טאלֶבּ ואַמְנָה וצופים במסך של המחשב הנייד שלו. בסוף מוּראד מוצא את הקטע מהחדשות. רואים בו שריפה ואמבולנסים ואת לוחמי האש של ההגנה האזרחית בעזה. ואז רואים את מוּראד צועד לאורך הרחוב, פניו מוארים באור הבוהק של המצלמה ולצידו אדם זעיר, קירח, ששוקל לא יותר מארבעים וחמישה קילוגרם ונראה המום ומבועת. בקטע המצולם מוּראד לא נראה מסומם. הוא נראה מאוד נוכח, מאוד ערני ומודע למתרחש, כשהוא מוביל את האיש לאורך הרחוב על רקע הלהבות המשתוללות מאחורי הצללית האוּרבּנית של העיר עזה.

"אבל תושבי הרצועה בחרו בחמאס", מזכירה סילביה למארחים שלנו. היא מבהירה שלדברי כמה משקיפים בינלאומיים, הבחירות היו הוגנות ושקופות והעזתים בחרו לפי רצונם. היא בקושי מתאפקת מלומר "אמרתי לכם".

טאלֶבּ עונה שהוא ואַמְנָה ומוּראד לא הצביעו לחמאס. הם לא ביקשו להיוולד ולחיות כאן. הם לא ביקשו לגדול בין כותלי בית כלא, שהאנשים בו נעשו נואשים עד כדי כך שבחרו בתנועה קיצונית כמו חמאס. הם לא נאמנים לשום דבר מכל זה, לא לתנועה הזאת, לא לעיר הזאת, לא לארץ הזאת.

"לילה טוב", שלושתנו – סילביה, דון ואני – נפרדים לשלום מאַמְנָה, מטאלֶבּ וממוּראד. "הארוחה היתה טעימה מאוד. אתם מארחים למופת".

בבוקר סילביה ואני נחצה את מעבר ארז ונשוב לישראל, שם יאפשרו לנו לעבור בחופשיות ולהמשיך בדרכנו לתל-אביב. משם, היא עם הדרכון השוודי שלה ואני עם הדרכון האמריקאי שלי, נוכל לנסוע לכל מקום שנרצה בעולם.

 

10.

בבוקר טאלֶבּ ואַמְנָה מתעקשים להסיע אותי למעבר ארז. חשבתי לנסוע במונית, אבל הם לא הסכימו. היום טאלֶבּ נוהג ואנחנו נוסעים בכביש על קו החוף וחולפים בדרך על פני בניינים רבים שהופצצו במהלך העימות ב-2014. רובם בתי דירות, ורובם שוממים למדי. אבל ברבים מן הבניינים האלה עדיין מתגוררים אנשים, בין ההריסות, בלי חלונות, עם כביסה תלויה על החבל וצלחות לוויין על הגג. חלק מן הבתים נצבעו לאחרונה בצבעי פַּסטל, במסגרת פרויקט של אירגון לא-ממשלתי בינלאומי לשיפור פני החוף.

קו הים של עזה. (אקטיבסטילס)

קו הים של עזה. ינואר 2014 (אקטיבסטילס)

אנחנו חונים ליד מעבר ארז. הקדמנו, כך שיש לנו זמן לשוחח על הראיון לקבלת אשרה שיהיה להם בקרוב. אני לא יודע מה לומר להם. אני מסביר את מה שידוע לי על החוק לקבלת מקלט מדיני, ואומר להם שיתקשרו אלי אם יצטרכו עזרה או עצה. אבל המצב שלהם גרוע ואין דומה לו בעולם המודרני. יש בעולם עוד אנשים שמשתוקקים להיחלץ ממישטרי דיכוי, מעוני, מטרור ומרודנות. אבל תושבי הרצועה הם היחידים שלא יכולים לעשות זאת בשום דרך. כמה שיהיה מסוכן לצפון-אפריקאים לחצות את הים לסיציליה, לסורים לחצות את המדבר לירדן, למקסיקנים להסתנן לטקסס – בכל זאת לא עומדות בדרכם חומות שהופכות את המסע שלהם לבלתי-אפשרי. תמיד יש סיכוי. אפילו לקוּבּנים במלחמה הקרה – שסבלו ממצור ונקלעו למצב גיאוֹפּוֹליטי שלא בשליטתם ולא מעניינם, כך שהמצוקה שלהם אז דומה מבחינות רבות לזו של תושבי הרצועה היום – גם להם היתה אפשרות מילוט דרך הים. אם לא לפלורידה, כי אז לרפובליקה הדוֹמיניקנית, להַאיטי, או לאיזה מקום אחר באיים הקריבּיים.

העזתים, לעומת זאת, כלואים בבית כלא ששוכלל לכדי שלמות: הוא בלתי-עביר. האפשרות היחידה שלהם היא לבקש היתר יציאה ולהמתין.

מוזר ככל שיישמע הדבר, מולנו יש ציור קיר שמתאר עזתי וישראלי יושבים ליד שולחן. הישראלי מראיין את העזתי. הוא מנסה לשכנע אותו להפוך לסייען. בניגוד לכל היגיון, זה ציור קיר ססגוני, עליז אפילו. סליל של מילים משתחרר מפיו של מגייס הסוכנים הישראלי, בעוד שהעזתי, היושב בהתנגדות מופגנת מצידו השני של השולחן, מסרב להפוך לבוגד.

אַמְנָה נמצאת איתנו. כשאני מסתובב, אני רואה שהיא הסירה את כובע הצמר שלה וכעת השׂיער שלה, שפסים אדומים שזורים בו, גלוי לעיני כל. הבגדים שלה ושׂערה הגלוי והצבוע יעוררו מן הסתם תשומת לב רבה מדי כשסביבנו נמצאים כל-כך הרבה שומרים ואנשי חמאס, ולכן היא שקועה עמוק במושב שלה, כמעט לא-נראית בחשכת המושב האחורי. היום היא לא נוהגת, היא לא יכולה לנהוג לכאן, אבל אתמול היא היתה תותחית. אחרי שביקרנו במשק של ג'מאל, אַמְנָה התעקשה לנהוג הביתה. זאת היתה נסיעה ארוכה, למעלה משעה, לאורך כל הרצועה כמעט, והיא נאלצה לספוג במהלכה מבטים מאשימים, ילדים בכפרים שהצביעו עליה, נהגים שצעקו עליה ועל טאלֶבּ. היא הֵישירה מבט קדימה לאורך כל הדרך, בלי להגיב, בלי להירתע.

אני נפרד לשלום מאַמְנָה, שנשארת במכונית בזמן שטאלֶבּ מלַווה אותי לעמדת הבידוק הראשונה. טור של עובדי סיוע מערביים ממתינים לעבור במכס. אני רואה את סילביה ושניים מאנשי הצוות שלה ואני מנופף לשלום. כשאני עושה זאת, הידית הארוכה של מזוודת הטרוֹלי שלי נשמטת לי מהיד ונחבטת ברצפת הלינוֹליאוּם ברעש גדול. כל עובדי הסיוע מזנקים בבהלה, ואז תוקעים בי מבטים נזעמים. מבחינתם צליל כזה עשוי להיות ירי, פצצה, כל דבר.

טאלֶבּ לא מגיב. אנחנו נפרדים לשלום. אני מציע לו כסף לדלק, לציוד צילום. "תשכח מזה", הוא אומר ומחייך. אנחנו משקרים זה לזה שניפגש בעתיד, והוא מסתובב ונוסע הביתה עם אַמְנָה.

אחרי המכס, סילביה מבקשת ממני להתלווֹת לצעירה גרמנייה שנוסעת לבדה. יש לה אסתמה והחום מציק לה. אנחנו חוצים יחד את אזור החיץ דרך מעבר מגודר שאורכו קילומטר, והיא מספרת לי שהיא עובדת על סידרת צילומים של להקות קרקס. היא היתה גם באפגניסטאן ובפקיסטאן, ובשבוע האחרון היא תיעדה בעזה להקת קרקס שאנשיה למדו את כל מה שהם יודעים מתוך צפייה בסרטונים באינטרנט.

לבסוף אנחנו מגיעים לבניין המחוּפּה זכוכית ירוקה. אנחנו עוברים את הבדיקה הביטחונית ואת המכס, ואז אנחנו בישראל. אני חושב כמה זה מתיש, להיות טאלֶבּ ואַמְנָה, לגור במקום שלא מקבל אותך, במקום שאין לך נאמנות או חיבה כלפיו, כשכל מה שאתה רוצה בחיים נמצא מעֵבר לַחומות, אבל אתה לא יכול לצאת משם.

בפגישה הראשונה שלנו, בא-דֵירה, דיברנו על ההיכרות עם חברים חדשים שמסתיימת בפרידה. "אנחנו פוגשים הרבה אנשים מהעולם", אַמְנָה אמרה אז. "וקשה כל פעם להיפרד לשלום מהאנשים האלה. אנחנו חיים במציאות שמגבילה אותנו. אנחנו לא יכולים לראות את העולם האמיתי בחוץ. אסור לנו לחצות את הגבול איתך".

כאמור, שמות האנשים בסיפור הזה שונו כדי להגן עליהם.

סוף דבר

שמרתי על קשר עם טאלֶבּ ואַמְנָה אחרי שעזבתי. היכרתי להם עורכת-דין מסן פרנציסקו שמתמחה בבקשת מקלט מדיני, והיא סייעה להם כמיטב יכולתה ממרחק של אחד-עשר אלף קילומטרים. הם עידכנו אותי פעמים רבות על מצבם, אבל הסיכויים שלהם נראו קלושים. בסופו של דבר הם קיבלו אשרת כניסה לארצות-הברית, אבל לא הצליחו לקבל מן הישראלים או מן המצרים אישור יציאה מעזה. זה היה מכעיס מאוד. המחסומים נראו לא-עבירים.

אבל יום אחד באוקטובר קיבלתי הודעה בדואר האלקטרוני. "אנחנו בברוקלין!!" כתב טאלֶבּ. מסתבר שהם שיחדו שומר מצרי במעבר רפיח. זה עלה להם 5,000 דולר, אבל הם הצליחו לצאת. הם נסעו ארבע-עשרה שעות דרך חצי-האי סיני עד שסוף-סוף היו חופשיים. עם הדרכונים הפלסטיניים והוויזות האמריקאיות שלהם, הם טסו לניו יורק.

עמדתי לנסוע לוושינגטון הבירה בנובמבר, אז שאלתי אותם אם הם רוצים להיפגש שם. הם הסכימו. קבענו להיפגש ביום רביעי במוזיאון הלאומי החדש להיסטוריה ותרבות אפריקאית-אמריקאית. במקרה זה יצא יום רביעי הראשון אחרי בחירתו לנשיאות של דונלד טראמפּ, שהציע לאסור על כניסת מוסלמים לארצות-הברית.

או שהם הגיעו בדיוק בזמן, או שהם לא יכלו לבחור עיתוי יותר גרוע מזה.

דֵייב אֶגֶרְס הוא סופר ועורך אמריקאי. כתב עשרה ספרים, שהאחרונים בהם הם Heroes of the Frontier ('גיבורי הסְפָר') מ-2016, The Circle ('המעגל') מ-2013, וכן A Hologram for the King ('הוֹלוֹגרמה למלך') מ-2012, שהיה בין המועמדים הסופיים לפרס הלאומי האמריקאי לספרות. הטקסט נלקח מתוך הספר החדש "חמישים: סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש" (ספרי עליית הגג), בעריכת הסופרים איילת ולדמן ומייקל שייבון, ובשיתוף פעולה עם ארגון "שוברים שתיקה".

תרגמה מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים.

השבוע יושק הספר במספר אירועים שונים בהשתתפות ולדמן ושייבון, בעברית, ערבית ואנגלית, בחיפהירושלים ותל אביב.

> השותקים והמתעלמים, ידיכם שפכו את הדם הזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf