newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך בשבוע שלם בדוחא פגשתי שני קטארים בלבד

יוני מנדל נסע לכנס אקדמי באחת המדינות העשירות בעולם ומצא בה רק זרים. האירופאים מנהלים ועושים עסקים, הנפאלים והפיליפיניות בעבודות השחורות, ורק את האזרחים שמהווים מיעוט מבין התושבים אי אפשר למצוא. קטאר: יומן מסע

מאת:

נדמה שאחד האתגרים הראשונים בכתיבה על קטאר בעברית הוא איך להימנע מכותרת בה יופיע שם המדינה במשמעות הקרון הראשון של הרכבת. "הקטאר נעצר", "הקטאר של האביב הערבי", "הקטאר שלהם", "הקטאר של המזרח התיכון" או "הקטאר של המשק הגלובאלי", הן רק קצה קרחון הדוגמאות ומשחקי המילים, פרי עטה של התקשורת הישראלית, על מדינה שהתעתיק הנכון של שמה בעברית צריך בכלל להיות "קטר".

אתגר מורכב לא פחות הוא איך להימנע מקלישאות שנוגעות לכתיבה עליה: על ההון של הנסיכות הקטנה, על היותה המדינה עם ההכנסה לנפש הגבוהה בעולם, הארץ בה קיימות 14% מעתודות הגז הטבעי העולמי, או על היותה "המדינה עם הצמיחה המהירה ביותר בתבל". וזאת עוד בלי לדבר על מיקומה במזרח התיכון, על היחס בין אזרחים לתושבים, על רשת אל-ג'זירה, על היחסים המתוחים עם סעודיה, על האחים המוסלמים וקטאר, על תקיפת מטוסיה בלוב, על הבסיס האווירי האמריקאי אל-עודייד הנמצא בשטחה, על משרד האינטרסים הישראלי שהיה ונסגר, על הקשר האיראני, ובכלל על גודלה הקטן-גדול של קטאר במזרח התיכון. קטאר, שנדמית לעיתים כ"חברה של כולם" ולעיתים נראה שהיא לא חברה של אף אחד, מקשה מאוד לכתוב עליה בלי להשתמש בקלישאות. הנה תראו: רק התחלתי, וכבר נפלתי.

הקשר הניגרי

טיסת רויאל-ג'ורדניאן מעמאן לדוחא בירת קטאר ארכה כשעתיים וחצי בלבד, ואני, למרות קורס המתחילים של מכון גתה, העדפתי במטוס לדבר כמה שפחות, ולא משנה באיזו שפה. כבר שנתיים שיש לי דרכון גרמני, אבל זו סך הכל הפעם השנייה שאני מנצל אותו. גם הפעם אני עושה זאת בחסות הנדיבה של אוניברסיטת קיימברידג', נקודה גשומה בעברי, שדואגת – להבדיל מחברת התעופה הלאומית – לקחת אותי אל על ומעבר.

אחרי השרוול וביקורת הדרכונים, ודנקשן אחרון לחימום האווירה, הדבר הראשון שניתן היה להבחין בו בשדה התעופה היה שגם האנשים שנשאו את השלטים עם השמות וגם השמות שנישאו עליהם היו של אזרחים זרים. רוב מחזיקי השלטים נראו הודים או פקיסטנים ורוב השמות שעליהם היו אירופאים. זו היתה מטאפורה לא רעה למה שהייתי עתיד לחוות בשבוע שלי בקטאר: חלוקה מעמדית ברורה בין נותני השירותים ומקבלי השירותים, כולם תושבים זרים שאינם אזרחי קטאר. אלו מהווים את הרוב המכריע של תושבי המדינה, ביחס של בערך אזרח על כל 10 זרים, בעוד הקטארים (שנוהגים במסלול נפרד, לרוב אגב ב"לנד-קרוזר" לבנה) משאירים את הניהול השוטף של העניינים בידי "אנשי המקצוע" הבינלאומיים: ממנהלי בתי מלון, דרך מנקי הרחובות, וכלה בארכיאולוגים ורופאים.

בשדה התעופה בדחוא גם הנהגים וגם השמות בשלטים שלהם אינם קטארים (יוני מנדל)

בשדה התעופה בדחוא גם הנהגים וגם השמות בשלטים שלהם אינם קטארים (יוני מנדל)

זהו למעשה הסיפור של אחת המדינות המדוברות, המשתנות, הקטנות והעשירות ביותר בעולם. ארץ שכולה עיר בירה, שלהבדיל מתל אביב באמת צמחה מן החולות. במספרים זה 250,000 אזרחים קטארים, החיים בממלכה במסלול חיים מקביל לכמעט שני מיליון תושבים זרים. הראשונים הם מנהלי העל של המדינה. הם עומדים בראש כל החברות הממשלתיות והמשרדים הממשלתיים ונהנים מהרווחים שגורפת המדינה. אותם מעטים שכן בוחרים לעבוד בסקטור הפרטי, עושים זאת בעיקר בתחומי הבנקאות ובעבודות הקשורות לתעשיית הנפט.

המלון בו התארחתי נותן שירותי הסעה בחינם משדה התעופה, במונית שירות שמזכירה במעט את אלו שנוסעות מירושלים לתל אביב, אבל באמת שרק במעט. לידי ישבה אישה ניגרית שסיפרה לי שזו הפעם העשירית שלה בדוחא ושהיא עדיין לא ביקרה אף פעם בעיר. היא קלטה שאני לא מבין בדיוק על מה היא מדברת והסבירה שקטאר מעודדת טיסות קונקשיין דרך דוחא, ושאם הקונקשיין אורך יותר מכמה שעות, אז יש סידור דרך חברת התעופה של אפשרות ללינה באחד מחדרי המלון בעיר. "אני חוזרת לכאן עוד חמש שעות" היא אמרה, מביטה בגורדי השחקים המתקרבים דרך החלון, ונתנה כך עוד דוגמה, גם אם אגבית, להפיכתה של דוחא לנקודת מרכזית כל כך באזור, ובעולם: לעצירה, לשהות, למעבר, לעבודה, לעסקים, לתיירות, ומ-2022 גם לכדורגל.

נהג המונית היה מאלבניה והוא היה נרגן משהו. בהתחלה כי לא נסגר תא המטען ואחר כך כי בכניסה למרכז העיר החלו להתגבש פקקי תנועה. הערב החל לרדת והנהג מצא סוף סוף תחנה שהוא אהב. סוג של מוזיקה שלמרות מוגבלותי בתחום נשמעה לי כרוק כבד, ושהופסקה כל כמה דקות בפרסומת לרד-בול. אחרי כמה סשנים של גיטרות אמריקאיות בדוחא, עם הנגאובר של פרסומות משקה האנרגיה, פסקה פתאום המוזיקה מן הרדיו וקריין עם מבטא בריטי הודיע באנגלית שכעת נעבור להשמעת קריאת המואזין לתפילת הערב. אז השתרר שקט לכמה שניות ואחריהן, בערבית כמובן, הקריאה לתפילה, "אשהדו אן לא אללה אלא אללה", שנמשכה ונמשכה ובעצם קידמה את פנינו עם הגיענו למלון, ובאופן כללי – ייצגה את הבליל המוזר של אסלאם-אמריקה-צרכנות-גלובליזציה שקטאר מציעה לאלו המבקרים בה.

הכרית זוכרת, וגם משרד הפנים

יצאנו מהמכונית ועשינו את דרכנו אל פתח המלון. עוד כמה שניות ופקידת קבלה הנושאת את תג השם ז'ולייט תברך אותי לשלום, תשאל לשמי, ותברר אם אני מעוניין לבחור לחדר כרית שינה מתפריט הכריות של המלון. אחר כך היא תעניק לי משקה קר, לא אלכוהולי כמובן, בטעם חזק של ג'ינג'ר. "וולקאם טו קטאר", היא תגיד.

לקחתי את כרית מספר 4, סתם שתדעו, בעיקר כי התיאור שלה הדגיש את זה שהיא בריאה ושהיא "זוכרת" את התנוחה של השינה. אחרי זה יצאתי ופגשתי חבר סיני שלמדתי איתו בעבר, וביחד הלכנו ללובי של מלון עוד יותר מפואר, כי בזה שלנו כבר היה מאוחר מדי והבר נסגר. ישבנו זה מול זה בשולחן צדדי, הזמנו שתי כוסות בירה במחיר מופקע, והסכמנו שדוחא היא מקום מאוד מוזר. "אמרו לי שאין סיכוי שניפגש עם קטארים בקטאר", הוא אמר. לא הבנתי אם הוא אומר את זה בצחוק או ברצינות. בגדול הוא טעה. את ברכת הפתיחה של הכנס נתנה הנשיאה של האוניברסיטה, שהיא קטארית לפני ולפנים. הנשיאה החמישית של האוניברסיטה, והאישה הראשונה בתפקיד. פגשנו קטארית אחת.

הכי חשוב מבחינת הקטארים לשמור על הסדר הכלכלי והפוליטי (יוני מנדל)

הכי חשוב מבחינת הקטארים לשמור על הסדר הכלכלי והפוליטי (יוני מנדל)

המלצרית הייתה מהפיליפינים. שאלתי אותה כמה זמן היא בקטאר ואיך החיים ואיך המשכורת והאם היא רוצה להישאר ולמה היא באה, והיא ענתה על כל השאלות בפתיחות מופלאה. בגדול, היא אמרה שלא משהו, אבל שהיא מקווה שהיא תוכל להתקדם מהעבודה שלה לתפקיד אחר, ושאז יהיה יותר טוב. היא לא רוצה להיות מלצרית במלון, ומקווה לעבור לתחום יותר מעניין בתיירות, אמרה משהו על סוכנות טיולים בתוך המדינה. שאלתי אותה למה היא לא מחליפה כבר עכשיו עבודה והיא צחקה. "אתם רק עכשיו הגעתם, אתם תראו מיד כשתתחילו לעבוד שהחוקים כאן מאוד ברורים".

אחר כך סיפרה לנו שרק אחרי חמש שנים של עבודה באותה המשרה אפשר לבקש לעבור לעבודה אחרת. אם רוצים להחליף משרה או מקום עבודה במהלך החמש השנים הללו אז צריך להתפטר, לעזוב את המדינה לגמרי ולחזור למדינת האם. אחר כך צריך להגיש בקשה חדשה לממשלת קטאר, כשלכל תחום-עבודה יש סוכנות ממשלתית אחרת, ולקוות לקבל ויזת עבודה נוספת. "אם עזבתי לפני סוף החמש שנים הראשונות אז רוב הסיכויים שלא אקבל עוד ויזת עבודה", היא אמרה, "אז זה אומר שאני חייבת לסיים את חמש השנים שלי לפני שאוכל להחליף עבודה".

אז הסבירה שככה בעצם עובדת השיטה, וכל חוזה עבודה בקטאר הוא לתקופה של חמש שנים, ושחופשה ראשונה היא תוכל לקחת רק אחרי שנתיים. אחרים שפגשנו במהלך הימים הבאים סיפרו לנו דברים מעט שונים. לפעמים חמש השנים היו שלוש, אבל העיקרון היה ברור: על מנת להבטיח את מה שהקטארים אוהבים לכנות "יציבות", הן כלכלית והן פוליטית, הם רוצים שתהיה להם שליטה מלאה על אוכלוסית התושבים הזרים שנמצאת במדינה, המהווים 90% מהאוכלוסייה. הם רוצים לוודא שיש להם את היכולת לברר מי עובד איפה וכמה זמן, לקצוב כל שהות בזמן, לא לאפשר תושבות קבע ובטח שלא אזרחות, והכי חשוב – לוודא כל הזמן את התרחקותם של הזרים מכל אבק של אפשרות של התאגדות שעשויה להביא לשינוי חברתי או תעסוקתי או פוליטי.

עיר שצמחה מהחולות. דוחא (יוני מנדל)

עיר שצמחה מהחולות. דוחא (יוני מנדל)

מייד אין צ'יינה

ביום המחרת כבר יצאנו לסיבוב בעיר, למעין סיור של מארגני הכנס לכל האטרקציות התיירותיות של קטאר. אלו כוללות בעיקר את המוזיאון לאמנות איסלאמית, שבו חפצי אמנות מכל רחבי האזור – עם דגש על איראן, תורכיה ומצרים – ואת מרכז "פנאר" לתרבות איסלאמית. שניהם מעניינים פחות בגלל מה שיש בהם ויותר בגלל מה שהם, שכן קטאר היא מדינה קטנה, אפילו קטנטנה: חצי אי ששטחו כ-11,000 קמ"ר. פחות משטח הנגב.

אומרים שבגלל הגודל שלה, הרגישות של מיקומה במזרח התיכון בין שתי ענקיות – ערב הסעודית מכאן ואיראן מאידך – הונה האדיר ועושרה בנפט ובגז טבעי, והזיכרון המר של מדינה אחרת באזור שגודלה התגלה בעבר כנקודת תורפה ברורה (כווית), התקבלה ההחלטה הקטארית האסטרטגית להיות גדולה יותר מהשטח שלה.

מרגע שהדיסקט התחלף לכיוון הזה, נראה שהקטארים פועלים בכיוון אחד ובשיא הכוח: לגדול ולמתוח את השם קטאר אל מעבר לגבולות המדינה. זה ההסבר לכיתוב שתמצאו על החולצות של קבוצת הכדורגל ברצלונה, זה גם יעזור להבין את רשת אל-ג'זירה, או את פרויקט מילון השפה הערבית, שמבקש להיות המקבילה הערבית של מילון אוקספורד. זה גם ההסבר לייבוא של אוניברסיטאות כמו נורת'ווסטרן וג'ורג'טאון מארה"ב, או את UCL מלונדון, או של פסטיבל טרייבקה מניו-יורק, וגם לאירוח המונדיאל ב-2022, ועוד כהנה וכהנה מופעי תרבות וספורט ואקדמיה ואמנות. אלו צצים חדשות לבקרים ומטרתם למרכז את קטאר, להוציא את שמה אל מעבר לגבולותיה, להוות תחרות הולמת לסביבה המפרצית – במיוחד האמירויות דובאי ואבו-דבי – ולעודד כניסה של השקעות ומשקיעים ועסקים אל הנסיכות.

עייפים הגענו אל השוק המקומי, סוק וואגף, שנראה ציורי מאוד, ומייד התברר שגם ציורי מדי. כחלק ממאמצי המדינה לבנות זהות לאומית תוך "ייצור" אתרי תיירות, הוחלט להרוס את השוק המקורי, שבתמונות משנות ה-50 הזכיר קצת את הכניסה לשוק הכרמל, ולבנות במקומו "שוק דייגים קטארי עתיק", שאף פעם לא היה שם. כל חנות היא מעין כוך שנראה עתיק יומין אבל בעצם הוא חדש מהניילונים, כמעט כמו המדינה. מוכרים תימנים והודים ימכרו לכם צעיפים של קטאר בצבעי סגול-לבן שיוצרו כולם בסין. תוכלו לחפש ולחפש חפץ או מתנה או מזכרת שכתוב עליהם "מייד אין קטאר" כדי להביא הביתה ולהוכיח שבאמת הייתם שם – אבל לשווא. תאמינו לי, ניסיתי.

אוסטרלית, בריטי ונפאלים מחפשים זהות קטארית

הניסיון המושקע בהטענת זהות קטארית באתרי התיירות הוא כמעט גרוטסקי. ליד שוק הבזים המקומי הוזמנו אני והחבר הסיני ל"אוהל המורשת הקטארית". היה מאוד נחמד ב"לב ההוויה" הקטארית, חוויה אוריינטליסטית לכל דבר ועניין, שכללה שתיית קפה שחור בצבע צהוב, שלדברי המארח הפקיסטני הוא אחד הסמלים המובהקים ביותר של קטאר.

גם כשצילמתי וגם כשהרופא הביא את תוצאות הצילום לא הפסיק הקטארי לסמס (יוני מנדל)

גם כשצילמתי וגם כשהרופא הביא את תוצאות הצילום לא הפסיק הקטארי לסמס (יוני מנדל)

המשכנו לתוך בניין שעליו סמל של סהר אדום וציור של בז. מסתבר שזהו בית החולים המשוכלל ביותר בעולם לבזים, ושצוות הרופאים המקומי, כלומר מגרמניה ומהודו כמובן, הם מהטובים בעולם. פגשנו קטארי צעיר שהסכים שאצלם אותו לוקח את הבז שלו לבדיקת רנטגן, אבל גם כשצילמתי אותו, וגם כשהבז נכנס לבדיקה, וגם כשהרופא הביא לו את הצילומים, הוא המשיך לשלוח סמסים, בוהה במסך ולא מסתכל לימין או לשמאל. אבל היי, כך לפחות פגשנו שני קטארים סך הכל. חוץ מזה, חברי צדק ולא ראינו קטארים כלל.

גם כשביקרנו באתר הארכיאולוגי החשוב ביותר בקטאר "אל-זובארה" ליוותה אותנו אותה תחושה. לפני לא הרבה זמן, באמצע המאה ה-18, שכנה שם במבצר יפה למדי על קו החוף המדברי, קהילה של דייגים ושולי פנינים. אבל עם צוק העיתים הלאומי, ובמיוחד בשנים האחרונות בשל חשיבות המקום מבחינה פוליטית ותיירותית, הוא עבר מתיחת פנים, הפך לאתר לשימור מטעם אונסק"ו ולאחד המקומות החשובים ביותר בהיסטוריה ובתרבות הקטארית. ב"אל-זובארה" ארכיאולוגית אוסטרלית, שותפה הבריטי וצוות של חופרים מנפאל עוסקים בצורה יסודית בניקוי, נבירה, גילוי והפצה של הארכיאולוגיה המקומית, אבל בעיקר ביצירת הזהות הקטארית.

בימים שלאחר מכן התקיים הכנס ובכל ערב יצאנו לאטרקציה קטארית אחרת, כולל ליישוב שנבנה בצורה של פנינה בתוך הים תוך יצירה של לשון יבשה. אבל במהלך הכנס, ובמיוחד כשהדיון עסק ביחסי החוץ של מדינות המפרץ ובאביב הערבי, ניתן היה לחוש בכל זאת את הייחוד של קטאר באיזור. היה זה כמה ימים לאחר שערב הסעודית הכניסה את "האחים המוסלמים" במצרים לרשימת ארגוני הטרור, יחד עם אל-קאעדה, צעד שהעכיר את היחסים התחרותיים והמתוחים גם כך בין המדינות.

בהמשך ערב הסעודית, מדינות איחוד אמירויות ערב ובחריין משכו את שגריריהן מדוחא, כביכול בגלל מחלוקת פנימית בתוך ה-GCC (מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ) אבל כנראה בגלל מחלוקות גדולות ועקרוניות הרבה יותר על עניינים שמחוץ למפרץ: חוסר הצייתנות של קטאר ותמיכתה ב"אחים" במצרים או בפלג מסוים של המורדים בסוריה. כשהנסיך הסעודי בנדר נשאל לאחר מכן על המתיחות עם המדינה הקטארית, הוא ענה בהתרסה שלא מדובר בכלל במדינה. אחרי זה הוא גירד בראשו ועשה עצמו נזכר: "אה", הוא אמר, "כן קטאר, המקום הזה עם 300 אנשים וערוץ טלוויזיה".

חופש אקדמי אמיתי בחסות בית המלוכה

לדברי חברים המלמדים בקטאר, דווקא האופי הלעומתי הזה של קטאר, הופך אותה למקום מעניין ומקורי הרבה יותר משאר מדינות המפרץ. שימו בצד את "השוק העתיק", שמקבילה שלו נמצאת גם בקניון של דובאי. בקטאר – להבדיל מדובאי או אבו-דאבי או שארג'ה, ובטח ובטח להבדיל מערב הסעודית או מבחריין – מתקיים, לפחות בתוך המרכזים האקדמיים החדשים, חופש אקדמי אמיתי. גם אלו המלמדים במדעי הרוח מספרים שאין בעיה של צנזורה וכי הדיונים מתקיימים בצורה חופשית. אולי זה קשור לעובדה שרבים מהמרצים הם אינטלקטואלים ערבים ומערביים שאינם מקטאר, רבים מהם פליטים פלסטינים מ-48'. אבל זה קשור גם לרצון של קטאר, וההבנה של ההנהגה הקטארית, שכדי להגדיל את השם קטאר ולהרחיבו מעבר לגבולות המדינה יש צורך לאפשר את החופש הזה, גם אם יש סכנה שיום אחד הביקורת הזו – ראו ערך אל-ג'זירה ועידוד מחאות האביב הערבי – תופנה גם לעבר אותו הממשל.

רוב הקטארים נוסעים בלנד רוברים לבנים (יוני מנדל)

רוב הקטארים נוסעים בלנד רוברים לבנים (יוני מנדל)

במונית השירות בחזרה מהמלון לשדה התעופה הסיע אותי שוב הנהג האלבני. הוא עדיין היה נרגן אבל סיפר לי בכל זאת קצת על עצמו. יש לו ילדה והוא בא לקטאר כי האמין שיצליח לעשות הרבה כסף ולשלוח למשפחה, ואחרי כמה שנים לחזור לארצו. הוא אמר שהמשכורת על הפנים ושהוא מרוויח בדוחא מה שהוא היה מרוויח בטיראנה. כששאלתי אותו למה הוא לא עוזב, הוא אמר שלקחו לו את הפספורט, ושהמצב שלו מורכב. הוא לא פירט, אבל הרקורד המפוקפק של קטאר בכל הנוגע לזכויות עובדים – ראו לדוגמה את מאות פועלי הבניין הנפאליים ששילמו בחייהם על בניית איצטדיוני המונדיאל או את תנאי העבדות של עובדות הניקיון הפיליפיניות – לא השאיר הרבה מקום לספק. רגע לפני שירדתי הוא הסתכל לכיווני ואמר לי שהוא רואה את העושר האדיר של קטאר, אבל לא מצליח לגעת בו. "כן", הוא אמר, "זה מקום מעניין, והרבה קורה בו. יש כאן הכל, אבל לפעמים אתה מרגיש שכל זה בכלל לא נוגע לך".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf