"ברגע אחד הפכנו מאזרחים לטרוריסטים"

במעלה אחת הגבעות עליהן יושב הכפר אום אל-חיראן, עומד אוהל שהוקם בסמוך להריסות ביתו של יעקוב אבו אלקיעאן, שנרצח מירי שוטרים במהלך הפינוי האלים של הכפר ב-18 בינואר האחרון. בצד השביל התלול המוביל אל הגבעה רואים סימנים של צמיגים, דבר המעיד על שימוש חוזר ונשנה בצד זה של המדרון כמסלול לרכבים.

זהו אותו מסלול בו נורה למוות יעקוב אבו אלקיעאן.

במהלך הטיפוס על הגבעה עברו בראשי תסריטים שונים ומשונים על איך ייראה המפגש הראשון שלי עם תושבי המקום, שכן מעולם לא ביקרתי בכפר ואינני מכיר בו איש, אך לתסריט הפתיחה שהתרחש בפועל, לא ציפיתי.

בסמוך לאוהל ישבה קבוצת נשים מקומיות שדיברו ביניהן. כשראו אותי ואת הצלמת קרן מנור מתקרבים, הן בירכו אותנו לשלום ואנו התקרבנו לצלם את מה שידענו עליו יום קודם לכן: את צווי ההריסה שהדביקו פקחים של רשות מקרקעי ישראל ומשרד האוצר, מאובטחים על ידי שוטרי יחידת יואב, על האוהל ועל שתי המכולות שנתרמו לתושבי הכפר. עושה רושם שמראה עיתונאים וצלמים כבר איננו זר לנשות הכפר. הן תוהות בינן לבין עצמן לפשר המעשים שלנו, דבר שהעניק לי פתח לפתוח עמן שיחה סביב נושא הצו החדש, אבל הן התעקשו לשוחח על דבר אחר לגמרי: על מקורות המבטא הפלאחי שלי, שבאופן מובהק לא דומה לזה הבדואי.

> בניגוד לטענת המשטרה: אורות הרכב באום אל חיראן דלקו

במוקד האספה הנשית ניצבו שלוש דמויות מרכזיות: ר'יאהב אבו-אלקיעאן, חלימה אבו אלקיעאן ומליחה אבו אלקיעאן, שלוש אחיות שנולדו על האדמות המקוריות של בני השבט בואדי זובאלה, בטרם ניתן הצו של המושל הצבאי שהורה לתושבים לעזוב את השטח בשנת 1956, אותו שטח שבסוף סופח לקיבוץ שובל. חלימה, הצעירה באחיות, ביקשה גושפנקא מהאחות האמצעית, מליחה, אודות מקום היוולדה, אך זו היססה. לעזרתה נחלצה הבוגרת באחיות, חאג'ה (כינוי ערבי הניתן למבוגרות ומבוגרים כאות כבוד) ר'יאהב, שאימתה את המידע אודות היוולדה בוואדי וכך כולן קיבלו את דבר הפוסקת. חאג'ה ר'יאהב הנחתה אותי לגשת לאחד הנכדים שלה שהוא אחד "הדוברים" של הכפר, אכרם, שבדיוק התפנה לאחר שיחה עם קבוצה אחת מני רבות שמגיעות להביע סולידריות עם תושבי הכפר.

כמו במערכה צבאית

אכרם ואני התקדמנו לעבר תל כורכר מלאכותי שנראה בולט בסמוך ומעל לבתי הכפר, תל שניתן להבחין בו ממרחק רב עוד בטרם נכנסים לכפר עצמו. "אלו הן ההכנות לטובת המתיישבים שיחליפו אותנו (מהגרעין התורני חירן), לא מחכים, תכף תראה איך אזורים מסוימים שוטחו ואחרים הוגבהו, תזהה גם סימונים", הוא מסביר. לא היה קשה לזהות את קווי הדמיון בין המחזה שנגלה לעין לבין המובלעות ההתנחלותיות בגדה המערבית.

את השיחה שלו עם דוד שלו, בלילה שקדם להריסה, אכרם מתקשה לשכוח.

"בשעה 21:30 ב-17 בינואר, דוד שלי התקשר אליי ואמר לי 'אני בדרך. זהו, חותמים'. שאלתי אותו זה בטוח? זה סופי?, והוא ענה שכן". לפי דבריו של אכרם, הנושאים ונותנים התכוונו להיפגש עם נציגי הרשויות לקראת חתימה על פתרון שבו נפגשים הצדדים באמצע, פתרון שימנע כל הריסה אלימה או פינוי בכוח. אך במעמד החתימה על ההסכם, ממשיך אכרם להסביר, התברר לנציגי הכפר כי המדינה חזרה בה מלא מעט סעיפים שהיו אמורים להטיב עם התושבים ולהבטיח תנאים שלא יפגעו באורח החיים שלהם ושיבטיח חיים של כבוד.

עם זאת, ההתרחשויות המהירות שקרו בשעות שאחר כך והובילו לטרגדיה המצמררת היו מנוגדות לציפיות התושבים. "ברגעים האחרונים, כאשר צו ההריסה משמש כקלף מיקוח, נעשה ניסיון של השלטונות לצמצם משמעותית את הזכויות שהתושבים עתידים לקבל, ונציגי הכפר סירבו למשא ומתן שבו נכפים עליהם תנאים", אכרם מעיף מבט בכפר ההרוס מהנקודה הגבוהה עליה נעמדנו. "משהצדדים לא הגיעו להסכמה, צו ההריסה קיבל אור ירוק מבלי שניתן זמן מספיק למשפחות להתארגן כראוי, וברגע אחד הפכנו מאזרחים לטרוריסטים. כמות השוטרים שהייתה כאן היא דבר לא נורמלי, הכוחות כיתרו את הכפר כאילו הם נכנסים למערכה מול צבא עיקש".

> המשטרה והשר ארדן שוב משקרים על אירועי אום אל חיראן? מי היה מאמין

לא ראויה למגורי אדם

אכרם בן ה-22, לומד רפואה בקישינב שבמולדובה, חולם להיות רופא מנתח, והוא לא נותן לכאב של המולדת לכרסם בחלומו שקורם עור וגידים בניכר; הוא גם לא נותן לחשש מהעתיד הלא נודע מבחינת הקמת משפחה להרוס חלום זה.

״בבוא הזמן וכשאחליט לבנות משפחה, חורה היא לא אופציה מבחינתי״, הוא קובע נחרצות. ״היום כל מה שיש לרשויות להציע לנו אל מול החלטתם המקפחת לעקור אותנו, זה לקבל מגרשים בחורה הסמוכה". ואכן, ההצעה העיקרית לכל משפחה באום אל-חיראן היא לקבל מגרש בחורה. משפחות רבות עברו, ועדיין, קשה להגיד שחורה היא מקום ראוי לחלוטין למגורים.

במהלך השיחה אכרם מראה לי תמונה עדכנית שחברו מחורה פרסם בפייסבוק, של כביש רעוע שגורם נזק יומיומי לרכבים. "אם נלך בקו שהרשויות מציעות אולי נקבל מגרשים, אך מעבר לזה, ההצעה איננה עולה בקנה אחד עם עקרונות השוויון וכבוד האדם. בעמונה המדינה עמדה על הרגליים האחוריות בשביל כמה משפחות , בכדי להעניק להם פתרון דיור כנגד אדמה שהוכרה כגזולה, ואילו כאן אנחנו לא גזלנו מאיש. רק רוצים לפנות אותנו כמה שיותר מהר כדי שבסוף נגור בצריף, ללא תשתיות וללא שירותים ראויים ועל חורבות בתינו יבנו בתים למי שכן מקבל כבוד ושוויון". אכרם חותם את דבריו בנימה אופטימית. "אני נאחז בתקווה שאתה תגיע עוד כמה שנים לחגיגות סיום התואר בבית שלי כאן, באום אלחיראן, ואפילו שיהיה ישוב קהילתי מעורב של יהודים ובדואים, העיקר שנישאר על האדמה שלנו, אבל גם פתרון של יישוב מעורב לא בא בחשבון מבחינתם, זה או הכול או כלום".

ירדנו חזרה לכיוון האוהל להפסקת קפה, שם התיישבו שני ילדים מחויכים, עבד אל-וודוד ויוסוף,, שניים משבעת ילדיו הזכרים של יעקוב אבו אלקיעאן, מהר מאוד הצטרפו עוד ארבעה אחים, חוסאם הבכור שהוא סטודנט לרפואה באודסה שבאוקראינה – שבמקרה גילינו שהוא לומד עם שניים מקרובי משפחתי, נור, וויאם ויאסין הצעיר מבינם. מוחמד הקטן נותר לשחק הרחק במרחבים.

בעיני הילדים של יעקוב, שעקבו אחרי שיחתי עם אכרם, ניכרה אדישות, אך קשה היה שלא להבחין בעומק העצב שהסתתר עמוק בעיניהם, עצב שהוסתר היטב על ידי בדיחות שהריצו אחד על השני בחיבה רבה. הילדים הובילו אותנו לבית ההרוס שבו התגורר אביהם לא מזמן. התיישבנו על תערובת של שאריות בלוקים וברזלים חשופים ועמדנו לנהל שיחה, אך לרגע הייתה תחושה שאין הרבה מה לומר. לפתע, ומתוך השקט, בקע קול של שירת אבל מפיו של האח נור, בה הוא ספד לאביו, וכולנו השפלנו מבט והשתתקנו. ברגע אחד מצאתי את עצמי עם שישה יתומים הרוסים, מעל בית הרוס, ילדיו של אבא אחד, שהודבקה לו תווית 'מחבל', אבא שאיננו כאן עוד.

> נתיחת אבו אלקיען מרסקת את גרסת המשטרה. ארדן צריך ללכת הביתה

אכרם הודיע לנו שאחמד (אבו מסעד) אבו אלקיעאן הגיע מחורה כדי לפגוש אותנו. עוד בטרם פגשנו את אבו מסעד, אשתו חלימה (משלושת האחיות בהתחלה) סיפרה לנו שהוא ישמח לספר על חוויית המעבר לחורה. אבו מסעד, בן 75, עבר לחורה לפני כשלושה חודשים, שם הוא מתגורר בצריף, ללא תשתית חשמל שבמקומה הוא משתמש בלוחות סולאריים, ללא ביוב ועם מים שחוברו בדרך לא דרך. "עברנו לחורה בחיפזון, השתכנענו להתפנות למגרש בחורה, תחת הלחץ נאמר לנו לעבור ושהכול יהיה בסדר, הובטחו לנו פיצויים כספיים בשלושה שלבים, ועד כה לא קיבלנו גרוש".

אבו מסעד ממשיך לתאר את חווייתו מהמעבר לחורה. "השקט הנפשי שהיה לי בחיים בכפר נפגע, אורח חיי נפגע ודברים רבים השתנו לרעה. אלה דברים שלא מביאים בחשבון במשא ומתן, לרשויות לא אכפת מאורח חיינו באמת, אנחנו 61 שנים כאן והמושל הצבאי הבטיח שזו אדמה חלופית לואדי זבאלה, ועכשיו מכנים אותנו פולשים?

"בחורף של שנת 1997 פקדה אותנו סופה קשה. שר התשתיות הלאומיות בממשלתו של נתניהו אז, אריאל שרון, הגיע לביקור וציין שיש לתחזק את הבתים על מנת שיעמדו בפני סופות דומות וכך תימנע פגיעה בנפש או ברכוש. במקום לעמוד מאחורי הדברים, המדינה מפעילה עלינו שיטור יתר, טרור של ממש". אבו מסעד חותם את דבריו בפנייה ליתר התושבים: "אלסומוד (לעמוד איתן) מול המערכת, זה הפתרון היחיד".

> "אנחנו לא במשטר צבאי": הדרמה מאחורי החלטת בג"ץ בעתירת אבו אלקיען

בין חירן לקיבוץ שובל

אום אלחיראן הינה משל מובהק לדרך הטיפול של הממשלה בסוגיות הקשורות לאוכלוסיות שלא קשורות לאתוס הפוליטי שלה: בעוד מתנחלים שגוזלים אדמות זוכים לטיפול בכפפות משי, אזרחים אחרים, שלא שייכים לקונצנזוס, נתקלים ביחס מפלה ומשפיל. הכוונה איננה רק לפלסטינים ילידים או בדואים בכפרים הלא מוכרים, אלא גם לקבוצות מוחלשות ומדוכאות אחרות, ראו תושבי שכונת גבעת עמל.

הטרגדיה האמיתית של תושבי אום אלחיראן לא התחילה היום. היא גם לא מסתכמת בכך שהמדינה מעוניינת לגרש אותם מאדמה שהיא בעצמה הנחתה אותם לעבור אליה, לא מסתכמת בכך שמטרת הגירוש וההריסה היא להקים ישוב של גרעין תורני בשם חירן; הטרגדיה של בני ובנות אבו אלקיעאן החלה עשרות שנים קודם, גם לפני שיעקוב אבו אלקיעאן נשם את אוויר הגבעות של הכפר, עוד ביום שנעקרו מאדמתם המקורית בוואדי זובאלה, אדמה שהתנועה הקיבוצית – על ידי נציגיה מהשומר הצעיר – ניכסה לעצמה עד עצם היום הזה, לא רחוק מרהט, בקיבוץ שובל.

> לא להתפתות לתעתוע הפינוי בעמונה