ביתו של תושב עארה בסכנת הריסה בגלל כביש שלא ייבנה

כותב אורח: יואב חיפאווי

בראשית השנה, כשעמד על הפרק "פינוי עמונה", הורה נתניהו למשטרת ישראל לפתוח במבצא הרס מתוקשר כנג בתי הערבים בתוך הקו הירוק. יריית הפתיחה היתה בקלנסאווה, ב-10 בינואר, שם "כבשה" המשטרה במפתיע את הכפר והרסה 11 בתים שבנו התושבים על אדמתם הפרטית, למרות שההליכים לגביהם רק החלו וצווי ההריסה היו צפויים להיות מעוכבים על ידי בית המשפט. ההריסה הסיטונאית הזעיקה את הציבור הערבי בכל רחבי הארץ כיוון שבהעדר תוכניות מתאר ובשל היחס העויין של רשויות התכנון עשרות אלפי משפחות מתגוררות בבתים תחת איום הריסה. כבר למחרת ההריסות בקלנסווה, ב-11.1, התקיימה שביתה כללית בישובים הערביים מהנגב ועד הגליל. ביום שישי ה-13.1 התקיימה הפגנה המונית בקלנסווה ובו במקום נאסף מהציבור כל הסכום הדרוש לבניית הבתים מחדש.

הצעד השני במסע ההריסה היה באום אלחיראן שבנגב, שהפכה לסמל של מדיניות גזענית בשל ההחלטה הבוטה לפנות את תושבי היישוב הערבים כדי להקים במקום יישוב ליהודים. בליל ה-18 בינואר פשטה המשטרה על הכפר והרסה 15 מבנים. הכוחות ש"איבטחו" את מבצע ההריסה גם ירו למוות במורה יעקוב אבו אל-קיעאן, שפינה במכוניתו ציוד מביתו שעמד לההרס, תוך שהם מאשימים אותו בניסיון לבצא "פיגוע".

התגובה החריפה ביותר לגל ההריסות ולרצח אבו אל-קיעאן באה דווקא בעארה-ערערה. ועדת המעקב של הציבור הערבי קראה להפגנת מחאה ארצית בשבת ה-21.1. אלפים רבים נענו לקריאה להפגין ובהמשך התעמתו רבים מהצעירים עם אנשי הכוחות המיוחדים לפיזור הפגנות שהציבה המשטרה.

> עונת הציד בישראל היום: קריאה לפטר מנהלת בי"ס שתמכה בבתה הסרבנית

מבחינת הצעירים בעארה ובערערה המחאה נגד ההריסות לא היתה רק סולידאריות עם אנשי קלנסווה ואום אלחיראן אלא גם הגנה על הבתים הרבים המאויימים בהריסה ביישוב ומאבק על זכותם לבנות בית כדי לגור בו. צווי הריסה חדשים והתעקשותם של התביעה ורשויות התכנון למצות את ההליכים נגד התושבים במקום לחפש פתרונות תכנוניים מאיימים להצית שוב את האזור סביב הנושא הרגיש של הריסת בתים.

בסוף השבוע האחרון נסענו לביקור סולידריות בביתו של עבדאללה ג'זמאווי בעארה, בית בשלבי בניה מתקדמים שהפך ל"אוהל מחאה" לאחר שהוצא לו צו הריסה תקף לחודשיים, שעלול להיות מבוצע עד ה-22 בדצמבר.

הריסות בכל מחיר

בעל הבית מסביר לנו את הרקע המשפטי לצו ההריסה. הסיבה הישירה שנתנו רשויות התכנון בבית המשפט מדוע אין אפשרות לתת רישיון לבית הינה שהוא ממוקם על מסלול של כביש מתוכנן. אלא שעל מסלול אותו "כביש" פנימי עצמו נמצאים עוד 14 בתים, שרובם נמצאים שם זמן רב לפני ש"תוכנן" הכביש. האם יהרסו שכונה שלמה כדי לבנות את הכביש? נציגי המדינה מודים שאין כוונה כזאת. בינתיים כבר מתוכנן כביש במסלול חלופי שלא יצריך להרוס בתים – אך הכביש שעתיד להיעלם מהתכנית משמש תרוץ נוח כדי לקדם את מדיניות ההריסה בכל מחיר ומכל סיבה.

הסיבה התכנונית העמוקה יותר שהופכת בניה ברשיון למשימה בלתי אפשרית היא העדר תכנית מתאר. התושבים מדברים בהתמרמרות על חריש וקציר, שתי ערים שבהם מקדם משרד השיכון בניה ומסוגל לתכנן ולאשר תוך שנים ספורות בניית עשרות אלפי יחידות דיור. בעארה, ערערה ושאר הישובים הערבים באזור נאבקים על קידום התוכניות בית אחר בית, אוהל מחאה אחר אוהל מחאה.

> הטרור התעסוקתי של הימין נגד הערבים אזרחי ישראל

עבדאללה מספר כיצד, כאשר אוחדו עארה וערערה למועצה מקומית אחת, סופחה למעשה עארה למועצת ערערה על תושביה ובתיה אך ללא אדמותיה. כך איבדו התושבים בהחלטה ביורוקרטית אחת כל יכולת השפעה על עתודת הקרקע שנועדה להבטיח את עתיד הדורות הבאים. מאז החל מאבק סיזיפי להרחבת שטח הבנייה המותר.

המועצה המקומית תומכת בהרחבת תוכנית המתאר וכמוה גם ועדת התכנון המקומית אך סמכויותיהן מקוצצות על ידי גורמי התכנון הארציים. בינתיים מוצאים התושבים תמיכה בועד העממי הפעיל מאוד של עארה-ערערה ובהתגייסות הציבור המקומי ונציגי הציבור הערבי במישור הארצי. הם מקווים כי הנוכחות המתמדת באוהל והפיכתו למוקד התעניינות ציבורית יעצרו את ההריסות גם הפעם.

בית או מלון יוקרה?

כשאני מספר כי בכוונתי לכתוב ל"שיחה מקומית" מציע לי עבדאללה לראיין גם שכן נוסף, מואנס ווישאחי. מואנס החל לבנות בית בעארה לפני כ-20 שנה. ב-2000 הוצא לבית צו הריסה בטענה שהוא מחוץ לשטח הבניה המתוכנן של העיירה. מואנס מספר על אוהל המחאה שהיה בביתו, על ההריסה שנמנעה ועל קנסות בסך 300 אלף שקל שכבר שילם במהלך 17 שנה של מאבק משפטי, שלא לדבר על ההוצאות המשפטיות, אבדן ימי עבודה והחיים בחרדה בצל איום מתמיד.

בינתיים ביתו של מואנס כבר נכלל בתוכנית המתאר המופקדת של עארה-ערערה והוא צפוי לקבל רישיון בקרוב. כמתנת פרידה לכבוד חנוכת הבית ביקשו נציגי המדינה מבית משפט השלום בחדרה להטיל על המשפחה קנס בסך שמונה מליון ומאה אלף ש"ח! החישוב מתבסס, לדבריו, על הטענה כי על כל יום שבו שהו בבית ה"לא חוקי" יש לקנוס אותם ב-700 שקלים. אגב, גם לפי חישוב זה הסכום הנדרש מוגזם. היתרה נובעת כנראה מהפרשי ריבית והצמדה ופיצוי על עגמת הנפש שנגרמה למתכנני האפרטהייד מכך שבית ערבי נוסף יקבל לבסוף רישיון.

> הסודות של לוד: מי מעלים את ההיסטוריה הערבית של העיר?

חיפה או עארה?

התושבים מפרשים את התנהגות רשויות התכנון כהתעמרות מכוונת, חלק מיחסה של מדינת ישראל אל אזרחיה הערבים הפלסטינים כאוייב שיש למרר את חייו ולקוות שיבחר להסתלק. בינתיים, גם כאשר לא הורסים, גובה המדינה סכומי עתק בתור קנסות והטלים שחלים למעשה רק על הציבור הערבי ומהווים גורם נוסף ל"חלוקה מחדש" של משאבים – דווקא נגד האוכלוסייה שגם ככה מוחלשת כלכלית ומופלית לרעה בהשקעות בתשתית ובחינוך כמו גם באפשרויות לעבודה.

עבדאללה מלווה אותנו אל הרכב אותו השארנו ברחוב מתחת לשכונה. כאן עובר הגבול, הוא מסביר לנו, בהצביעו על הרחוב המתפתל בין בתי עארה. מכאן ולמטה הסמכות התכנונית בידי עארה. מה שמעל הכביש כפוף מבחינה תכנונית לחיפה. זה שורש הבעיה. הבעיה אמורה להיפתר עם הרחבת גבולות תחום הבנייה של עארה, אך בינתיים "השליטה החיפאית" מהווה מכשיר להתעללות בתושבים.

הגענו לכאן בנסיעה של כ-50 קילומטר מחיפה ואנו מתקשים להבין מה לה לחיפה ולתכנון שכונה זו של עארה. מה שבטוח זה שהמצור והחנק על היישובים הערבים, בהעדר שליטה תכנונית במרחב שסביבם, הם מהרעות החולות של הגישה הקולוניאליסטית לשליטה במרחב.

יואב חיפאווי הוא פעיל פוליטי וחברתי, חבר בתנועת אבנאא אלבלד ובחראק חיפה. הוא כותב את הבלוג חיפה החופשית.

> הסירחון של קיבוץ בית אלפא בשירות משטרים רודניים