newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בלקן, יוון וכלי מיתר קטן. מזרחה בטרמפים: חלק חמישי

בין מקדוניה המתפתחת וכרי המרעה, למפגש מפתיע עם איבגי, בחור ישראלי שמשוטט בסלוניקי עם גיטרת מסעות קטנה, כמוני. והלאה למזרח התיכון. יומן מסע

מאת:

10.

יש לי טרמפיסטית על הטרמפים. חנה היא סטודנטית אוסטרלית למשפטים שנסעה לחתונה בבוסניה ופגשה אותי כשבאה עם בת דודתה לבלגרד. היא שמעה שאני מתכוון לעבור בגאליפולי, מקום עם מטען אדיר עבור אוסטרלים, הסתקרנה מעניין הטרמפים וביקשה להצטרף ליומיים. תפדלי יא חנה. תמיד טובים השניים.

ארבע דקות, זה מה שלוקח לנו לתפוס טרמפ מבלגרד ישר לסלוניקי – מרחק של שמונה שעות נסיעה – והוא טרמפ הקסמים. מילוש, הנהג, הוא מהנדס תוכנה סרבי שנמצא בדרכו לכמה שבועות של עבודה באתונה. ויקטור, חבר מימי התיכון והכותב הראשי באתר הסרבי המקביל ל- The Onion, הצטרף אליו לחופשה יוונית קטנה. שניהם אנשים מבריקים ומצחיקים, מאכילים אותנו מהסנדוויצ'ים שלקחו כצידה לדרך, שרים לצלילי גיטרת המסעות שלי שירים של טום וייטס ומדברים על הפוליטיקה של הבלקן יותר בפתיחות מכל הסרבים האחרים שפגשתי. זה רק טבעי שבעצירה בתחנת דלק קטנה בדרום, תוך שאני מוציא משהו מהתיק שלי שבמכונית ומתרכז בילד צועני שמכרכר סביבי, אנעל בטעות את מפתחות הרכב שלהם בתוך הבגאז'.

אני מגיב בשוק ובהכחשה, מחפש את המפתחות בכיסים בפאניקה, אולי בכל זאת? הילד הצועני מסמן לי בחיוך להירגע. הוא חושב שאני חושש שכייס אותי, ומנסה להבהיר לי שלא. אני רץ לשולחן הפיקניק לצידו הם יושבים ומבשר להם על הטרגדיה. ויקטור ומילוש מגיבים ברוגע מפתיע. הכל יהיה בסדר. לא. לא יהיה בסדר. מדובר בקטסטרופה. אני רץ חזרה. מנסה את הדלת הקדמית. היא לא נעולה. נס! אפשר לפתוח את הבגאז'. לא החרבתי את מסעם של אנשים טובים.

אנחנו מדרימים אל תוך ארץ הרים מרהיבה. נסעתי בדיוק בכביש הזה כשחציתי את הבלקן ב-95'. אז הוחל על יוגוסלביה של מילושוביץ' חרם ודלק לא ניתן היה להשיג בתחנות. רק חופן מכוניות נסעו בו, מתודלקות בדלק שהוברח בג'ריקנים. היום הוא כביש מהיר רגיל לחלוטין. אז אילצו אותי בגבול המקדוני להמיר חמישים מרקים גרמנים לכסף של מדינה שעד אז לא שמעתי על קיומה. היום: חותמת בדרכון ודרך צלחה. אז נרדמתי מצפון לסקופיה והתעוררתי רק ביוון. היום אני זוכה לראות את הדרמה של עמקים ויערות, כרי מרעה וערים מתוקות שהיא מזרח מקדוניה, ומתמוגג.

אבל כל רושם ההתפתחות החיובית נבלם כשחוצים לתוך יוון. העשב גדל פרא בשולי הכביש. עמוד תאורה חלוד קרס ואין מי שיתקן אותו. בכניסה לסלוניקי עומדים עשרות עסקים ריקים מאחורי חלונות מאובקים. לא ביקרתי ביוון מאז הקריסה. היא היתה סמרטוטית גם קודם, אבל מה שקורה כאן עכשיו הוא מזעזע. סלוניקי מטונפת ונראית מסוכנת. עצוב לי עליה ופתאום נהיה לי עצוב בכלל. אני נוסע ממקום אחד שמזוהה עבורי עם מלחמה (בלגרד) למקום שמזוהה עם מלחמה עוד יותר נוראה (גאליפולי), דרך עיר שנושאת בחובה את אחד מזכרונות השואה הכי עצובים, ושהפכה בחמש שנים לגרוטאה. ומאחורי כל העצבות הזאת מסתתר העצב של ארצי שהולכת וקרבה. כבר אנחנו באותו time zone.

על קו המים הלילי עם חנה, מילוש, ויקטור וחברים סרבים שלהם, בקבוק של רטסינה והגיטרה הקטנה, אני נזכר בפתרון לעצבות. פעם, כשגרתי בבוסטון והיה חורף קר ומדכא במיוחד. קניתי לי את אלבום "הלהיטים הגדולים" של חאריס אלכסיו, וזה עבד. הוא חימם אותי. אני פונה לחבורת בני נוער שיושבת לידנו ושואל אותם אם הם יודעים לשיר את "הכל מזכיר לי אותך". הם יודעים, וגם את "אני עוזבת". אנחנו שרים, ומילוש מביא לי עוד רטסינה מהקיוסק.

> מזרחה בטרמפים, חלק ראשון: חצי ויפאסנה, חצי וגאס

Europe summer 3946

והלילה הופך להיות טוב, יותר מטוב. הוא הופך להיות משגע. בעצם מכושף, עד כדי מפגש מקרי ברחוב עם איבגי, בחור ישראלי שנושא גיטרת מסעות קטנה, דומה לשלי. אני שואל אותו מה הביא אותו לכאן והוא מספר שחיבר שיר על סלוניקי מתוך איזה דחף מסתורי, ושבא אל העיר לראות אותה ולתרגם אותו ליוונית.

"אתה לא תאמין מה שאני הולך לספר לך", אני אומר לו, ומסביר את הרעיון שמאחורי הפרויקט "שירים על מקומות, מושרים במקומות שעליהם חוברו, אבל בחדר מלון". אנחנו קופצים לחדר המלון שלי והשיר היפהפה מצטרף לאוסף. בינתיים מתחילות רקטות לעוף מסוריה אל הגולן ומלבנון אל הגליל. מה לחשוב על העולם הזה? מה? אין לי מושג. לא משנה.

11.

הבוקר שמחוץ לחלון רותח, ואני מרגיש אחריות יתרה כלפי חנה. היא עצמאית ומשכילה וחכמה, וראתה הרבה עולם יחסית ל-כ' שנותיה, אבל טרמפים הם חוויה חדשה עבורה והיום הזה עלול להיות מזעזע. יוון ידועה בתור גהינום לטרמפיסטים, והיום הגהינום בלהבות.

בכלל. ההחלטה שלה לחבור אלי די מסתורית בעיני. היא מאוד שקטה ועדינה, על סף הסגורה ממש. לא אחת שהולם אותה להשתגע על העולם. עם כל הכבוד לזכרם של חללי גליפולי, מה לחוץ לה להצטרף לאיזה חתיאר עם חברה, ולחצות ביומיים 1,200 קילומטרים רק כדי לחזור אותם מיד? אם היום הזה יהיה נורא כצפוי, אצטרך להתמודד עם החרטה שלה בזמן אמת. אני עושה הכל כדי לרכך לה את הסיוט, ובהיתקעות הראשונה, על עליה מאובקת ושוממה לכביש מהיר בפרברי סלוניקי, מציע שתנוח בצל ותקרא. "יש איתך ספר?"

"יש".

"איזה ספר?"

"׳בדרכים׳".

א-הא. הכל מובן. שתשלח את מכתב התלונה לעיזבון של ג׳ק. בינתיים אדאג לייסורי שלי.

יוצא שהיא זו שמקלה עלי. בהיתקעות השנייה, שנמשכת שלוש שעות שלמות ליד תחנת דלק מדכאת בין הרים יבשים מאיימים, בחום מצמית ובאווירת בסוף-ניקבר-כאן, אנחנו מתחרים בקליעת ענבים במעקה הבטיחות של הכביש הריק. היא מנצחת בגדול בכל פעם ופתאום שולפת מפוחית שקנתה בבוסניה. היא לא יודעת לנגן, ואני יודע רק את המזמור לשמחה ואת מארש צה"ל, אבל איכשהו זה עוזר. אנחנו שורדים עד הטרמפ הבא ובהדרגה יורד ערב מנחם.

יובל בן עמי יובל בן עמי יובל בן עמי

היוונים באמת לא מקלים עלינו, שלא לדבר על כך שהם מתעלמים במפגיע מקיומה של תורכיה. אין ברירה, צריך לקחת מונית יקרה מהעיירה האחרונה עד לגבול, ובינתיים מחשיך, אבל רוחנו בסדר. מחזיקים מעמד.

זה לא מספיק טוב. משהו אדיר צריך לקרות, כדי שבאוסטרליה ידעו שאין תענוג כמו לתפוס טרמפים עם ישראלים מזוקנים באירופה. הוא קורה בניסיון הראשון שלנו לתפוס טרמפ תורכי. הלילה ירד ואנחנו במקום שאין לו שום סיכוי: בקצה התעשייתי והמאובק של עיר ושמה קשן, בלי תאורת רחוב, מוקפים תיקונים בכביש. עושים ניסיון בלי תקווה אמיתית, ואז מיד, אבל מיד, עוצרת המשאית של האיש הכי נחמד בעולם.

שמו ח׳ליל והוא מאורפה. דובר ערבית – אז אפשר לתקשר. קישוטי הקבינה שלו כולם צוהלים: "ברוכים הבאים למזרח התיכון!" הוא מטעין לנו את הטלפונים, מנקה לנו את הידיים במי ורדים, מתרגם לנו את מילות שירי האהבה התורכיים שברדיו, מפרגן מחמאות לביצוע העילג שאני נותן על הגיטרה לשיר של פיירוז (ולאחד של יהודית רביץ, מיד אחריו) ומביא אותנו הישר אל הנמל של גאליפולי. חנה באמת מאושרת. שלמה לחלוטין עם הסטייה שלה מהמסלול. מצלמת נון סטופ. אני מביט אל האורות הרחוקים, שמשתקפים בדרדנלים השחורים.

אסיה.

> מזרחה בטרמפים, חלק שישי: אל היבשת שלי וקבריה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf