newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בשביל מה צריך תקשורת חופשית, בעצם?

למה שלא תהיה לנו תקשורת שמספרת לנו רק על מה שטוב? ולמה צריך לדבר על מה שרע כל הזמן? ובכלל, מה הקטע עם כל התקשורת העויינת הזו, ולמה זה צריך לעניין את האזרח הפשוט? בעידן של שקרים ושלטון לא לגמרי נורמלי, צריך לחזור ולהזכיר את הבסיס

מאת:

למה צריך תקשורת חופשית, כלומר כזו שמבקרת את השלטון כל הזמן ועדיין לא מאיימים עליה? אספתי כמה סיבות מהחיים הרגילים לגמרי. אני בטוח שתוכלו להוסיף דוגמאות משלכם:

כדי שתוכלו לדעת מה באמת היה שם, במקרה של אסון כמו התאבדות או מוות בתאונה של הילד שלכם בשירות הצבאי שלו.

כדי שיהיה לכם למי ללכת כשתגלו שהבוסים שלכם גונבים, עושקים, מנצלים, מטרידים.

כדי שתהיה לכם כתובת אליה תוכלו לפנות במקרה שמנהל משרד ממשלתי יגיד לכם ללכת קיבינימט – לא בא לו לתת לכם את השירות שאתם זכאים לו, ואתם יכולים רק לקפוץ.

כדי שתהיה עין שמפקחת על מי שמנהל את הכסף שלכם בבנק או בקרן הפנסיה, והוא לא יוכל לעשוק אתכם באופן חופשי כי הוא חבר של שר האוצר או ראש הממשלה.

כדי שהשוטר שפוגש את הילד שלכם ברחוב יחשוב פעמיים לפני שהוא נותן לו מכות רצח, יורה עליו טייזר או עוצר אותו סתם כי הוא מתוסכל, או שהילד שלכם הסתכל עליו לא נכון.

כדי שיהיה מי שיחקור אם צוות בית החולים התרשל בתפקידו וגרם למותו של יקירכם, הורה, או חברה קרובה.

כדי שיהיה לכן למי לספר על ראש עיר, או בעל תפקיד אחר, מושחת וגנב.

> כל מה שאתם צריכים לדעת על מאבק הנכים לחיים בכבוד

אנשי תאגיד השידור הציבורי "כאן" מפגינים נגד הדיל בין נתניהו לכחלון שמכר את חופש העיתונות. תל אביב 1 באפריל 2017 (תןמר נויברג/פלאש90)

אנשי תאגיד השידור הציבורי "כאן" מפגינים נגד הדיל בין נתניהו לכחלון שמכר את חופש העיתונות. תל אביב 1 באפריל 2017 (תןמר נויברג/פלאש90)

כדי שיהיה מי שיתעניין בגורל מי מיקיריכם המאושפז במוסד פסיכיאטרי ואין נפש חיה בעולם שמתעניינת אם הוא קשור או לא, אכל צהריים או לא, התקלח או לא, או היה חשוף או חשופה לאלימות והזנחה.

כדי שיהיה מי שיבייש את המתעללים בילד שלכם במעון, או בהורה שלכם בבית אבות.

כדי שתהיה איזושהי אימה של חשיפה ציבורית על פוליטיקאים וגנרלים שדחפו למבצע צבאי מיותר שהרג ילד או ילדה שלכם.

כדי שיהיה מי שידבר על המפגע הציבורי הנורא שנמצא ליד הבית שלכם: תחנת כוח מזהמת, מיכל אמוניה, חוף ים או ערוץ נחל שמזרימים אליו שפכים כי זה זול ונוח.

כדי שפוליטיקאים בכל דרגה ובכל רמה, בכל מוסד שלטוני, ירגישו שמישהו מפקח על מה שהם עושים ולא ייתן להם לפגוע באזרחים באופן שרירותי. כי זה מה שכוח עיוור, כלומר לא מפוקח, עושה לאנשים: הוא נותן להם תחושה שהם כל יכולים.

כדי שגם אם אתם חברים בקבוצה שהמפלגה שנמצאת בשלטון לא אוהבת (שזה דבר שקורה לכולם מעת לעת), הזכויות שלכם יישמרו, ולא ינהגו בכם כמו אזרחים סוג ב'.

בגלל זה דיקטטורים, כל הדיקטטורים, פועלים לסגירת התקשורת. הם לא רוצים הפרעה ואיום על כוחם. הם רוצים לעשות מה בזין שלהם.

כשזה יגיע אליכם תרצו שתהיה שם איזו קרן נויבך

בגל הנוכחי של פופוליזם לאומני הדיקטטורים מספרים את הסיפור שהם נגד התקשורת כי התקשורת לא פטריוטיות מספיק. זה שקר גס שנועד לסמא את העיניים שלך, ולהשאיר אותך חשוף ונטול הגנה לכל גחמה שלהם. לחיים ולמוות בידיים שלהם בלבד. בלי דין וחשבון ובלי אלוהים.

הדיקטטור שהורס את התקשורת לא עושה את זה בגלל שאכפת לו מהמדינה. הוא עושה את זה בגלל שלא אכפת לו ממך. ואם את או אתה רוצים להסתכן בלחיות במדינה שבה אין מי שמפקח על השלטון ואפשר לעצור, להשפיל, להכות, למנוע טיפול ושירות, לזהם, לשלוח למוות מיותר, כי אין ממסד עיתונאי – זו לא פטריוטיות, זו טיפשות והפקרות. וזו החלטה שבוודאות גדולה מאוד את או אתה תצטערו עליה במובן הכי אישי שיש.

כי הדפיקה בדלת, או הטריקה של הדלת בפנים תגיע בסופו של דבר גם אליכם. או אל מישהו או מישהי יקרה לכם.

ולא תהיה אף אילנה דיין ואף קרן נויבך, אף כרמלה מנשה ואף עינת פישביין לפנות אליה.

כי מה שאנחנו חוויים כהצקה והצפה של כל מה שרע ולא עובד פה הוא לפעמים הצורה היחידה של גאולה עבור מי שקרה או עומד לקרות להם אסון.

כי פטריוטיות היא לא לגיטימציה לכוח שלטוני בלתי מוגבל ונטול ביקורת. היא מחויבות לשיפור החיים עבור כולם, כל הזמן. וכשמבינים את זה ככה מבינים שהעיתונאים והעיתונאיות החוקרים שלנו הם הפטריוטים הכי גדולים והכי חשובים של תקופתנו.

> "תמשיכו עם הדיכוי – והצדק ינצח, תמשיכו לכבוש אך הכיבוש יקרוס"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf