newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בלי אוהלים: המאבקים החברתיים השתלטו על במות הבחירות

בשרשרת המזון של המאבקים יש שעורכים כנסים, ויש מי שכדי לקבל את המיקרופון נאלצות לפוצץ אותם. כך או כך, המחאה החברתית חזרה בגדול למערכת הבחירות, והפעם היא ממש לא מנומסת. בתקופה בה כולנו אמורות לבחור בית מפלגתי, הפעילים והפעילות החברתיות בחרו במאבק שלהם כבית

מאת:

בזמן שסביבה יש לא פחות מכאוס, זהבה גרינפלד, פעילה מרכזית בצוות הדיור הציבורי, מתגנבת בין עשרות אנשים ורצה לבמה. היא לוקחת את המיקרופון ובידה השנייה, הרועדת, מחזיקה דף מקומט ממנו היא מקריאה מדם ליבה נאום קצר על חיבור תקדימי בין מאבקים בישראל, שנוצר על רקע בחירות 2015. תוך כמה ימים יהפוך הנאום לסמל של מערכת הבחירות בעיניי פעילים חברתיים, ויעובד לידי סרטון מרגש.

כשהכריזו על פיזור הכנסת הבטחתי לעצמי שאני ממשיכה עם האקטיביזם שלי בלי קשר למה שיקרה בתקופת הבחירות. ההבטחה הופרה די מהר, כשהחלטתי להיות בין המארגנות של פיצוץ כנס הבחירות המפלגתי הראשון במערכת הבחירות הזו. באותו ערב ראיתי שבמכה אחת נוצרה לי הזדמנות להעביר מסרים חשובים על המאבקים שבהם אני פעילה, ולהגיע לקהלים שבשגרה אני מתקשה להגיע אליהם תוך ניצול הבמה התקשורתית.

בעקבות ההצלחה התחלתי להשקיע זמן רב בארגון הביקורים בכנסים רבים של פוליטיקאים, מימין ומשמאל. מתוך אותן פעילויות של "פיצוצי כנסים" נוצרו חיבורים חדשים בין מאבקים, כוחות פוליטיים מאורגנים וחברויות חדשות, שצמחו על רקע דיכוי שחוו אוכלוסיות מוחלשות. במקביל, מאבקים אחרים בחרו ללחוץ על הפוליטיקאים בדרכים אחרת: בקיום פאנלים מפלגתיים בנושא המאבק, פגישות עם ראשי מפלגות לגבי דרישות במו"מ הקואליציוני, קמפיינים אזרחיים והפגנות של איגודי עובדים. גם בין אלה נוצרו חיבורים חדשים, ואני מקווה שכל החיבורים האלה ישרדו הרבה אחרי יום שלישי הקרוב.

> פעילי להטב"ק ודיור ציבורי פוצצו כנס של הבית היהודי באוניברסיטת תל אביב

פעילות דיור ציבורי מפוצצות כנס של "הבית היהודי" (צילום: מי-טל כהן)

פעילות דיור ציבורי מפוצצות כנס של "הבית היהודי" (צילום: מי-טל כהן)

כדור השלג

ערב חגיגי בבית התפוצות בתל אביב. רונן שובל, מייסד "אם תרצו" ומי שהיה אז מתמודד מבטיח בפריימריז של הבית היהודי הגיע לאירוע מהודר כחתן בר מצווה. גם נפתלי בנט היה בדרכו. הם בוודאי לא תיארו לעצמם שבערך שליש מהנוכחים והנוכחות במקום הגיעו למקום כדי לקום ולדרוש תשובות, אחת אחרי השנייה, עד שלמארגנים לא תהיה ברירה אלא להכריז על סיום הערב. אלו היו קבוצת "הלא נחמדים- לא נחמדות", פעילות ופעילי הקהילה הגאה, תושבי ותושבות שכונת גבעת עמל ופעילות צוות הדיור הציבורי.

שבוע אחר כך היה זה תורם של הסטודנטים והסטודנטיות להצטרף למחאה. סטודנטים להט"בים הגיעו לכנס של איילת שקד במכללה שלהם ביפו עם דגלי גאווה והתעמתו איתה מהקהל. גם במכללת ספיר שבנגב, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר אילן  כנסי מפלגת הבית היהודי לא עברו בשקט.

ראו בני ובנות הנוער כי טוב וסירבו להיות קהל שקט ושבוי בכנסי בחירות בבתי הספר. ראשון היה יובל פרייברג-רחמים, תיכוניסט ביישן שנעמד בכנס בבית הספר שלו מול נפתלי בנט, וחשף בגאווה ולקול תשואות הקהל חולצה עליה כתוב: "אני בן לשתי אמהות ואני לא מתנצל". אחריו, כמו כדור שלג, שלאסטרטגים של בנט כבר אין איך לעצור, קמו מאות בני ובנות נוער בתיכונים שונים ומחו על האמירות ההומופוביות של הבית היהודי.

מרגע זה הפך דף המסרים, חברו הטוב ביותר של כל פוליטיקאי, לבלתי רלוונטי. במקומו אמירות הקהל והנפות שלטים ודגלים הן הסיפור האמיתי שמדווח בתקשורת, והסרטונים המתעדים את פיצוץ הכנס הופכים לשיחת היום. כך, במקום לדבר על חשיבות תפילת היהודים בהר הבית, לא הייתה למתמודדי הבית היהודי ברירה אלא להתמודד עם הפרעות עיקשות לאורך כל כנס, שהובילו לאמירות שנויות במחלוקת נוספות, שרק חיזקו את תפיסת המפלגה בציבור כמפלגה הומופובית.

מי מפחד ממי?

"מי זה בוז'י הרצוג? לא, ברצינות, מי זה? לא אכפת לי מהבחירות, אני עסוקה עכשיו בלמצוא לילדים שלי בית", אמרה לי מזל אראמי כששאלתי אותה מה תגובתה להאשמה של נפתלי בנט שאלו שהגיעו לכנסים שלו ופוצצו אותם נשלחו על ידי ראש "המחנה הציוני".

לפעילי הבית היהודי יש טריק קבוע: להגביר את המוזיקה ברגע שהנשים של הדיור הציבורי מתחילות לדבר. כמו ילד קטן שמכסה את האוזניים וצועק "לא שומע כלום, הכל בצבע חום", כך גם אנשים מבוגרים עומדים ושרים "העיקר לא לפחד כלל". ממי הם מפחדים? מאמהות חד הוריות שנאבקות על מזון לילדיהן? ממשפחות מרובות ילדים עם צו פינוי לרחוב? מלסבית עם דגל גאווה?

בתוך הכנס ברחובות התעמתה יפית אורלזין עם בנט ושאלה את קהל תומכיו באולם האם מישהו מהם יגיע בשבוע הבא למנוע את הפינוי שלה עם ילדיה הקטנים והתינוק מהדירה בה היא גרה. כמה רגעים לאחר מכן נעמד בנט על הבמה ושלהב את הקהל : "הם שמאלנים שבוז'י שלח, פעילים בתשלום, הם כל פעם באים לכנס בתור קבוצה אחרת כדי להרוס לנו".

> המדריך לפיצוץ כנסים: מה ההבדל בין מחאה אלימה ולא-אלימה?

פעילות להטב״ק מניפות דגלי גאווה ומוצאות מהאולם. (יותם רונן/אקטיבסטילס)

פעילות להטב״ק מניפות דגלי גאווה ומוצאות מהאולם. כנס בנוכחות נפתלי בנט, נמל תל אביב. (יותם רונן/אקטיבסטילס)

לא מפחדים, הא? מפלגת הבית היהודי, שהתחילה את מערכת הבחירות עם 18 מנדטים בסקרים, מדשדשת היום עם 11-12 מנדטים. להומופוביה יש מחיר: בסקר מדגמי שפורסם באתר מאקו 24 אחוז מהנשאלים והנשאלות ענו כי ההתבטאויות האלה הקטינו את הנכונות שלהם להצביע למפלגה. בסקר אחר אמרו 94 אחוז מההומואים הדתיים כי לא יצביעו למפלגה בגלל התנגדותם למסלול נישואים חד מיניים. אבל לא רק על המנדטים מפחדות המפלגות, אלא גם על אובדן אמון הציבור, וכמובן מהפצת סרטונים ופוסטים ברשתות החברתיות. המאבקים החברתיים יוצרים סביב הקמפיין שלהן אווירה שלילית וגורמים להן לעבור ממתקפה להתגוננות או התקרבנות.

תום ימי הנימוסים

כנס של יש עתיד בירושלים. יאיר לפיד, שרגיל לשלוט בבמה ובקהל כמו שחקן בבימה, מצא את עצמו עומד נבוך, בפינה, מרכין ראשו ומחכה שפעילות מאבק הדיור הציבורי וגבעת עמל יסיימו לשאול אותו שאלות. כשראיתי את לפיד פוסע אחורה לקצה הבמה ועומד בפינה, נזכרתי בעונש שהייתי מקבלת בגן, כשהגננת הייתה שולחת אותי לעמוד בקצה החדר. "פינת המחשבה" היא קראה לזה. וכך עמד שם לפיד וחיכה לסיום דבריה של אתי חן זקן, פעילה בקבוצת "המעברה" הירושלמית ואם חד הורית.

"יש לי נכות ובמקום לשבת בבית אני יוצאת לפרנס את הילד שלי, כדי שיהיה לי אוכל לשים לו במקרר. מה היה דחוף לך לקצץ את הקצבת ילדים?", אמרה חן זקן ופתאום דמעות עלו בעיניה. "אתה יודע בכלל איך זה משפיע עלינו?". נראה היה שבקהל ישבו הסטודנטים ולא הבינו מי זאת האישה הזאת ומה היא רוצה מהכוכב שהם הגיעו לשמוע. אבל אז, רגע לפני שהתכוונתי לסמן לעצמי בכוכבית שבקהל נרשמה אטימות, הבנתי שהבחורה הצעירה שיושבת לפני אתי לא מזלזלת בה. היא בוכה מהרגע שאתי התחילה לבכות.

לכנס המתוקשר של שדולת הנשים שהתקיים בבית ציוני אמריקה הגיעו ראשי המפלגות בכבודם בעצמם או שלחו מועמדות בכירות. בקהל ישבו חברות כנסת נוספות שבאו לתמוך. על הבמה עלו ראשונים מנהיגי "המחנה הציוני". בקהל ישבו אתי אגיסון מיפו ודורית לוי מרחובות מצוות הדיור הציבורי ואיתן פעילות נוספות. לקראת סיום דבריהם של לבני והרצוג קמה אתי, ואנחנו איתה, ושאלה: "אתם רוצים שנצביע לכן, אבל מה תעשו בשבילנו, הנשים מהשכונות? מה תעשו בשביל הנשים שנאבקות על דירה בדיור הציבורי?" רותי לביא המשיכה ופנתה לנשים באולם: "פמיניזם זה לכולן. זה סולידריות עם כל הנשים!"

הרצוג ולבני גמגמו תשובה על דיור בר השגה. צעקתי לעברם ודרשתי לדעת האם יפסיקו את הפינויים מהדיור הציבורי אם ירכיבו את הממשלה. ואז המנחה דנה וייס התערבה: "אני חשבתי שאני באה לכנס של נשים, וחשבתי שלשם שינוי, אחרי כל כך הרבה שנים בתקשורת עם גברים שחושבים שאם הם מרימים את הקול שומעים אותם יותר ממי שיושב בשקט, כאן באולם הזה נדע לדבר בצורה יותר מכובדת".

אני חושבת שכמעט כל הנשים באולם מחאו מחיאות כפיים סוערות לאותה אמירה אומללה של וייס, אמירה שהשוותה בין נשים שקולן כמעט אף פעם לא נשמע לגברים הכוחניים והמשתיקים בתקשורת. אז הבנתי למה לביא התעקשה לקרוא לבקשת סולידריות מצד הנשים שבאולם. היא ציפתה לקבל תמיכה, שבעיניי הייתה אמורה להיות טבעית, אלא שרק קומץ נשים תמכו בה מהקהל.

> הסטנדאפ הכי טוב בעיר: אירוע יום האישה עם נשות הליכוד

פעילות דיור ציבורי מפגינות במהלך כנס של יאיר לפיד באוניברסיטה העברית בירושלים, 28 ינואר, 2015. המפגינות הדגישו אל אחריותו של לפיד בהתפוררות מעמד הביניים, עליית המחירים במשק, והתפוררות שירותי הרווחה. אקטיבסטילס

פעילות דיור ציבורי מפגינות במהלך כנס של יאיר לפיד באוניברסיטה העברית בירושלים, 28 ינואר, 2015. המפגינות הדגישו אל אחריותו של לפיד בהתפוררות מעמד הביניים, עליית המחירים במשק, והתפוררות שירותי הרווחה. אקטיבסטילס

ימי הנימוסים נגמרו, וטוב שכך. מבחינתי ומבחינת רבים, סיימנו עם מאבקים "מכובדים". זה לא מכובד לזרוק משפחות לרחוב וזה גם לא באמת מכובד לעמוד על במה בחליפה ולהציע טיפולי המרה להומואים ולסביות. אלו שרומסים לנו את כבוד האדם ומנסים לגזול את חירותנו, שלא יחשבו שנשאל אותם מהקהל את "השאלות הקשות" או נמשיך לכתוב להם פוסטים בעמודי הפייסבוק. אנחנו נמשיך במחאה עממית שלעולם לא תהיה יותר אלימה מהאלימות של אלה המדכאים אותנו.

במידה מסוימת אפשר אולי "להודות" על תקופת הבחירות הגזענית והמסיתה הזו, שכשתגובה נוצרה פעילות האינטנסיבית אפשרה לאנשים נוספים לשמוע ולהיחשף למצוקות אחרות, להכיר את הפנים מאחורי היוזרים בפייסבוק ובעיקר לנצח את אפקט הפחד. מי שהשתתפו בפעולות שכללו חיכוך עם המשטרה, למדו תוך כדי כך על הזכויות שלהם, וקיבלו שיעור בזכות לחופש הביטוי והחופש להפגין. את הידע הזה הם יוכלו עתה להעביר גם לאחרים ולנצל את המידע בהתארגנויות עתידיות. אחרות, שנעמדו ראש בראש מול פוליטיקאים והתעקשו הפעם להיות אלו שנואמות, כנראה כבר לא ישתקו שוב בפני בעלי סמכות אחרים, הרגילים להיות אלה שמחזיקים בכוח.

ההיררכיה של המאבקים

לצד "מפוצצי הכנסים", שפועלים רובם בצורה עצמאית ומגיעים מתחומי הפעילות של הדיור הציבורי ושל הקהילה הגאה, מאבקים חברתיים אחרים מצאו לעצמם כלים אחרים לקידום האג'נדה שלהם בתקופת הבחירות. הם ארגנו כנסים, פגישות עם מועמדים, אירועים וקמפיינים ממוקדים כדי לקדם את האינטרסים של הקבוצות שהם מייצגים.

התנועה לזכויות בעלי חיים, למשל, הצליחה לגרום למרצ ולמחנה הציוני לקיים כנסים בנושא ולהתחייב לקדם חקיקה בכנסת הבאה – דבר שלא היה כמותו באף מערכת בחירות קודמת. בעקבות הפעלת לחץ של פעילים הגיע אריה דרעי לביקור במאהל ארלוזורוב, והתחייב להתנות את כניסתו לממשלה בחקיקה חדשה בתחום הדיור הציבורי. המטה נגד גזענות מנהל בשבועות האחרונים קמפיין נגד גזענות במערכת הבחירות. במקביל מתנהלים ברחבי הארץ מאבקי עובדים סוערים, שמנסים גם הם לשחק תפקיד במערכת הבחירות, ובראשם מאבק ההסתדרות ועובדי כי"ל בדרום.

> הבית היהודי זה לא הבית שלנו, תושבי דרום תל אביב המזרחים

הפגנת עובדי כי"ל במשרדי החברה בתל אביב (יותם רונן / אקטיבסטילס)

הפגנת עובדי מפעלי כי"ל בדרום, במשרדי החברה בתל אביב. במהלך ההפגנה העובדים ניסו להתפרץ למשרדי ההנהלה אך נהדפו על ידי שוטרים ומאבטחים. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אור- לי בר לב, מהפעילות הבולטות במאבק נגד ייצוא הגז ופעילה בדף הפייסבוק "צדק חברתי – חדר המצב", מספרת כיצד הצליחו פעילי מאבק הגז להשפיע על הבחירות. "הלחץ הציבורי שלנו הוא זה שגרם לתקשורת הכלכלית להתחיל להתעניין ולבקר את גישת הממשלה בעניין מונופול הגז. בעקבות המאבק שלנו חלק מהמפלגות כתבו על הנושא במצע שלהן. למעט הליכוד, כולן הגיבו לשאלות התקשורת בנושא. יותר מכך, מאבק הגז קיבל חיזוק מאוד גדול עם שריונה של יעל כהן פארן מהתנועה הירוקה, שהייתה אחת ממובילות המאבק, במקום ה-25 במחנה הציוני. יחד עם שלי יחימוביץ', שהובילה איתנו את הנושא בכנסת עוד מההתחלה, מפלגת 'המחנה הציוני' אמורה לפעול בנחישות למען המאבק שלי".

כשאני שואלת את בר לב אם הסיכוי לקידום המאבק במחנה הציוני יגרום לה להצביע למפלגה, היא אומרת שהיא לא שלמה עם הצבעה לאף מפלגה ספציפית והיא תבחר אחרי שתחשוב מי ח"כ המכהנים והפוטנצייאלים שתרמו הכי הרבה למאבקים בהם היא לוקחת חלק. "אין מפלגה נכונה, יש אנשים נכונים. אני לא רואה את עצמי בצורה קלאסית של ימין ושמאל. הבחירות מבחינתי הן הזדמנות לציבור להוכיח לעצמו שהוא בעל הבית. יש לו כוח והוא יכול לפטר את מי שעומד בראשו.

"אני מרגישה את הנוכחות של המחאה החברתית בבחירות האלו יותר ממה שהרגשתי בבחירות לפני שנתיים. לי אין בית פוליטי. כשהוזמנתי לדבר בעצרת של 'מיליון ידיים' בכיכר רבין הגעתי לדבר על המאבקים שלי, ובאותה מידה אשמח לדבר על אותו הדבר גם בעצרת המזוהה עם הימין. הבעיה מתחילה בזה שסמכנו על הפוליטיקאים שיעבדו בשבילנו, וזה נכון לכלל הציבור. כשאני חושבת במי אבחר לראשות הממשלה, אז לצערי אני נאלצת להחליט איזה מתמודד יהיה יותר לחיץ כשנאבק מולו".

> למה בדרום לא מצביעים, והאם הפעם זה ישתנה?

ישראל רוצה שינוי - הפגנה בכיכר רבין לקראת הבחירות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ישראל רוצה שינוי – הפגנה בכיכר רבין לקראת הבחירות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מה ההבדל בין "המפוצצים" לבין מי שבוחרים בשיטות פעילות "מקובלות" יותר בתקופת הבחירות? הבחירה הזאת קשורה בעיניי לא בהכרח בשאלה מה היא דרך הפעולה הטובה ביותר, אלא כמה נושא המאבק משמעותי בעיניי הציבור הרחב, והאם נושא המאבק צפוי להיות חלק מסדר היום בתקופת הבחירות מעצמו – או שרק פעילות ציבורית תגרום לכך.

דרך הפעולה תלויה לעיתים גם בכוח הפוליטי והמעמדי של הפעילים, במה שאני מגדירה כ"שרשרת המזון של המאבקים". זו קשורה קשר הדוק לצבע עורן של הנאבקות, מוצאן העדתי, הלאום והדת שלהן, נטייתן או זהותן המינית, מצבן הסוציו-אקונומי ונגישותן לתקשורת ולכנסת. מאפיינים אלה מאלצים חלק מהמאבקים "לפוצץ" כנסים במקום לערוך אותם.

מאבקים הישרדותיים יבחרו בטקטיקה תקיפה יותר, דוגמת מאבק הדיור הציבורי ושכונת גבעת עמל. גם קהילת הלהט"ב נקטה לרוב בדרך פעולה של מאבק בשטח דרך פיצוצי כנסים לאחר שהותקפה באמירות הומופוביות בעוד הארגונים המוסדיים של הקהילה ארגנו פאנלים פוליטיים. ולשם השוואה: קבוצות מודרות הרבה יותר מהשיח הציבורי, כמו הבדואים בכפרים הלא מוכרים, לא מגיעות אפילו למעמד ב"היררכיה" של פיצוץ כנסים.

איפה הכסף

בעוד שהמאבקים החברתיים השונים מנסים למצוא לעצמם את הדרכים הטובות ביותר להשפיע על הפוליטיקאים, נולדו לפתע סביבנו מספר קמפיינים-אינסטנט שמנסים לשכנע את הציבור להצביע למפלגות "השמאל" ו"המרכז".

כמות הכסף שנשפכת בטירוף על קמפיינים כאלה, כדוגמת "V15" ו"אזרחים למען שינוי", מאוד צורמת לעין, לפחות לעין שלי. במקום להשקיע ציבורית וכספית באנשים שנאבקים כל השנה, כאלו שכמעט ואין להם מה להפסיד, ומכירים את הציבור בשטח ובשכונות יותר מכולם, בחרו גם השנה תורמים פרטיים וקרנות חברתיות לממן בנדיבות את "הקמפיינר", זה שכנראה גדל בשמאל וכל חבריו שמאלנים אבל חושב שהוא יודע איך לשכנע מצביעים ימנים מהשכונות לעבור צד.

בזמן שנשים לביאות מתרוצצות כל השנה ברחוב בין זירת מאבק אחת לשנייה, צוברות ניסיון פוליטי וקשרים עם מאבקים אחרים ומגבשות אסטרטגיה לפעולה לפי צרכיהן – המימון והתמיכה הציבורית של "השמאל" הגיעה ברובה לקמפיינים שבמשרדים שלהם כבר תלויים שלטי "להשכרה", ועומדים להתפנות ב-18 לחודש.

אותן נשים פעילות יהיו הפנים שיקשטו את אחד מהסרטונים של המפלגות או של הקמפיינים הזמניים, על תקן המשבצת של "החד הורית" / "המזרחית מהשכונה" / "הדיירת המסכנה שגרה בדירה מתפוררת בדיור ציבורי". למה אותן נשים מדהימות מספיק טובות בשביל לסמן וי על משבצת, אבל לא מספיק טובות בשביל לנהל קמפיין שפונה לחברות ולשכנים שלהם?

> נולדתי עניה ואשאר עניה, אך על זכותי לבית לא אוותר

זהבה גרינפלד, פעילת הדיור הציבורי, חוטפת את המיקרופון ונושאת דברים בכנס הבית היהודי (אקטיבסטילס)

זהבה גרינפלד, פעילת הדיור הציבורי, חוטפת את המיקרופון ונושאת דברים בכנס הבית היהודי (אקטיבסטילס)

מפזרים זרעים

במידה מסוימת, בחירות 2015 הן המשך ישיר של קיץ 2014. קיץ שסימל יותר מכל את הפילוג בעם, השנאה ההדדית, החלוקה למחנות, חוסר ההבנה בין הצדדים ובעיקר חוסר רצון להקשיב לפחדים או מחשבות אחרות שאינן מתיישרות עם תפיסת העולם שלנו. חברות פרסום וקמפיינרים מרוויחים סכומי עתק רק כדי לגרום לי לשנוא חצי מהמדינה, או במינימום להסכים שכל השמאלנים בוגדים, שהימנים טיפשים ומצביעים למי שדופק אותם, וכמובן, וזה הרי הכלל הבסיסי, הערבים רק מחכים לזרוק אותנו לים.

אווירת ההסתה והגזענות באה לידי ביטוי בקמפיינים השטחיים של רוב המפלגות, שלמרות דרישת הציבור לאיזשהי תקווה באופק מתקשות לספק בשורה חדשה. "ישראל ביתנו" ו"יחד", מפלגתו החדשה של אלי ישי, מתחרות ביניהן בקרב השנאה נגד חנין זועבי. בעוד הרכש החדש של ליברמן, שרון גל, ממליץ שכדאי לבחור בו כי יהיה "גנן שיוציא את העשבים השוטים מהכנסת", ברוך מרזל רוצה להיות "המחק שיימחק את החיוך של זועבי".

אבל למרות הקמפיינים משרי הייאוש האלה, במידה מסוימת אנחנו – הפעילים החברתיים – אלה שקבענו מה יהיה על סדר היום בבחירות. במקום לתת למפלגות לקדם את האג'נדות שלהן על חשבון מאבקים חברתיים, הפעילים והפעילות הם אלו שהשתמשו בפלטפורמה שאורגנה על ידי המפלגות כדי לקדם את המאבקים שלהם. במקום להגיע לשמוע את הפוליטיקאים, שינינו את כללי המשחק והכרחנו אותם להקשיב לנו. להסתכל לנו בעיניים.

בתקופה בה כולנו אמורות לבחור בית מפלגתי, הפעילים והפעילות החברתיות בחרו במאבק שלהם כבית. תחושת הייאוש מכלל המפלגות הולידו עוצמה חדשה למאבקים, שתולים תקוות באיחוד הפעילות ולא בפילוגה, בסולידריות ולא בהקשחת הלב אל מול מאבקים של אחרים. בלי מיליארדים כתקציבי בחירות, בלי הפרסומאים המובילים במדינה ובלי שליטה בתקשורת – המאבקים החברתיים ערערו את הגבולות הלעוסים של ימין ושמאל.

במבחן התוצאה, אחותי הקטנה תבחר באחותה הגדולה ולא תצביע בבחירות הקרובות לבית היהודי כפי שתכננה. חלק מהפעילים והפעילות מהקהילה הגאה התחברו לפעילות הדיור ציבורי וכבר לא יוכלו להצביע למפלגה שפוגעת באוכלוסיות מוחלשות אחרות, ובגבעת עמל הפעילות ערכו ערב של חיבור בין מאבקים. המאבק נגד ייצוא הגז התקדם בצורה משמעותית בזכות תקופת הבחירות. סוגיית הלהט"ב מדוברת בהקשר של זכויות יסוד והכרה ובני ובנות נוער זוכים לתמיכה וחיזוק מפעילות הבחירות, ובכירים במפלגות השונות נפגשים עם פעילות חברתיות לתכנון עבודה משותפת ולימוד על מאבקים שונים. אולי מדובר עדיין על מחוות בודדות, אבל מבחינתי ככה נראית הצלחה. אלה הזרעים שנשתלים עכשיו ועוד נקצור בהמשך הדרך.

> דרעי במאהל ארלוזרוב: נתנה כניסה לממשלה בחוק דיור ציבורי חדש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf