newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדיבור על בצלם באו"ם משקף את הפחד בשמאל

המציאות הפשוטה היא שאנחנו שולטים בעם אחר כבר חמישים שנה, בתמיכה בינלאומית, ולימין אין שום בעיה עם הופעות ובריתות בחו"ל. בשמאל מצטדקים על הופעת בצלם באו"ם כי הדיכוי נגד הבעת ביקורת מחלחל לתוכנו

מאת:

כותב אורח: דוד זונשיין

רק שמאלנים מסבירים למה הם מדברים במועצת הביטחון. ימנים לא נדרשים לשאלה הזאת. איכשהו, 50 שנות כיבוש (ובתוכן רצח המנהיג שהתחיל לקדם פתרון ישראלי-פלסטיני), והאלימות הקשה והחריפה שלעולם לא נמחקת גם מדף הפייסבוק של ראש ממשלת ישראל, הושיבו את הפחד עמוק בלבבות אנשי השמאל.

אין אדם שלא פוחד ממשהו. הבעיה היא כשהפחד הוא לא מפני מהדבר הנכון – במקרה שלנו השליטה האלימה בת 50 השנה בחייהם ובזכויותיהם הבסיסיות של הפלסטינים – אלא מפני שימוש בכל הכלים העומדים לרשותנו במאבק שהוא אקוטי לחיינו כישראלים וכפלסטינים.

> לאחר הסתת הימין: זינוק בתרומות הקטנות שמקבל בצלם

ואין כלי דיכוי אפקטיבי יותר מאשר לשכנע את הצד שכנגד, שכלי המאבק האפקטיביים ביותר שלו אסורים בשימוש או לכל הפחות אינם ראויים, ובכל מקרה יפגעו בו יותר מאשר ישרתו את המטרה אותה הוא מבקש להשיג. עשרות שרים וחברי כנסת מהקואליציה, ולמרבה הפלא גם מהאופוזיציה, מדברים מתחת כל עץ רענן או עבש, בכל נקודה על פני כדור הארץ, בשביל "להגן" על ישראל, כלומר בעצם – על הכיבוש. זה לגיטימי לגמרי. וראו זה פלא, כשמגיע לזירה הבינלאומית לוחם זכויות אדם, זה שהשמאל היה אמור להיות חפץ ביקרו, ונושא את המסר "עזרו לנו לסיים את העוול הכבד שאנחנו ממיטים על העם הפלסטיני ועל עצמנו, בתמיכתכם הישירה" – נשלפות כל הסכינים. הלוואי שתשארנה וירטואליות ומטאפוריות.

את הדיכוי המופנם הזה מוצאים בכל מקום ובכל זירה. מדיונים ברשת החברתית ועד לתוככי ארגוני זכויות אדם ומרכזי מפלגות. מפגישות עם חברים שהם חלק מהמחנה, ועד לשותפים שהיית בטוח שהם מבינים את הזכות הדמוקרטית היסודית שיש לאופוזיציה למסור את עמדתה ללא הגבלות כלשהן.

לדיכוי יש פנים רבות, ברובן חמקמקות ומיתממות. "זה לא הזמן", "זה לא אפקטיבי", "לא מוצו הדרכים בתוך ישראל", "אנחנו לא נתפשים כפטריוטים", "בואו לא ניתן להם חומר להסתה", "זה יקטין את התמיכה". כל אלה הגנות אינטלקטואליות יעילות מפני הודאה בפחד. ויש סיבות טובות לפחד. הרי רצחו כאן ראש ממשלה, רצחו כאן מפגין בהפגנה, הרשתות בוערות וראש הממשלה אינו מרגיע, להפך. הפחד המובן הוא בסיס ההתחנפות הבלתי פוסקת והמתעצמת של חלקים גדלים והולכים במרכז ובשמאל לימין. פחד.

הפחד מוצדק, משום שיותר ויותר מי שפועלים בישראל נגד הכיבוש או אפילו רק נגד המגמות הפנים-ישראליות הדכאניות הנובעות ממנו והמקיימות אותו נדרסים בידיהן. והלא זוהי בדיוק הסיבה להתנגד. כי ככל שההתנגדות פוחתת, כך הרדיפה והדורסנות זוכים ללגיטימציה, והפחד מהן הופך למוצדק אף יותר.

> ההתנגדות לחיסול התאגיד היא אינטרס של כולנו

האריות של הצל מפגינים נגד תהלוכת שמאל (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ככל שמאכילים את הפחד, ככה הוא מתחזק. האריות של הצל מפגינים נגד תהלוכת שמאל (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הציבור לא מסר את השלטון לשמאל לאחרונה. לא את תקציב המדינה ולא את הזכות לחלקו. לא את האפשרות להוציא את הצבא למלחמה, לנהל מדיניות חוץ או לבחור דרך יעילה להורדת מחירי הדיור. אבל על זכות קנויה אחת בדמוקרטיה השמאל ויתר בעצמו. על הזכות לומר את דעתו בכל פורום אפשרי, ורצוי משפיע ככל האפשר, בדיוק כפי שעושה הימין, שלמטרותיו אינו בוחל בקבלת כספים ובפגישות, גם בתוך ישראל, אפילו עם גורמים נתעבים, אנטישמיים וגזעניים, שמודיעים בפומבי על שנאת ישראל – גורמים שעתיד ישראל, או הפלסטינים, דמוקרטיה או זכויות אדם זרים להם באופן יסודי. הכל למען המטרה.

מועצת הביטחון היא אחד הגופים הבינלאומיים האפקטיביים היחידים שיש. היא הגוף הבינלאומי שהוסמך על ידי עצרת האומות המאוחדות לקבל החלטות אופרטיביות. היא הגוף המופקד על "הסדר העולמי". שבועות בודדים לפני הבחירות בארה"ב, שבהן תיבחר נשיאה שעשויה לפעול למען עתיד טוב יותר לישראל, ולפני התקופה בה הנשיא היוצא יהיה חופשי לפעול כדי להתוות פתרון לשאלה הישראלית פלסטינית, המנעות מהצגת עמדת ארגוני זכויות האדם בפני המועצה ובקשת סיוע, הייתה חוטאת לליבת הערכים של בצלם: להיות בני ובנות אדם במקום בו כאלה נדרשים ונדרשות.

דוד זונשיין הוא יו"ר הנהלת בצלם

> רחבעם זאבי הוא לא הבעיה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf